"יש לנו אפיפיור": סרט עם בעיה קרדינלית
נאני מורטי ידוע כיוצר אנטי-דתי, חד ואמיץ, אולם ב"יש לנו אפיפיור" הוא מחמיץ הזדמנות למתקפה על הכס הקדוש. נצטרך להסתפק בסרט קומי מריר עם כמה רגעי קסם ומישל פיקולי אחד
המעשייה הקומית-מרירה על אפיפיור שלוקה בחרדת ביצוע שרקח נאני מורטי בסרטו החדש "יש לנו אפיפיור" ("Habemus Papam"), יכולה היתה לשמש בסיס לסטירה אנטי קלריקאלית צולפת ונשכנית. בפועל, זוהי דרמה אנושית שישנם בה אמנם כמה רגעים יפים ומרגשים, אך היא מבזבזת מהר מדי את האשראי שניתן לה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הכנסיה הקטטונית
הסרט נפתח במות האפיפיור ובכינוס ה"קונקלווה" (האסיפה לבחירת אפיפיור חדש). פעם אחר פעם מיתמר עשן שחור מארובת הקפלה הסיסטינית (ששוחזרה להפליא בסרט), שמעיד על כך שטרם הושגה הסכמה בקרב חברי מועצת הקרדינלים לגבי מי מהמועמדים המובילים.
בלית ברירה, ומתוך רצון להיחלץ מן המבוי הסתום, מגיעה המועצה להסכמה סביב שם לא צפוי – הקרדינל הקשיש מלוויל (מישל פיקולי בן ה-85), שמופתע למצוא את עצמו, מבלי שרצה בכך, כמנהיג העולם הקתולי. סופסוף יוצא עשן לבן מהארובה, ואפשר להכריז רשמית בפני ההמונים המצטופפים בכיכר סן פייטרו – "הבמוּס פאפאם" ("יש לנו אפיפיור").
אלא שאת מלוויל אוחז לפתע מורא גדול. ברגע המכריע, כאשר הוא אמור לצאת ולנופף למאמינים מהמרפסת המפורסמת – הוא קורס. לא, הוא לא רוצה להיות האפיפיור. כל שהוא חפץ בו זה להיוותר באלמוניותו, להישאר בשוליים הנינוחים, ועל כן הוא נס מהמקום מבלי שזהותו הוכרזה בפומבי, ומותיר את קברניטי הוותיקן במבוכה.
בצר לו, מחליט דובר הוותיקן (השחקן הפולני המעולה, יז'י שטור) לזמן אל הוד קדושתו פסיכולוג. הלה (בגילומו של מורטי עצמו) מגיע, ובסצינה משעשעת למדי מקיים עם האפיפיור הנבחר סשן פסיכולוגי כושל לנגד עיניהם של יתר הקרדינלים.
זוהי סיטואציה קומית המזכירה את מהתלת המאפיה החביבה "בואו נדבר על זה", שבה בילי קריסטל הוא פסיכיאטר המנסה לעזור לראש משפחת הפשע דה נירו להתגבר על חוסר הביטחון שלו. אבל עיקרו של הסרט שלפנינו אינו במפגש בין הדת והפסיכואנליזה – מפגש שעשוי היה להיות בעל פוטנציאל קומי ניכר – שכן, חלקו השני של הסרט מתאר כיצד האפיפיור, בנסיבות עלילתיות מאולצות, נודד באלמוניותו ברחובות רומא, וחווה סדרה של מפגשים משמעותיים.
מסך עשן לבן
ביקורת לא מבוטלת הוטחה ב"יש לנו אפיפיור", אחרי הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן האחרון, על חוסר התעוזה שלו. אין בו שמץ של התייחסות אל השערוריות המיניות (פדופיליה) והכלכליות שנקשרו בראשי העולם הקתולי, יחסו אל הוותיקן (מקום שמורטי השמאלן והאנטי דתי ודאי לא מתלהב ממנו) מזכיר בעיקר טפיחות קלות על ראשו של כלבלב סורר, והתחושה היא שהסרט בעיקר מנסה לא להרגיז אף אחד, קודם כל באיטליה.
אלא שמורטי, כך נדמה, כלל לא התכוון להיות כזה (מבקריו של הסרט ציפו, מן הסתם, שהוא יהיה הגרסה הדתית של הסטירה האנטי-ברלוסקונית שלו מ-2006, "התנין", שזכתה להצלחה אדירה באיטליה). הוא מבקש להביא סיפור אנושי על אדם זקן שמבקש לחיות את חייו, שאינו מסוגל לשאת בנטל האחריות הכבד שיוטל עליו מעתה והלאה, ושכמוהו כשחקן שנתקף לפתע פחד במה.
ואכן, לו היה הסרט מתמקד במסעו של האפיפיור ברחובות רומא, אדם קשיש ומבוהל, שמוצא מעט נחמה במפגש עם להקת שחקנים העורכת חזרות על "השחף" מאת צ'כוב – אפשר היה להתרווח במושב וליהנות. בראש ובראשונה, בזכות משחקו נטול הדופי של פיקולי, שטוען את דמותו בכל כך הרבה רגש ועצב.
אבל מורטי מתעקש להכניס את עצמו לסרטו, והסצינות שבהן הפסיכולוג שבגילומו (הכלוא בקריית הוותיקן) מארגן טורניר כדורעף בין נבחרות החשמנים, ממחזרות שוב ושוב אותה בדיחה שאינה עובדת. בכלל, בהיעדר קונפליקט אמיתי בין אמונה דתית ופסיכואנליזה – נוכחותו של הפסיכולוג בסרט (כמו גם דמותה השולית של אשתו לשעבר, שנחלצת אף היא לטפל באפיפיור), נדמית בעיקר סתמית, נודניקית ומיותרת.
ועם זאת, קשה להיוותר אדיש לסרט, קודם כל בזכות הופעתו הנפלאה של פיקולי. הרגעים שבהם הוא מבלה בחברת להקת השחקנים – האפיפיור כדמות צ'כובית החשה החמצה על בחירותיה בחיים? – הם מהיפים בסרט.
תרומה מכרעת נוספת לסרט היא זו של שטור, הנפלא ("שלושת הצבעים: לבן"), שדמותו פה כדובר הוותיקן מזכירה את אלה שמאכלסות את הקומדיות המזרח אירופאיות הנפלאות מבית היוצר של מילוש פורמן ושות'. אלה, כמו גם כמה סצינות מוצלחות שמתרחשות בתוככי הוותיקן (ששוחזר בארמון פארנזה ברומא), הופכים את "יש לנו אפיפיור" לסרט ראוי, על אף תחושת הפספוס, ולמרות שהוא נמתח יתר על המידה.
