טיול בספרד: שר אוצר יהודי, ארמונות וצו גירוש

הערים קורדובה וטולדו, שבהן ביקרנו בחלקו הראשון של המסע, נמצאות כבר כמה שנים על מפת התייר הישראלי המגיע לספרד, בשל העבר היהודי המפואר שלהן, וגם בשל ההווה התיירותי, שמציע את שלל השירותים למבקרים מכל העולם. לצד זאת, תור הזהב של יהדות ספרד חי ויצר גם במקומות פחות מוכרים, נסתרים מעינו של התייר הממוצע.

אחד מאותם מקומות הוא העיר בחאר (Béjar) שנמצאת כ-170 ק"מ ממערב למדריד, באזור הררי באמצע הדרך לפורטוגל. העיר מחזיקה עבר מפואר, אך מתמודדת היום עם מצוקות קשות, בצל קריסתה של תעשיית הטקסטיל שפירנסה אותה היטב באמצע המאה הקודמת.

לשם המחשה, על ספסלי בית הספר המקומי יושבים 320 תלמידים, אך רק לפני כמה עשורים היו בכיתות הללו 800 בני נוער. היום חיים בעיירה כולה כ-15 אלף תושבים, ופרנסיה מנסים לחלצה ממצוקה בין היתר באמצעות פיתוח התיירות.

בארמון שבו שוכן אותו בית ספר תיכון ישב במאה ה-16 הדוכס מבחאר. אחד מבני חסותו הידועים היה מיגל דה סרוואנטס, שישב כאן וכתב את עלילותיו של דון קיחוטה. לצד האביר ההוזה מהאגדות – תססה העיר מפעילות יהודית. עד היום פזורים צאצאיה של הקהילה ברחבי העולם, ואלה נושאים את שמות המשפחה בכר, בז'רנו, בהר, בכרנו וכנראה גם בכור.

בחאר. שוכנת בין ההרים במערב המדינה (צילומים: יואב גלזנר)

העיר הכי משפיעה במערב ספרד

המאות ה-13 עד ה-15 היו שיא תקופת היהודים בעיר, ואז חיו בה כ-200 יהודים. זו היתה ה"אל-חמה" היהודית הכי משפיעה באזור זה של ספרד. אל חמה כונתה קהילה שבה היו כל השירותים ליהודים, בהם – שחיטה כשרה, בית קברות, בית כנסת ועוד. קהילה זו סיפקה את כל השירותים הללו לקהילות קטנות יותר באזור.

ארמון הדוכס הוא בית ספר תיכון

בלב העיירה הקטנה הזאת, למרות כל הקשיים, ניצבת דוגמה לניסיון פרטי להזכיר את התרבות היהודית התוססת.

המוזיאון היהודי שבעיר שוכן בבית מהמאה ה-15, והוא פרי יוזמתו של דוד מלול ז"ל, איש עסקים אמיד מברצלונה. סמל המוזיאון מורכב מעץ הערמונים האופייני לאזור, מפתח, ויונה עם עלה זית. מוטיב המפתחות שב ומלווה את ההולך בעקבות יהדות ספרד, על שום המפתחות שלקחו עימם המגורשים – בתקווה שיבוא יום וישובו לבתיהם.

מנהל המוזיאון, אנטוניו אבילס אמאט, הוא היסטוריון חוקר ונראה כי "החיידק היהודי" מפעם בו בלהט. הוא מציג בפנינו את "כתב הזכויות ליהודי העיר" שהוציא אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה במאה ה-13. בשנות הפריחה, היהודים קיבלו כאן זכויות כמו שכניהם הנוצרים.

כתב הזכויות ליהודי בחאר והאזור

מבין שלל הפריטים המוצגים במוזיאון ניתן לראות גם מסמך ובו מיפקד של כל היהודים שהוכן לבקשת המלך ב-1291. תשמישי קדושה שונים, ומסמך מרתק שמעיד במעט על חיי היום-יום: בנייר שנחתם ב-1449 מתועדת הפקדה למשמרת של כספו של התושב היהודי סלומון פקאגון בידי שני נוצרים. המסמך מקורי, אך סיבת ההפקדה לא צוינה בו.

ללא משפט: עונש מוות למי שיפר את צו הגירוש

המסמך המרשים והכואב מכולם הוא העתק של הפקודה לגירוש היהודים מספרד, שפורסמה ב-31 במארס 1492, ועליה חתומים פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה.

"מכיוון שהודיעו לנו שבמלכויותינו היו כמה נוצרים רעים שהתייהדו ובגדו באמונתנו הקתולית הקדושה, והסיבה הגדולה לכך היתה – הקשר בין היהודים והנוצרים", פותח המסמך, "לכן, אנו בעצתם ועל פי ראייתם של כמה מן הכמורה, האצולה הגבוהה והנמוכה של מלכותנו, ואנשי מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו, בהיותנו חושבים על כך רבות, הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו".

הצו קובע עוד כי יהודי שיפר הנחייה זו יהיה חשוף לעונש מוות והחרמת רכושו לטובת הממלכה ללא כל משפט, פסק דין או הכרזה כלשהי. לפי הצו, גם רכושו של מי שיסתיר יהודי יוחרם. צו הגירוש, שפורסם בסוף חודש מארס, מאפשר ליהודים למכור את כל רכושם עד לסוף חודש יולי, ומאפשר להם – תחת מגבלות קשות – להוציא חלק מהרכוש, ובלבד שלא יהיו אלה מטבעות זהב וכסף.

"לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו". הצו

רבים אינם יודעים, אך באופן רשמי צו הגירוש מספרד היה תקף עד 1968 – אז בוטל סופית בידי השלטון המרכזי בספרד.

עוד פרטים על המוזיאון תוכלו למצוא באתר הרשמי .

קומה שלמה במוזיאון מוקדשת לחייהם של האנוסים - אותם יהודים שאולצו להתנצר בלחץ הכנסייה והשלטונות. חייהם הסבוכים של האנוסים משתקפים גם לא הרחק מכאן,

בעיירה קטנה אף יותר שנקראת קאנדלריו (CANDELARIO). העיירה שוכנת בהרים שמעל בחאר. באזור הזה יש גם אתר סקי פעיל בחודשי החורף, על הפסגות המושלגות ששיאן בגובה 2,400 מטרים.

בקאנדלריו חיו יהודים רבים שהמירו את דתם לנצרות. העיסוק המרכזי של תושבי העיירה היה במשך מאות שנים שחיטת חזירים ועיבוד הבשר שלהם. מרבית בתיה אף נבנו בהתאמה מיוחדת לשם מלאכה זאת: השחיטה התבצעה בפתח הבית במפלס הרחוב – מאחורי שער עץ מיוחד שהותקן לשם כך, מגורי המשפחה היו בקומה השנייה, ובקומה השלישית נתלו נתחי הבשר לייבוש. מערכת ניקוז מיוחדת עברה בפתח בתי הכפר כדי לשמור על ניקיון הרחובות. ובתוך כל אלה חיו מי שהיו עד לא מכבר יהודים שומרי מצוות. רבים מהם סיגלו לעצמם אורך חיים כמעט-מחתרתי, וניסו ככל יכולתם לשמור על המנהגים – בסתר.

בתי העיירה נבנו לשרת את תעשיית הבשר. קאנדלריו

תייר שיזדמן לקאנדלריו באחד מימות השבוע יבחין מייד ברחובות השוממים, שכן היום – כפי שהסביר לנו המדריך המקומי – מדובר בעיירת קיט, שבתיה מוחזקים בידי אנשים אמידים הפוקדים את המקום בעיקר בסופי שבוע.

הרוואס – סיור ושירת לאדינו ברחובות

יהודים רבים שנמלטו מרדיפות הכנסייה ושכניהם הנוצרים חיפשו מפלט סמוך לפורטוגל, השכנה ממערב,

מתוך כוונה שלא להתרחק יותר מדי מהבית ואולי לשוב אליו כאשר יעבור זעם. אחד מאותם מקומות שאליהם נמלטו יהודים הוא הכפר הרוואס (Hervás) שנמצא מערבית לבחאר. גם כאן חווה התרבות היהודית הספרדית תחייה מחודשת, כחלק מיוזמה מקומית של תושבי המקום שמחפשים אחר שורשים.

ההרכב המוסיקלי "לה קרמבה" נוסד בידי כמה מצעירי המקום ב-2006, והוא מנסה להחיות משהו מהתרבות העניפה של יהודי הרוואס והסביבה. חבריו מלווים סיורים בסמטאות הרובע היהודי בסיפורים ושירים בלאדינו ובספרדית. פאבלו ביסקנו, מוביל ההרכב, אמר לנו כי "הקירבה דרך המוסיקה היא זו שיכולה להציל את כל העמים. צריך לשכוח את כל הדגלים, הגבולות והדתות".

תחייה לתרבות ולשירים ברחובות הרוואס

ראשיתה של ההתיישבות היהודית כאן בפרעות 1391 (קנ"א) שהשתוללו בסביליה. יהודים שלא היו מוכנים לעבור הטבלה לנצרות – ראשם נערף מיידית. השמועה פשטה בממלכה ורבים נמלטו, תוך שהם מחפשים מקום יישוב חדש קרוב לפורטוגל, כדי לאפשר בריחה נוספת במקרה הצורך. הם התיישבו בהרוואס בחסות "כתב הזכויות" שנתן ליהודי האזור הדוכס מבחאר.

חלק ממנהגי היהדות נשמרו בקרב האנוסים

ב-1492 גורשו גם היהודים שהתיישבו כאן, וברחו לפורטוגל. ושם, בחלוף שש שנים בלבד, החל מהלך של התנצרות בכפייה. יהודים רבים התנצרו וחזרו להרוואס כ"נוצרים חדשים". כדי להגן על עצמם הם יצרו אחווה נוצרית חדשה וטיפחו חיי קהילה. בין היתר הם ייצרו לעצמם יין וגידלו לעצמם את הבקר. כצפוי, הדברים עוררו חשד ומתיחות מול הנוצרים הישנים שחיו כאן. היהודים המומרים ניסו לטשטש את ההבדלים ככל שניתן, אך רבים מהם המשיכו בסתר להקפיד בנושאי מזון וכשרות.

ביסקנו סיפר כי בחגים הם אכלו ממתקים מיוחדים, שחלקם נשמרו עד היום במסורת הכפרית של האזור. במהלך הסיור הוסבר לנו כי עד היום יש בתים רבים בספרד שבהם מדליקים נרות בימי שישי בערב - כחלק ממסורת משפחתית בת מאות שנים, וכי אלה כנראה שרידים למנהגי השבת של המומרים.

ניצני השינוי המשמעותיים ביותר ביחס ליהודים התרחשו רק ב-1969, אז יזם ראש העיר הרוואס את הכרזתו המחודשת של הרובע היהודי. הרחוב שמנציח את חיי היהודים בעיירה נקרא "רחוב האחווה היהודית נוצרית".

הוקרה ליהודי העיירה. שלט ברחובות הרוואס

מסורת האיזכור בעיירה נמשכת מדי שנה בחודש יוני, כאשר כל התושבים מציינים בתהלוכות את חגיגות ה"קונוורסוס" (המומרים).

סגוביה: שר האוצר היהודי בארמון המלכה

את סיורנו בעקבות יהדות ספרד סיימנו בסגוביה (SEGOVIA), כ-70 ק"מ צפונית למדריד. תיירים מרחבי העולם נוהרים לכאן כדי לחזות בכמה מפלאי הארכיטקטורה, בהם האקוודוקט הרומי אדיר המימדים, וארמון המלוכה העתיק – אלקזאר (ALCAZAR), שנראה כאילו נלקח הישר מקלישאת סרטי הפנטזיות של וולט דיסני. לצד אלה גם כאן נמצא שרידים לעבר היהודי המפואר, הכרוך בדברי ימיה של העיר.

בסגוביה חיים כיום כ-60 אלף תושבים. עיקר פרנסתה מתיירות, וקשה שלא להבין זאת – נוכח אמת המים האדירה שנמצאת בסמוך לחומת העיר העתיקה. זו מתנשאת לגובה של כ-30 מטרים. האקוודוקט נבנה בתקופה הרומית, אורכו כ-15 ק"מ, והוא הוביל מים ממעיינות ההרים אל העיר. בתוך העיר הופצו המים במערכת תעלות תת-קרקעית משוכללת, עד לחצרות הבתים. הבנייה נעשתה ללא כל חומרי מילוי או טיט, והאבנים פשוט מונחות זו על זו. חסכנו לכם את הספירה – יש במבנה הגדול כ-20,400 אבנים.

יצירה רומאית אדירת מימדים. האקוודוקט בסגוביה

אחד היהודים הבולטים בתולדות העיר היה אברהם סניור קורונל. הוא שעמד בראש שושלת סניור, שרבים מאנשיה הפכו בתפוצת אשכנז לאחר הגירוש ל"שניאור". סניור היה איש הכספים של המלכה איזבלה, בארמון שניצב עד היום בקצה העיר.

עם הגירוש ב-1492 החליט אברהם סניור – בלחץ המלוכה - להתנצר ולהישאר בספרד. הוא הוטבל לנצרות בידי המלכה בכבודה ובעצמה. בחלוף שנתיים הוא מת, ורבים מבני השושלת שלו החלו לחזור לחיק היהדות לפני כ-200 שנה. הארמון שבו פעל סניור ניצב עד היום, ובו תצוגה עם פריטים משוחזרים של בית המלוכה. רבים מהפריטים המקוריים נשחקו בשל תלאות הזמן, וב-1862 אף נהרסו כליל, בשל שריפת ענק שהשתוללה במקום.

הארמון בסגוביה. שר האוצר היה יהודי

באולמות הארמון מוצגים היום יצירות אומנות רבות, שיריונות אבירים וציוד מלחמה שלהם, שטיחי ארגמן על הקירות, תיקרות מקושטות בזהב וגילופי עץ, אולמות תפילה ועוד. הנוף הנשקף מהחלונות הרחבים עוצר נשימה.

תצוגת האבירים בארמון

עוד פרטים על הארמון תוכלו למצוא באתר הרשמי

מוזיאון יהודי בביתו של שר האוצר

אברהם סניור קורונל פעל בארמון המלכה, אך ביתו היה ממוקם כמה מאות מטרים דרומה, ברובע היהודי של העיר. היום משמש ביתו של סניור כמרכז היהודי החינוכי ברובע. הוא נפתח לפני כשנתיים, ובו מוזיאון ופעילויות תרבות רבות לאורך השנה. התצוגות שבמקום מוקפדות, וכוללות אמצעי המחשה מתקדמים המציגים את החגים היהודיים, חיי הקהילה ועוד. עוד מוצגת רשימה של כמה מתושבי העיר היהודים בתקופתו של סניור. מרבית התצוגות מתורגמות גם לעברית והתייר הישראלי בהחלט ירגיש כאן בבית.

ביתו של אברהם סניור קורונל. המוזיאון היהודי בסגוביה

מנהלת תחום התיירות בעיריית סגוביה, קלאודיה דה-סנטוס בורגרו, סיפרה כי נעשה מאמץ גדול מאוד בפיתוח המקום: "לפני שש שנים איש לא ידע שיש כאן רובע יהודי". היא מספרת עוד כי אחת לשבועיים מתקיימות במרכז החינוכי פעילויות תרבות, הרצאות, סרטים, וקונצרטים, הקשורים בתרבות היהודית.

המוזיאון פתוח בימים ד' עד א', בין השעות 11:00-14:00 ו-16:00-19:00. מחיר כניסה ליחיד – 1.5 אירו. למוסד אין אתר אינטרנט, אבל מומלץ להיכנס לפרופיל הפייסבוק שלו.

מי שישקיף אל מעבר לחומת העיר העתיקה יוכל לראות ברכס שממול את שרידיו של בית הקברות היהודי העתיק. המקום מוזנח בימים אלה, אך גם לגביו יש תוכניות של שיקום ושימור בעתיד.

בדרך לשיקום? בית העלמין היהודי

גם בית הכנסת הגדול של סגוביה נפל קורבן לתהפוכות הזמן, הגירוש והכפייה. המקום, ששימש כבית כנסת מרכזי עד 1410 נלקח מהקהילה בהוראת השלטונות – והפך לכנסייה. הוא כמובן עבר סדרה של התאמות והרחבות, שלא הותירו הרבה סימנים לשימוש המקורי. גם המבנה הזה נפגע קשות בשריפה ב-1889, ושיפוצו הסתיים ב-2004. מאז הוא משמש את מסדר סנט קלרה.

המקום פתוח למבקרים, ללא תשלום, בימים א', ד', ה', ו' ושבת, בשעות 11:00 עד 13:00, ומ-17:00 עד 19:00.

בית הכנסת הגדול הפך לכנסייה

אתר נוסף שקשור למורשת הכאובה של היהודים בעיר הוא הקתדרלה המרכזית של סגוביה. לאחר הגירוש נהרסו ברובע היהודי כ-100 בתים, לצורך בנייתה. זו ארכה למעלה מ-200 שנה והתהדרה במגדל פעמונים בגובה 108 מטרים. המגדל נפגע בסערה כעבור כמה שנים ולכן הוחלט להנמיכו. כעת הוא "רק" בגובה 88 מטרים – ועדיין מרשים מאוד. למרגלות הקתדרלה פועל מאז המאה ה-15 שוק פתוח, מדי יום חמישי.

היכנסו לשיטוט במפת אזור סגוביה

עוד פרטים תוכלו למצוא באתר התיירות של סגוביה .

הכותב היה אורח "החברה הגאוגרפית" ואל-על בספרד.