שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הוליווד נגד וול סטריט: עושים קאט לקפיטליזם
    שלוש שנים אחרי קריסת וול סטריט, החברה האמריקנית עדיין בהלם. נוכח אוזלת היד של התקשורת, ניצבים הקולנוענים בחזית המאבק בעוולות שוק ההון ואפילו הוליווד הנוצצת מתגייסת למלחמה בשיטה הקפיטליסטית, ממנה צמחה. איך כל זה קרה?

    זה קרה בטקס האוסקר האחרון, בפברואר, בבוורלי הילס המיוחסת. עיני כל העולם נישאו אל עבר הפסלונים הנחשקים, עגלי הזהב של עולם הקולנוע, והנוכחים באולם - סלבריטאיות בשמלות חשופות, ומפיקי על בחליפות וסיגרים - מריעים לעצמם - וגם לאופרה ווינפרי, שהתייצבה על הבמה כדי לזמן את הזוכה בפרס הסרט הדוקומנטרי. "And the Oscar goes to..." - צ'ארלס פרגוסון ואודרי מארס על הסרט "Inside Job".

     

     

    על פי כללי הטקס כולם מוחאים כפיים לבמאי ולמפיקה של הסרט, שעשה לא מעט רעש בארצות הברית. "תסלחו לי", פתח פרגוסון את נאומו החגיגי, "אני חייב להתחיל בהערה על כך ששלוש שנים אחרי משבר כלכלי נוראי שנגרם כתוצאה מהונאה מאסיבית, אף לא מנהל פיננסי אחד הלך לכלא, וזו טעות". וואו, איזה דאונר. ולמרות זאת, הפלא ופלא, שוב מחיאות כפיים, שוב תשואות, וגם הרבה פרגון מקהילת הקולנוענים באולם.

     

    הנאום של פרגוסון בטקס האוסקר

     

    "Inside Job" הוא סרט מטלטל, שיורד לעומקה של תעשיית הפיננסים של וול סטריט ומצביע על המכניזם המעוות שהניע אותה למטרות עשיית כסף קל, בתמיכת הפוליטיקאים, על חשבון המשקיעים הקטנים שהאמינו בהם. אולם פרגוסון לא גילה את אמריקה, וגם לא את הרעות החולות שלה. הוא לא הראשון ובוודאי לא האחרון שיצר סרט שעוסק בסוגיות אלו. החודש, כשהעולם מציין שלוש שנים לקריסת וול סטריט, המשבר הכלכלי הפך לנושא החם ביותר בקולנוע האמריקני.

     

    מכלכלים את המסיבה

    עוד לפני "Inside Job" היה לנו את "קפיטליזם: סיפור אהבה" (2009) של מייקל מור, הדוקומנטריסט המצליח בעולם, שקורע לגזרים את החברה האמריקנית והכריז מלחמה תדמיתית על הטייקונים. בניגוד אליו, אליוט שפיצר "השריף של וול סטריט", הכריז מלחמה משפטית ופוליטית בשחיתות שוק ההון. מושל ניו יורק לשעבר זוכה לזמן מסך אצל פרגוסון ובעיקר בסרטו של אלכס גיבני "Client 9", שמתמקד בו ותוהה איך קרה שנפל בגלל ביקור אצל זונה?

     

    "client 9". מי הדיח את שפיצר?

     

    הגילויים הצהובים על מעלליו של שפיצר סוקרו בהרחבה במהדורות החדשות. גיבני להבדיל ניסה להתמקד בפעילות הציבורית החשובה והנועזת שלו, שמשום מה נשארה בצד, וכנראה שלא במקרה. בנוסף ישנם אינספור סרטים אחרים: מ"American Casino" של לסלי קוקבורן, "The Flaw" של דיוויד סינגטון, "Freakonomics" המבוסס על מחקרם של סטיבן לוויט וסטיבן דאבנר, ואף "Food, Inc" של רוברט קנר שהצביע על חוליי תעשיית המזון, ועוד ועוד.

     

    "Freakonomics". שיעור ביסודות הכלכלה

     

    כל הסרטים הללו, ועוד רבים אחרים שיצאו בשלוש השנים האחרונות ניסו לנתח את המפלה הקשה שספגה הכלכלה האמריקנית, בגלל קברניטיה חפצי הרווחים המהירים. חוסר הצדק המשווע שנחשף והעוול שנגרם להמונים ברחבי העולם הן סיבות מספקות לסחוף את היוצרים הדוקומנטרים לתוך הפקעת המסועפת והסבוכה הזאת של קשרי הון ושלטון. אך מלבד תגובה טבעית זו, יש פה שינוי חזק ושורשי יותר - משהו שמאיים על הקפיטליזם עצמו.

     

    מהון להוליווד

    פרגוסון ואחרים מייצגים גישה מעמיקה. הוא לא מתמקד בפרשיות הספציפיות או מתחקה אחר האשמים במצב, אלא חושף את הכשלים בשיטה עצמה - מסביר למה קפיטליזם הוא רע. לא רק בארצות הברית, אלא בכל העולם. לשם כך פותח פרגוסון, איש הייטק מצליח בעברו, את "Inside Job" בכלכלה האיסלנדית - מעין ניסוי קפיטליסטי לא מבוקר בתנאי מעבדה, שכשל.

     

    למה זה קורה לנו? "Inside Job"

     

    הסרט מראה כיצד הסרת הרגולציה מאנשי העסקים ועידוד הרפתקאותיהם מביאה לקריסה המערכת הכלכלית והחברתית התומכת בה. "אבל זה לא קורה רק אצלנו, נכון?", אומר כלכלן איסלנדי, "זה קורה גם בניו יורק". וכמו שגילינו בעצמנו, גם פה בישראל.

     

    נוגעים בשורשי הקפיטליזם

    הרוח החדשה המנשבת בקולנוע האמריקני - רוח שהפכה לסופת הוריקן מאז האסון הכלכלי של ארצות הברית - מביאה את היוצרים, וכנראה גם את הצופים, לשאול את עצמם האם כלכלת שוק חופשי זה לא חרטא שמישהו מנסה למכור לנו? הטענה הרווחת היתה שסוציאליזם נוגד את רוח האדם. "פועל פס יצור מרוויח כמו כולם, אבל חושב קודם כל על עצמו. הוא מתעצל, יעילותו פוחתת, ובסוף יש פגיעה בכלל", אמרו לנו. 

     

    בסרטים אלו מומחש עד כמה הקפיטליזם לוקה בחולי דומה, רק מסוכן יותר: הטייקון מרוויח הרבה יותר מכולם, ועדיין חושב רק על עצמו, ממש כמו אותו פועל פשוט. ההבדל העיקרי הוא שמלשכתו הוא חולש על השוק כולו. מי שמצפה ממנו לאחריות ציבורית ולשימוש הוגן בכוח שבידיו צפוי להתבדות. וכך גם בנוגע להנחת היסוד שהשוק החופשי מאזן את עצמו. בסוף, מדובר בג'ונגל, וחיות הטרף ניזונות בין השאר מכם האזרחים הקטנים. חוק הג'ונגל? בלי רגולציה, אין מי שיאכוף אותו. הוליווד לא תחליף את אחריות הפוליטיקאים לריסון אנשי העסקים, אבל היא מוצאת עצמה בחזית המתקפה עליהם.

     

    מייקל מור עושה צחוק מהקפיטליזם

     

    "בסרטים ההוליוודיים יש שיח פוליטי מקודד", אומר פרופסור דגלאס קלנר מאוניברסיטת UCLA, שחקר בספרו "Cinema Wars" את הביקורת הסמויה בקולנוע הפופולארי. "ישנם קולות אנטי-קפיטליסטים רבים בארצות הברית, אבל אלה מוסטים לשוליים על ידי אמצעי התקשורת המרכזיים. עם זאת, הקולות והמראות הללו מופיעים בסרטים אלו".

     

    איך תיתכן חשיפת מסרים שכאלה במיינסטרים האמריקני?

     

    "קולנוענים שמאלנים כמו מייקל מור יכולים ליצור סרטים כמו 'סיקו' ו'קפיטליזם: סיפור אהבה' בזכות הצלחת סרטיהם הקודמים ומכיוון שרבים בעולם חולקים את נקודת המבט שלו. חוץ מזה, וול סטריט וכלכלת ההון מרתקים אנשים".

     

    "Margin Call". קווין ספייסי, דמי מור ופול בטאני בלחץ

     

    על פי קלנר, זוהי גם הסיבה שהתגובה מתעצמת עם סרטים עלילתיים מושקעים, הממומנים על ידי אולפנים גדולים. כך למשל במקרה של "המודיע" של סטיבן סודרברג (2009), "וול סטריט: הכסף מדבר" של אוליבר סטון (2010), "Margin Call" של ג'יי.סי. צ'נדור שייצא בחודש הבא בארצות הברית וסרטים רבים אחרים. כך גם במקרה של הפקות טלוויזיה ובראשן "Too Big To Fail", בכיכובם של ג'יימס וודס, וויליאם הארט, פול ג'יאמטי ועוד, כראשי המשק האמריקני.

     

    צילום: mct

     

    "וול סטריט והכלכלה שהוא עזר להרוס זה סיפור גדול, שמשפיע על מיליונים ברחבי העולם, כך שזה לא מפתיע שמפיקים ובמאים רוצים להתייחס לכך וגם להרוויח מזה", אומר ל-ynet דני שכטר, עיתונאי ומפיק חדשות ב-CNN ו-ABC בעבר, שהזהיר מהמשבר הכלכלי כבר ב-2006 בסרטו "In Debt We Trust". שלוש שנים לאחר מכן, המשיך במסעו אל עומק המשבר עם "Plunder: The Crime of Our Time".

      

    אזהרה מוקדמת. "In Debt We Trust" של שכטר

     

    "יש ניגוד בזה כשתאגידים שמחפשים רווח עושים סרטים שמעל פני השטח מטיפים נגדם", מוסיף שכטר, "יש לעשות הפרדה בין סרטים עלילתיים של הוליווד לבין אלו שיוצרים קולנוענים עצמאיים. חלקם - כמו מייקל מור ופרגוסון - מתוקצבים היטב. חלקם - ואני בתוכם - מתמקדים בחקירה. הגישה שלי הולכת רחוק יותר מאשר רוב הסרטים, שעוסקים במשבר כסיפור פשע, לא כבעיה עסקית".

     

    "Plunder: The Crime of Our Time" של שכטר מ-2009

     

    ומה העלית בחקירה שלך?

     

    "הסרט הראה איך שלושה ענפים: שוק ההון, נדל"ן וביטוח עבדו ביחד כדי להונות בעלי בתים וליטול הון רב מהעניים ומהאנשים העובדים לכיסם. עשיית עסקים ששוברת את החוקים ומפרה את האמון לא משרתת היטב את הקפיטליזם. אני חושב שזה קל מדי לסווג את כולו כצביעות. שחיתות מחלחלת לכל מקום כפי שבוודאי גם המפגינים בישראל גילו".

     

    בשורות חדשות

    אנחנו הישראלים אימצנו את השיטה האמריקנית, ואיתה גם כמה מפגמי הקפיטליזם, שנסקרים לעומק בסרטים האחרונים. יתכן שגם הסיקור התקשורתי הלוקה בחסר הוא תוצר לוואי של השיטה. רשתות הטלוויזיה ניזונות מבעלי ההון ולא מעוניינות להצביע על כשליהם. "התקשורת משתפת פעולה עם הפשע בכך שהיא לא חושפת הונאות, מנפחת את הבועה ובדרך כלל לא רוצה להזהיר את הציבור מסיכונים והתרסקויות", אומר שכטר. 

     

    מחפשים את הפגם. "The Flaw"

     

    אל הוואקום הזה, של העדר ביקורת מצד אנשי החדשות האמריקנים - שמקבלים שכר ממיליארדרים גדולים (מה שכאמור מתרחש לא אחת גם אצלנו) - נכנסים הקולנוענים העצמאיים, שמרשים לעצמם להיות נועזים ויומרנים יותר בחקירתם.

     

    כך גם במקרה של הארי האנקלי, במאי טלוויזיה שפרץ לאחרונה עם סרטו "Back Doors Channels" על הסכם קמפ דיוויד, ועובד על הפקה חדשה שתנבור בכוחות שמכתיבים את שידורי רשתות הטלוויזיה האמריקניות. "עסקי החדשות האמריקנים נמצאים בירידה מזה זמן רב", קובע האנקלי. "יש מעט מאוד אמצעי תקשורת שמכסים סוגיות פנימיות מורכבות, שלא לדבר על חדשות מן העולם.

     

    "The Pit" מ-2010. סרטה של ג'והנה לי

     

    "אף אמצעי תקשורת לא טורח להציג את ההקשרים של האירועים. עצוב שהתוכנית היחידה בטלוויזיה האמריקנית שמציעה הקשר לקהל הרחב היא ה'דיילי שואו' של ג'ון סטיוארט. זה מטריד אותי שאנשים פונים לקומדיה כדי לקבל אינפורמציה", אומר האנקלי.

     

    כמו סטיוארט וה"דיילי שואו", גם הוליווד מציעה לציבור הצופים עיבודים קומיים-מרירים ובעיקר דרמטיים, שמעניקים נפח רגשי ואנושי למספרים והמשוואות שעל מסכי הבורסה.

    הסרטים הדוקומנטריים לעומת זאת נכנסים עמוק אל תוך האקונומיה של וול סטריט, מבעד לאקונומיקה שראשי שוק ההון פיזרו סביב כדי להעלים ראיות. אלו ואלו זוכים להצלחה רבה כיום, הרבה יותר מבעבר.

     

    "המשבר הכלכלי עצום ואיתו סוגיות מפחידות", אומר קלנר, "טבעי שיש סרטים דוקומנטריים שמנסים להסביר אותו וסרטים עלילתיים שמתארים את הדרך בה המשבר משפיע על אנשים. היות והסרטים הללו מקבלים ביקורות טובות והם גם עושים כסף בקופות, ככל הנראה המחזור האנטי-קפיטליסטי בהוליווד ימשיך".

     

    ולכן, אל תתפלאו אם גם בטקס האוסקר הבא, שוב יזכה בפסלון קולנוען בתחום הדוקומנטרי או העלילתי, שמחזיק בנטיות סוציאליסטיות ויישא נאום נועז מול המצלמות, בו יבהיר: אדום אני כן, שטיח לא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "Inside Job". דוקומנטרי, לא מנטלי
    פוסטר הסרט
    "In Debt We Trust". הדוד סאם רוצה אותך וכספך
    פוסטר הסרט
    מייקל מור. שמאלן גאה
    פוסטר הסרט
    "The Flaw". יש פגם בשיטה
    פוסטר הסרט
    לאתר ההטבות
    מומלצים