שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: זיו שרצר
    הפוגה בקשמיר: גן עדן מוקף בכידוני קלאצ'ניקוב
    "השלווה הזו היא זיוף. השקט הזה עומד בפני סיום ברוטאלי. אני כמעט מחכה לפיצוץ". צדוק יחזקאלי מניח בצד את האופניים, מבלה בחבל קשמיר המדמם שנתון תחת הצבא ההודי - ומיד מותקף בידי רוכלי האזור תאבי הפרנסה. פרק 11 במסע

    חלום הילדות של צדוק יחזקאלי - להביט בגלובוס ולבחור באקראי נקודה להגיע אליה, התגשם רק לאחר שיקום ארוך מהפציעה שכמעט הביאה למותו בגאורגיה, לפני שלוש שנים. אחרי שבפרקים הקודמים חצה כפרים נידחים בצפון לאוס על אופניו - נמשך המסע המפרך במדגסקר ובהודו. פרק 11 ביומן המסע האישי.

     

    אני מקיץ עוד לפני עלות השחר ויוצא למרפסת בית העץ בלב האגם של סרינגר הקשמירית. מימיו של אגם dal רגועים כתמיד והאורות המנצנצים ממאות הבתים האחרים שעל המים מתלכדים לאחד המראות הפסטורלים ביותר שזכיתי לראות מאז תחילת מסעי. גם אם זה קיטש, יפה הוא כל כך.

    כמה קיטשי, כמה יפה. בתי הסירות של סרינגר (צילומים: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    כמה קיטשי, כמה יפה. בתי הסירות של סרינגר (צילומים: צדוק יחזקאלי)
     

     

    אלא שהשלווה הזו היא זיוף. אשליה. והשקט, השקט הזה, עומד בפני סיום ברוטאלי. אני כמעט מחכה לפיצוץ, יודע שהוא יגיע - ומרגיש אותו קרב.

     

    לא ניחנתי בשום חוש נבואי. כי בקשמיר הבדרך-כלל מסובכת מסוכסכת ועקובה מדם,

    אתה צריך להיות עיוור או אפוף ענני אופיום שנמכר כאן כמעט בגלוי, כדי לא להבין שאתה נתון בגן עדן על כידוני רובים, במרחב פורח של נהרות וירוק עשיר ומלבלב זרוע עצי תפוחים מושלמים ושדות זעפרן יקר מציאות - אשר מתחתיו רוחש הר געש העומד לשטוף את מדרונותיו בלבה בכל רגע.

      

    קשמיר הפורחת. גן עדן בין שדות האורז (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    קשמיר הפורחת. גן עדן בין שדות האורז

     

    כי בקשמיר זו, נעים החיים של האורח מרחוק בין מיליוני מוסלמים קשוחי מבט ומבקשי עצמאות מזה דורות,

    לבין צבא כיבוש אדיר מימדים ששלחה לכאן הממשלה ההודית המסרבת לוותר על החבל הזה בכל מחיר שבעולם. החיילים הללו נעים עם מבטים מפוחדים בעיניים ברחובות ובסימטאות של הקסבות מאחורי מגננת הפלדה של משורייניהם. לצד סוחרי ירקות המנהלים ויכוח על מחיר החסה בדוגיות העץ שלהם ניצבים החיילים שקני מקלעיהם מציצים מתוך אשנבי ירי בבסיסים מבוצרים - רק לשמור את ה"שד" הקשמירי בתוך בקבוק.

     

    בילאל מצטרף אלי במרפסת הקטנה ולוגם את הקפה שלו בשתיקה. הוא מוסלמי בן 40, דור חמישי במשפחה קשמירית גאה שמחזיקה במלון העץ העתיק הזה על מי האגם של העיר סריניגאר (Srinigar) עוד מימי הקולוניאליזם שבהם היו משפחות הכובשים האנגלים בשמלות המלמלה ומטריות המשי מגיעות לנפוש כאן במאות בתי הסירות המהודרים הללו.

     

    קשמיר נראית טירול האוסטרית בעיצומו של הקיץ (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    קשמיר נראית טירול האוסטרית בעיצומו של הקיץ

     

    "הצפה" של שלושה אורחים בשנה

    הוא שולף את ספר האורחים עב הכרס שלו שדפיו משקפים את מסע הזמן המצמרר והאכזרי של החבל היפהפה הזה, שאלפים מתושביו נהרגו בהתקוממויות אלימות. אצבעותיו של בילאל מרפרפות על הדפים המתעדים את שנות גאות הדם. באותן שנים ראה בית הסירה המפואר שלו אולי שניים או שלושה זרים שהעזו לחרף את נפשם ולהגיע לכאן. "לא האמנתי כבר שאראה גם ימים אחרים. אתה מבין מה זה שבשנה שלמה יש לך שלושה אורחים"?

      

    אלא שקיץ 2011 מוצא את בילאל ואת קשמיר המדממת שלו בפסק זמן בלתי נתפס של תחיה, ברגעים נדירים של שקט של אחרי הסערה ולפניה. ובני העולם החיצון אינם מחמיצים את ההזדמנות הנדירה הזו שמי יודע מתי תחזור שנית להציץ בחבל המופלא הזה בבטחה יחסית, ונוהר לכאן בעשרות אלפים.

    רועה צאן קשמירי שכבר ראה הכל  (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    רועה צאן קשמירי שכבר ראה הכל

     

    העולם? לא בדיוק. יותר נכון לומר - תיירים הינדים מאותה מדינה שהקשמירים מתעבים ורוצים כך כך להתנתק מחיבוקה. האירופים והאמריקנים שמציפים את כל שאר חלקי הודו עדיין נרתעים בבהלה מקשמיר. נראש שדווקא הישראלים - שהם האחרונים שצריכים להרגיש בנוח בחבל ש-95 אחוז מתושביו הם מוסלמים אדוקים - מגיעים הנה ללא חשש. על גסטהאוזים ברחבי העיר מרחו ישראלים המלצות חמות בעברית על הקירות, לא הרחק מתמונות עם בבואת האייתוללה.

     

    "אל תגידו שאתם מישראל"

    חלק מהמקומיים נרעשים מההעזה הזו, רואים בה כמעט התגרות מיותרת. "בבקשה, כשישאלו אתכם, אל תגידו שאתם מישראל",

    מתחנן בילאל כשהוא שומע על תוכניות אורחיו לצאת לביקור בעיר העתיקה ובמסגד הענק שבה. כמה ימים לפני שהגענו התקיימה הפגנת מחאה המונית במחאה על היחס הישראלי לפלסטינים בהשתתפות קשמירים שרואים את עצמם שותפים לאותו גורל עצמו, רק מידיו של הצבא ההודי. המשוואה בין פלסטין וקשמיר אינה מופרכת מעיקרה ומכילה לא מעט נקודות של דמיון: פיגועים, ידוי אבנים אחרי תפילות יום ששי, שנאה כבושה כלפי כיבוש וחיים שלווים לכאורה שיכולים לבעור מחדש כל רגע. אנחנו כבר מכירים את זה אצלנו. רק שדומה שכאן, הכל מוקצן אף יותר.

     

    השלטון ההודי מחזיק כאן כמעט מיליון חיילים, מספר עצום בכל קנה מידה. יום לפני שהגענו הסתיימה תפילת יום ששי במטר אבנים שהשליכו נערים על חיילים הודים שהגיבו בדיכוי קשוח ובמעצר של עשרות. תגובת הרחוב הקשמירי - שביתת מחאה כללית - לא בוששה להגיע. במשך יומיים מצאה את עצמנו משוטטים בעיר רפאים אל מול חנויות סגורות ומסוגרות. למעלה מ-100 איש נהרגו כאן רק בשנה האחרונה "השקטה" הזו בהתנגשויות עם הצבא. המקומיים טוענים שרובם היו נערים.

     

    זו לא אוסטריה. ההוכחה: קשמירי עם סיר אורז ענק (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    זו לא אוסטריה. ההוכחה: קשמירי עם סיר אורז ענק

     

    תייר המשוטט בסרינגר אינו יכול שלא לחוש במועקה מול קני הרובים המבצבצים מכל מקום. תחת שיעניקו תחושת ביטחון, הם גורמים לרתיעה ולחיזוק התחושה שהעניינים עומדים לצאת משליטה בכל רגע. אבל עד אז, אתה חש בר מזל שהצלחת להציץ ולא להיפגע בפינת עולם קסומה - לפני שזו תבער מחדש ללא תקווה. בינתיים, המטרד היחיד שמאיים על שלוותך הוא תכונתם הידועה לשמצה של המקומיים להוציא לך את הנשמה ולנסות למכור לך כל שירות אפשרי במחיר מפוקפק ובעסקת קומבינה - שאתה פשוט יודע שעתידה לדפוק אותך עד העצם.

     

    הקומבינה שכמעט הצליחה: "תכירו את אח שלי"

    ההתקפה המסחרית הראשונה התרחשה כבר 70 קילומטר לפני שהגענו לסריניגר, כשעצרנו לאכול משהו במזללה קטנטנה על הדרך. גבר משופם חייך אלינו מהשולחן הסמוך. רגע, הוא נראה לי מוכר. האין זה האיש שלפני כמה דקות פגש אותנו ברחוב במאור פנים ושאלה "מאיפה אתם"?

     

    כמובן שזה הטיפוס מהרחוב. וכמובן שידעתי מה מחכה לי בדקות הקרובות.

    במהרה צץ לפתע אלבום משפחתי בידיו של ידידנו החדש. "זה אחי", הצביע בגאווה על משופם אחר שניבט בצילום על רקע - איך לא - בית סירות לבנבן אחד. "נחמד מאד", המהמנו משועשעים כלא מבינים. הוא לא ויתר כמובן.

     

    "כדאי לכם לפגוש אותו".

    - "את מי?"

    - "את אחי. הוא נחמד מאד".

    - "לא נראה שיהיה לנו זמן".

    - "הוא יראה לכם את בית הסירה של המשפחה. כדאי לכם".

     

    נפטרנו ממנו לבסוף. או חשבנו שנפטרנו. שעתיים אחר כך, במבואות עיר הומה של מיליון איש, צץ לפתע פרצופו המחייך של משופם חדש. זה היה "האח" כמובן. איך הוא מצא אותנו לעזאזל בתוך ההמון הזה?

    הכל גדל כאן. גם העץ שממנו מגלפים את מקלות הקריקט הטובים בעולם (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    הכל גדל כאן. גם העץ שממנו מגלפים את מקלות הקריקט הטובים בעולם

     

    גלי ההתקפות לא ישככו לרגע אחד בימי קשמיר. מנהגי השקירות (מוניות הסירות באגם),

    רוכלים בדוגיות או עוברי אורח (לכאורה) ברחוב שאליו נמלטנו. מעולם לא סירבתי לכל כך הרבה בני אדם בזמן כה קצר, ומעולם לא נתקלתי באנשים עקשנים מאלו. מי סופר כאן סירוב בכלל?

     

    "זעפרן?" שאל רוכל אגם אחד שאיגף את סירתנו משמאל וחסם את דרכה.

    - "לא תודה. כבר קניתי".

    - "קנית זעפרן מזוייף. אצלי תקנה אמיתי".

    - "לא תודה. באמת".

    - "כדאי לך. בוא תטעם". סיבים ארגמניים מושטים לעברי.

    - "לא באמת... לא... אינני מבין דבר בזעפרן".

    - "בוא תראה. אני אעזור לך".

     

    תוך שנייה מונחות שלוש קופסאות על ברכי ואני זוכה להרצאה מדוקדקת על ההבדלים בין תבלין מזוייף ונקלה - לזעפרן יקר מציאות ואצילי. אני נואש. "בבקשה.. די לי בזעפרן לשארית חיי. נראה שאחרי רבע שעה של נסיונות הוא הצליח סוף סוף לעכל שלזעפרונו אין דורש.

     

    לפעמים גם סירה היא מלכודת. כמה רגעים שלווים בשוק הירקות הצף (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    לפעמים גם סירה היא מלכודת. כמה רגעים שלווים בשוק הירקות הצף

    - "יש לי אופיום מצוין. מה דעתך?" וכאן נשלפת סדרת בקבוקונים.

    - "אופיום", אני נבהל, "מה אעשה עם אופיום?"

    - "תעשן. זה טוב".

    - "אני לא מעשן".

    - "אז תתחיל".

    - "משטרה...."

    - "הם לא מעזים להגיע לאגם".

    - "לא, תודה". אני מבקש ומציץ בבהלה מעבר לכתפי שמא תגיח סירה משוריינת וקנה מבצבץ.

    - "פרחים? קח פרחים". אלו נשלפים מירכתי סירתו. אני נושם לרווחה. לפחות האופיום נבלע שם באותם ירכתיים.

    ובעוד אני מסרב בנימוס לפרחים וממציא איזה תירוץ - מגיעה התשובה: "אז תקנה זרעים", הוא צוהל ומושיט חבילה חדשה. המילה נאמרת בעברית כמעט מושלמת. נראה שאכנע לו הפעם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    החיילים ההודים מתרככים כאשר תיירות מתקרבות. נועה וידיד
    צילום: צדוק יחזקאלי
    הצבא ההודי בכל מקום
    צילום: צדוק יחזקאלי
    מחאה אזרחית. יום שביתה בסריניגאר
    צילום: צדוק יחזקאלי
    מומלצים