שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    צילום: gettyimages

    גם בהוליווד רדפו אחרי בן לאדן

    מאז אסון התאומים, נדמה שהקולנוע האמריקני העלה הילוך במרדף אחר אירועים אקטואליים, גם כשמדובר בהפקות עלילתיות מושקעות. כך החליפו הסרטים החדשותיים את אלו ההיסטוריים

    אל תאמינו לסרטי האסונות של רונלד אמריך, מייקל ביי ודומיהם. חזיונות החורבן שהציגו בהפקות המושקעות שלהם, שהציגו את הרס המטרופולינים של אמריקה, לא חזו את העתיד. גם לא לסרטי האקשן הפרנואידים של ארנולד שוורצנגר, צ'אק נוריס ואחרים, שהזהירו אותנו עוד בשנות ה-80 מפעולות טרור גרנדיוזיות על אדמת ארצות הברית. גם בחלומותיהם הפרועים ביותר לא האמינו כי הדימויים אותם ייצרו עבורנו באופן מלאכותי, אפשריים במציאות.

     

     

    התאומים נופלים. החדשות שינו את הקולנוע

     

    עם כל היומרה של הבמאים המובילים כיום, הם לא יכולים לנבא את העתיד. מה שהם כן יכולים לנסות לעשות זה להגיב לאירועים מיידית. קל להגיד, קשה לבצע - במיוחד כשמדובר בפרויקטים גדולים ועתירי תקציב. גמישות היא פריווילגיה של יוצרים עצמאיים עם צוותים קטנים וזולים, לא של הפקות מורכבות שדורשות תכנון והכנה מוקדמת. מצד שני, יוצרי אינדי אינם מסוגלים להמחיש אירוע בסדר הגודל של ה-11 בספטמבר. זה גדול עליהם.

     

    ולמרות כל זאת, אסון התאומים - המראה הבלתי נתפס של בנייני הענק נמחקים מקו הרקיע של מנהטן - הוא נקודת ציון בהיסטוריה האמריקנית המתועדת. וככזה, הוא גרם גם להאצה כשמדובר בעשייה הקולנועית ההוליוודית. קולנוע לא יכול לספק תגובה בזמן אמת, אולם האירוע המכונן הזה אילץ את המפיקים, הבמאים והתסריטאים להגביר את הקצב במרדף אחריו. 

     

    "טיסה 93". הקולנוע מאיץ

     

    שינויי המגמות באו לידי ביטוי תחילה בקולנוע הדוקומנטרי, אולם גם בזה העלילתי, המבוסס על הפקות יקרות ומושקעות. בעבר נהוג היה לחשוב כי כדי ליצור סרט מופת, מעמיק ומחכים, נדרשת פרספקטיבה היסטורית - מרווח נשימה מהתרחשויות העבר, שיאפשר תחקיר רציני, גילויים חדשים ולא פעם קונספירציה שנלווית אליהם. מאז ה-11 בספטמבר המיקוד השתנה. הקולנוע רודף אחרי מהדורות החדשות. רוצה לתאר את הכאן ועכשיו. 

     

    אוליבר עם טוויסט

    מי שממחיש את השינוי הזה בדרך הטובה ביותר הוא אוליבר סטון, שנבר לאורך השנים באופן ביקורתי בהיסטוריה האמריקנית באמצעות סרטיו. למרות להיטותו, הוא לקח את הזמן כשעסק באותם אפיזודות מן העבר. "פלאטון" יצא ב-1986 - יותר מעשור וחצי אחרי שיאה של מלחמת וייטנאם המתמשכת. שלוש שנים לאחר מכן הגיע "נולד ברביעי ביולי", בו גילם טום קרוז את רון קוביץ, פעיל התנועה המלחמתית מתחילת שנות השבעים.

     

    "פלאטון". חוזרים לווייטנאם

     

    גם "JFK" המגולל את הסיפור "הלא ידוע" של ההתנקשות בג'ון פ. קנדי הגיע באיחור ב-1991 - 28 שנים אחרי הרצח. ומה עם האירוע הטראומטי של אסון התאומים? במקרה הזה, סטון לא התמהמה. זמן התגובה שלו התקצר לכדי חמש שנים בלבד. כבר בקיץ 2006 עלה לאקרנים סרטו "World Trade Center", שתיאר את אירועי אותו יום קשה. מכאן ואילך הקצב של סטון השתנה. את "W." העוסק בג'ורג' וו. בוש, יצר ב-2008 - שלהי כהונתו של הנשיא שנוא נפשו. את "וול סטריט: הכסף מדבר" הוציא ב-2010 - פחות שנתיים אחרי קריסת הבורסה האמריקנית.

     

    הטריילר של "World Trade Center"

     

    השינוי במהלך היצירה של סטון וקצב העשייה שלו מעלים תהייה האם ניתן עדיין לכנות את סרטיו כהיסטוריים, או שנדרשת הגדרה מחודשת של תת הז'אנר הזה - אותו ניתן לכנות אולי "סרטים חדשותיים". סרטים אלו מגיבים לנושאים שנשלפים מהזכרון הנדיף של הציבור - זה שעומד על הפרק, בניגוד לסוגיות שתועדו, קוטלגו והוטמנו בזכרון הקולקטיבי ארוך הטווח של האומה וצפות לעיתים מעל לפני השטח.

     

    דוגמה נוספת להשוואה יכולה לבוא בהשוואה בין שתי גרסאות ה"מועמד ממנצ'וריה". הראשונה מ-1962 גוללה את סיפור עלייתו ונפילתו של גיבור מלחמת קוריאה שנשבה והופנט על ידי גורמים עוינים במטרה להשתלט על הממשל האמריקני. סרטו הקלאסי של ג'ון פרנקנהיימר נוצר כמעט עשור אחרי מלחמת קוריאה. הגרסה המעודכנת של ג'ונתן דמי מ-2004 יצאה כשנה בלבד אחרי פלישת האמריקנים לעיראק - עוד תגובה צבאית של ממשל בוש, שקיבלה ביטוי קונספירטיבי בקולנוע.

     

    "המועמד ממנצ'וריה" - גירסת 1962   

     

    סטון ודמי הם דוגמאות של במאים מהדור הישן, ששכללו את יכולותיהם ההפקתיות והיצירותיות ואימצו פיתוחים טכנולוגיים כדי להישאר רלוונטים. מולם יש כאלו שעלו לגדולה בזכות היכולת שלהם לעקוב אחרי האירועים המתגלגלים ולהעניק להם זווית חדשה בזמן אמת. הקנוניות הפוליטיות שנקשרו בממשל בוש, ה-11 בספטמבר והפלישה לאפגניסטן ועיראק מוזגו על המסך הגדול, באופן עלילתי - כזה שלא יכל לבוא לידי ביטוי במהדורת חדשות שמכבדת את עצמה.

     

    "המועמד ממנצ'וריה", בעצם מעיראק

     

    מייקל מור עשה זאת ב-2004 באמצעות הסרט הדוקו-אקטיבי שלו "פרנהייט 9/11", שמשרטט הסתעפויות חשודות של הנשיא בוש, אילי הנפט מסעודיה ומשפחת בין לאדן. חשיפת התרמית הפוליטית-מדינית של בוש, קולין פאוול וקונדוליזה רייס, שבצל אסון התאומים יזמו פלישה לעיראק בטענה מופרכת של קיום אמצעי לחימה לא קונבנציולים במדינה, הציתה את דמיונו של מור, וכן של אחרים. 

     

    קונספירציה כאן ועכשיו

    סטיבן גאגהן למשל שזר מהחומרים הפוליטיים האלה את "סיריאנה" בכיכובו של ג'ורג' קולני ב-2005, זמן קצר אחר הגילויים על התנהלות הממשל. הסרט זוכה האוסקר הצטרף ל"מועמד ממנצ'וריה" מ-2004 וסרטים נוספים שהחזירו אלמנטים קונספירטיביים שאיפיינו בדרך כלל סרטים היסטוריים ומיזגו אותם בהווה, בזירה האקטואלית.

     

    הטריילר של "Green Zone"

     

    כך גם במקרה של "Green Zone" של פול גרינגראס, שממחיש באופן בוטה וישיר את התרמית הפוליטית של הממשל האמריקני. גרינגראס אגב, גם ביים את הסרט המצמרר "טיסה 93" ובו הוא מגולל את גבורתם של נוסעי טיסת יונייטד 93, שנחטפה ב-11 בספטמבר וכוונה לבית הלבן. המטוס החטוף התרסק בשדה פתוח בפנסילבניה, לפני שהגיע לוושינגטון בזכות מאבק הנוסעים ואת הדרמה הזאת רקח הבמאי הבריטי כבר ב-2006 - חמש שנים אחרי האירוע. 

     

    סרטים כמו "Green Zone", או אף "בלאק הוק דאון" של רידלי סקוט, שיצא כשלושה חודשים אחרי אסון התאומים (ועוסק בשדה הקרב בסומליה מ-1994) הם במידה רבה צאצאי של סרטי האקשן מווייטנאם, שהיו פופולריים במיוחד במהלך שנות ה-80. 

     

    נוריס ב"מבצע בעורף האויב 2". נזכרתם קצת מאוחר

     

    אלא שבמקום גיבורים פטריוטים קשוחים מהזן של בראדוק (נוריס) ורמבו (סילבסטר סטאלון), שהמחישו לנו מור"קים עשרים שנה אחרי, קיבלנו חושפי קנוניות וחיילים אנטי מלחמתיים שמזהירים מפני הנעשה בימינו - קצת כמו בנג'מין ווילארד מ"אפוקליפסה עכשיו", או פאט טילמן, שסיפורו המצמרר מתועד ב-"The Tillman Story" של אמיר בר-לב.

     

    לצד הפקות מושקעות שניסו להמחיש את אירועי אותו יום קשה שנים ספורות אחריו, יש כאלו שהגיבו ממש בזמן אמת. אמנם הסרטים שלהם לא עסקו בפיגוע עצמו, אבל מכיוון שהספקטאקל היה כל כך עצום, והמשמעויות הטרגיות, הפוליטיות וגם האישיות היו כל כך אדירות, הם התעקשו לצלם חומרי השלמות ולשלב קטעים עם נוכחות של הפיגוע בתוך הגרסה הסופית של הסרט, רגע לפני יציאתו. כך למשל במקרה של "השעה ה-25" של ספייק לי מ-2002.  

     

    מתוך "השעה ה-25"

     

    הטרנד של הסרטים "החדשותיים" אולי השתדרג והואץ אחרי ה-11 בספטמבר, אבל יצא מצלו וחדר למגוון של נושאים שעומדים על הפרק ומקבלים ביטוי גם בקולנוע. "קאטפיש" מ-2010 הוא לכאורה סרט תיעודי, אולם יש בו עלילה מסתורין (וככל הנראה בדויה) המבטא את השלכות הפייסבוק על חיינו. פייסבוק משנה את עולמנו, ולכן גם דיוויד פינצ'ר סקר את תהליך יצירתו, על התככים שמאחוריו, עם סרטו "הרשת החברתית" - זמן קצר יחסית אחרי שנחשפנו לפלא החדש.

     

    טראומה בזמן אמת

    דוגמאות לא חסרות ולאחרונה הן באות בעיקר מהמגזר העסקי - ביטוי לטראומה נוספת שעברה ארצות הברית: הקריסה הכלכלית מ-2008. אל סרטים דוקומנטריים מושקעים ונוקבים כמו "קפיטליזם" של מור ו-"Inside Job" של צ'ארלס פרגוסון, צצו גם סרטים עלילתיים, שהם תגובה ישירה לאקלים הכלכלי החדש באמריקה. "קומפני מן" מ-2010, "Margin Call" שייצא בקרוב וכן סרט ההמשך של "וול סטריט" של סטון, הם ביטויים מידיים לכך.

     

    "Margin Call". קריאה אחרונה למשבר

     

    הטרנד החדש ניכר גם בגזרת הביוגרפיות. הזכרנו כבר את "W" של סטון, אבל גם דמויות פחות משפיעות, אך נוגעות ללב, זכו לחשיפה קולנועית כמו במקרה של "הזדמנות שנייה", שמספר על מייקל אוהר, שהפך מנער רחוב מוזנח לכוכב פוטבול. הסרט המצליח יצא ב-2009 - במקביל לעונה הראשונה של אוהר (אז בן 23) בליגת ה-NFL המקצוענית.

     

    רדיפת האירועים החדשותיים כרוכה במאמץ גדול מצד המפיקים, הבמאים והתסריטאים שנדרשים לגמישות גדולה יותר מבעבר. סרטים קמים ונופלים על תזמון. זה מה שהקולנוע האמריקני למד בעקבות ה-11 בספטמבר וזה מה שהוא מיישם גם כיום, כמו למשל במקרה של יירוטו של בין לאדן ב-2 במאי - יריית החיילים האמריקנים היא יריית הפתיחה לכמה הפקות שעסקו במרדף אחריו. אחת מהן, בראשותה של קת'רין ביגלו, כבר עברה שכתובים משמעותיים בעקבות העדכון מהשטח.

     

    מי קפץ על המרמרה? "עמק הזאבים: פלסטין"

     

    מתי הז'אנר הקולנועי החדש יגיע אלינו? הוא בעצם כבר כאן. התמזל מזלו של "השוטר" לעסוק במאבק בטייקונים כשהדיון בו בשיאו, "אורחים לרגע" של מאיה קניג מתרחש על רקע מלחמת לבנון השניה. וישנה כמובן גם המרמרה, שהגיעה אלינו באופן עקיף עם הסרט הטורקי "עמק הזאבים - פלסטין". אל הקלחת של צה"ל, פלסטינים והשטחים השתרבבה גם המרמרה כסיפור צדדי. אולי בניגוד למקבלי ההחלטות הישראלים במקרה זה, הבמאי זובייר שאשמאז גילה גמישות ותזמון נכון.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    אוליבר סטון. יותר רלוונטי
    צילום: רויטרס
    לאתר ההטבות
    מומלצים