שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בלגן אטומי: מסע לאזור האסור ליד פוקושימה
    עיירות רפאים, עשרות-אלפי מפונים שמחכים לפיצויים, קשישים שננטשו, הורים מפוחדים שגוררים את ילדיהם לבדיקות קרינה, ממשלה לא מתפקדת, רשויות מקומיות קורסות ודליפה רדיואקטיבית שאינה פוסקת. כך נראים החיים באזור האסון שמסביב לכורים הגרעיניים ההרוסים ביפן, 7 חודשים אחרי הצונאמי הקטלני. בלעדי
    טקאו אוטומה בן ה-73 עומד מאחורי הדלפק בבר של פונדק הדרכים שלו על הכביש המוביל ממינאמי-סומה לפוטאבה ומנגב את הזיעה מפניו במגבת כותנה דקה. מלבדו, אין כאן נפש חיה. רק חזיר-בר אחד, מפוחלץ, מזכרת ממסע ציד בהרים הסמוכים לפוקושימה, משקיף עליו מלמעלה במבט מבועת. כל החדרים ריקים, וכך גם המטבח וחביות הבירה. "אני מתנצל", הוא מחייך חיוך עגום. "אם אתם רעבים אני יכול לשים במיקרוגל מנה חמה".

     

    בועז ארד באזור האסור וקטעי וידאו יפנים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    במורד הדרך מהבהבות צ'קלקות אדומות מעל מחסום משטרה שלצדו שלט גדול: "שטח סגור. הכניסה אסורה. מסיגי גבול ייענשו בחומרה". במקום הזה עובר הקו האדום של האזור הנגוע, האזור האסור, אזור האסון שנמתח ברדיוס של 20 קילומטרים מהכורים הגרעיניים הדולפים של תחנת הכוח פוקושימה דאיצ'י. 80 אלף בני-אדם התגוררו כאן פעם, בעיירות ובכפרים שמצדו השני של הקו הבלתי נראה הזה. שעות ספורות לאחר הצונאמי, כשממדיה של הקטסטרופה הגרעינית החלו מתבהרים, קיבלו אלה ששרדו את הגל הוראה בהולה להתפנות. מעבר למחסום משתרעת עכשיו שממה רדיואקטיבית. ארץ ללא אנשים.

     

    אחרי הרעש הגדול ביפן - כתבות אחרונות

    יחלץ את יפן? שר האוצר יחליף את ראש הממשלה

    יפן: צמצום החשמל מגרעין - אסון או הבטחה?

    התפטר שר שאמר שפוקושימה היא עיר המוות

     

    בלי אישור מעבר מיוחד, אומר השוטר, אין כניסה. כזה כבר ניסינו להוציא. מאקיקו, המפיקה והמתורגמנית היפנית שלי, מסבירה שזו שליחות עיתונאית – אבל הוא לא מתרשם. גם החיוכים לא עוזרים.

     

    אין כניסה, אי אפשר גם להתחבא בשקים במשאית (צילום: REUTERS / Kyodo ) (צילום: REUTERS / Kyodo )
    אין כניסה, אי אפשר גם להתחבא בשקים במשאית(צילום: REUTERS / Kyodo )

     

    אנחנו עושים אחורה פנה, ומחוץ לפונדק הדרכים של טקאו פוגשים נהג משאית עמוסה בשקים לבנים גדולים – חומרים כימיים מיוחדים, הוא מסביר, שבכוונתו לפזר על גופותיהן המרקיבות של הבהמות הרבות שננטשו מאחור ברפתות שבתוך האזור הסגור וגוועו לאטן למוות בחודשים האחרונים. מחלות איומות ונוראיות עלולות להתפשט. הוא מחייך ומצית סיגריה כשאנחנו מבקשים ממנו להתחבא בין השקים כדי להסתנן פנימה. "זה ממש לא במסגרת הגדרת התפקיד שלי", הוא אומר. "אני מתנצל".

     

    לבסוף, נמצא פתרון. אשתו של בעל הפונדק מגלגלת אל מגרש החניה זוג אופניים חלודים עם צמיגים מנופחים למחצה. יש מעקף, והמחסום הבא לא מאויש כי כמה מאות מטרים אחריו נגמר הכביש. רעידת האדמה ריסקה אותו, הצונאמי סחף את מה שנותר ממנו. מאקיקו מעיפה מבט קצר באופניים המתפרקים ומבהירה לי שמכאן אני ממשיך לבד. "ממילא", היא אומרת, "לא יהיה לך שם את מי לראיין".

     

    מכאן אספו רק גופות

    המחסום, כמו חבל הארץ שמאחוריו, נטוש. אני עובר מעליו בדילוג קליל, וממשיך במורד הכביש. כעבור כמה עשרות מטרים אני מגיע לבתים הראשונים. דלתותיהם נעולות, החלונות מוגפים, התריסים סגורים והצמחייה שבחצרות משתוללת חופשי, שולחת ענפים ושורשים אל האספלט הסמוך. חתול אפור, מבוהל מחריקת האופניים, נמלט אל בין השיחים.

     

    בארץ המוות: בועז ארד בהריסות מיד אחרי האסון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הכביש מתחיל להתעקל לכיוון הים, והנוף משתנה. הבתים כאן, לאורך החוף, לא סתם נטושים – הם מפורקים לחתיכות. בשאר אזורי החוף שנפלו קורבן לצונאמי פינו בחודשים האחרונים את רוב הפסולת שהותיר הגל, הרסו את המבנים החרבים וגררו את כלי הרכב המעוכים. מכאן אספו רק גופות. קו החוף שבתוך האזור הסגור נראה בערך כמו ב-11 במרס. עמודי חשמל שנתלשו ממקומם זרוקים בצדי הדרך, בתים מרוסקים נוטים על צִדם וערימות מכוניות הרוסות מוטלות ביניהם. במקום שבו האספלט מתבקע ונגמר עומד עדיין במקומו, לא ברור איך, שלט דרכים כחול גדול. שמאלה – לכיוון סומה. ימינה – לנאמי. אבל הכביש המחבר בין שתי הערים האלה איננו.

     

    הצג של מונה הקרינה מהבהב: 0.19 מיקרוסיוורט לשעה. לא משהו שצריך להתרגש ממנו, מתברר. האדם הממוצע נחשף מדי שנה לכ-2.4 מיליסיוורט (שמיתרגמים לכ-0.27 מיקרוסיוורט לשעה) של קרינה מייננת משלל מקורות, גם בלי כור גרעיני ליד הבית.

     באופן משונה למדי, כמות הקרינה שאני נחשף אליה ברגע זה – כמה קילומטרים בלבד מהכורים ההרוסים – נמוכה, למעשה, ממה שאני אמור להיחשף אליו כבשגרה. אני מתחיל לדאוג שמא הנזק ייגרם דווקא מנסיעה על אופניים ב-32 מעלות כשאני לבוש בחליפת מגן ובמסיכה. אני מזיע בלי הכרה, מתקשה לנשום, ומחליט לעצור לנוח ולשתות משהו בתוך אחד הבתים שנותרו שלמים יחסית.

     

    את דלתות הבית, כמו את הקירות החיצוניים שלו, לקח הגל. באורח פלא, השולחן בסלון נותר במקומו. על רצפת המטבח מוטלת טלוויזיית פלזמה גדולה, מנופצת, ועל השיש מונחת בובה גדולה של קוף. מישהו הספיק לעשות פה קצת סדר בחודשים שחלפו מהפינוי: מלבד פסל עץ יפה של בודהה שמן עושה רושם שכל דברי הערך ששרדו את הצונאמי חולצו מתוך ההרס. על הרצפה באחד החדרים, בתוך מגשי מתכת, מסודרים כלי אוכל נאים מחרסינה, כאילו עוד רגע יבוא מישהו לקחת אותם. בפינה אחרת מגולגלים כמה מזרוני טטאמי ושמיכת פוך גדולה. לאורך כל הבית, על הקירות, בגובה של כמטר וחצי, עובר קו חום. עד לכאן הגיעו המים.

     

    גם העיירה טומיוקה עזובה. ארץ בלי אנשים (צילום: AP) (צילום: AP)
    גם העיירה טומיוקה עזובה. ארץ בלי אנשים(צילום: AP)
     

    אני יורד מהכביש, פונה דרומה, ועולה עם האופניים על דרך עפר שמתפתלת בין שדות אורז יבשים ונבולים. שני מחסומים נוספים ממתינים לי כאן, וגם הם נטושים. כעבור רכיבה של כשני קילומטרים אני מגיע לעיירת רפאים נוספת. גם כאן עבר הגל, אבל נזקיו קטנים בהרבה. רוב הבתים ממוקמים על גבעה קטנה, ולא נפגעו כלל. השיטוט ביניהם מצמרר.

     

    רוח עזה נושבת ברחוב הראשי, הנטוש, וטורקת שוב ושוב דלתות וחלונות שנותרו פתוחים. גגות הפח החלודים של המחסנים החקלאיים חורקים ומייללים. טרקטור חדש לגמרי חונה באחת החצרות. היכן יחנה אותו בעליו אם לא כאן? באתרי הקרוואנים הזמניים שאליהם פונו תושבי העיירה הזאת בקושי יש מקום לאנשים. בשביל הגישה המוביל לבית הסמוך הציב מישהו שלט מאולתר, בכתב יד: "שטח פרטי, בבקשה לא להיכנס".

     

    כשנמלטו מכאן בתוך המולת הצונאמי, רוב התושבים לא נעלו אפילו את דלתות בתיהם. היו ביניהם כאלה שחשבו שאו-טו-טו ישובו, אך לרבים מהם פשוט לא היה זמן לחשוב. עכשיו, כל הדלתות נעולות. לפני כחודש החלה הממשלה היפנית לחלק היתרי כניסה מיוחדים למפונים, על-מנת שיוכלו לחזור לבתיהם לכמה שעות וללקט את שברי חייהם. רבים מהם גילו, לזוועתם, שגנבים הקדימו אותם. הדבר היחיד שיכלו לעשות היה לקחת את מה שנשאר - ולנעול את הדלת.

     

    גל ההרס העצום: הצילומים המבעיתים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    חמישה יפנים צעירים, שלושה מהם קטינים, נעצרו לפני כמה שבועות באחד המחסומים המשטרתיים באזור כשברשותם – כך על-פי תמונות שהתפרסמו באתר המשטרה היפנית – ערימה גדולה של מסכי LCD, ממירים, מכשירי DVD, ואוסף מכובד של סרטים וסדרות טלוויזיה, כולל כל העונות של "24". נתוני המשטרה היבשים מדברים על 722 מקרי פריצה באזור הסגור בשבעת החודשים האחרונים, ונדמה שהמספר רק יעלה. יותר משש שעות, בשתי גיחות נפרדות, העברתי שם - רק ניידת משטרה אחת חלפה על פני במהירות בלי לעצור. ממבט חטוף דרך חלק מחלונות הבתים נראה שיש עדיין מה לגנוב.

     

    המפונים, מספרים לי בפונדק לאחר שאני מחזיר את האופניים, כועסים מאוד. הם דורשים שטפקו, חברת החשמל הפרטית שמנהלת את תחנת הכוח הגרעינית הדולפת ושעל-פי כל הפרסומים כשלה בהכנה לאסון טבע שכזה, תפצה אותם על הרכוש הגנוב. צחוק עגום מתגלגל בחלל הריק. הרי אפילו את הפיצויים על הפינוי שנכפה עליהם – כ-2,500 דולר לחודש בממוצע לאדם – הם עוד לא קיבלו. ומי יודע מתי זה יקרה.

     

    רק לפני שבועיים סיימו הביורוקרטים של טפקו לגבש את הנוסח המשפטי של טפסי התביעה לפיצויים, והחלו לחלק אותם למפוני האזור הסגור. מדובר בחבילה אימתנית הכוללת בתוכה טופס תביעה באורך 60 עמודים וחוברת הוראות בת 156 עמודים. החזרים, כתוב שם בין השאר, יינתנו רק כנגד קבלות. "זה נראה", אומרים בייאוש במרכזי הפינוי, "כאילו מנסים להתיש אותנו".

     

    לא חיכיתי שהפרח ייפתח

    שבעה חודשים עברו כבר מאז הצונאמי הקטלני שגבה את חייהם של יותר מ-20 אלף בני-אדם, אך גלי ההדף שלו ממשיכים לחבוט ביפנים ללא רחמים. לאורך קו החוף המזרחי של יפן, לצדי הדרכים, הולכות ונערמות ערימות פסולת עצומות ממדים, מופרדות למיחזור בצורה קפדנית כמו שהיפנים הפדנטים יודעים: בערימה אחת שלדי מכוניות, ובזו שלצדה צמיגיהן. בערימה אחרת מאות אסלות זו על גבי זו, ולידה ערימה של גזעי עצים מנוסרים. גדודים של פועלי ניקיון מקרצפים ללא הרף את שרידי הכפרים והעיירות שנמחקו, ביעילות מעוררת הערצה, אבל הבלגן האמיתי – זה שאי אפשר פשוט להעמיס על משאיות אשפה – רק מתחיל.

     

    לפני ואחרי: תמונות הניקוי ביפן

     

    מאות אלפי מפונים, כאלה שאתרע מזלם לגור בסמיכות לכורים וכאלה שאיבדו את בתיהם לזעמו של הים, מנסים להתחיל את חייהם מחדש באתרי דיור זמניים אך לא מצליחים. רשויות מקומיות מדולדלות אמצעים וחסרות אונים מתקשות להתמודד עם מחסור חמור באמצעים ובכוח אדם, וכל זה, כשמעל לראשן ולראשם של תושביהם המפוחדים והמבולבלים מרחפת עננה שחורה בדמות דליפה רדיואקטיבית חמורה שהיקפיה והשלכותיה עדיין לא ברורים.

     

    מפגש טעון: התושבים מול נציגי הממשלה. הביאו גם שתן הילדים לבדיקה

     

    בבית החולים של מינאמי-סומה התחילו, רק באחרונה ובעקבות לחץ גדול של הורים מודאגים, לערוך בדיקות קרינה לילדים. המכשיר שבו משתמשים הטכנאים מיושן ולא מדויק: מכונה גדולה ומגושמת עם גלאים מיוחדים שעליה מתבקשים הילדים לשבת בחלוקים ורודים בלי לזוז במשך כמה דקות בעודם בוהים בסרטים מצוירים. מכשיר חדש, מבטיח הטכנאי הראשי, ד"ר הנאי טטסואו, כבר בדרך. אז בינתיים מעגלים פינות. מחוץ לחדר הבדיקות ממתינה בסבלנות יושיקו אנדו, אחות סיעודית בת 35 שמובטלת מאז הצונאמי משום שבית החולים שבו עבדה נמצא בתוך האזור הסגור, יחד עם שני ילדיה. אייאטו בן ה-12, היא מספרת, היה פעם שחקן בייסבול בליגת הנוער המקומית. אחרי האסון הפך מגרש האימונים של הקבוצה שלו לאתר קרוואנים ורבים מחבריו לקבוצה פונו לעיירות מרוחקות. כבר שבעה חודשים שלא יצא מהבית אלא כדי ללכת לבית הספר. במינאמי-סומה לא יוצאים החוצה רק אם מוכרחים. עכשיו הוא בבית כל הזמן, משחק בפלייסטיישן. אחותו לנו (14) יושבת מול המחשב.

     

    "אין מה לעשות נגד איתני הטבע", היא אומרת, "אבל האסון שלנו לא נגמר בצונאמי. טפקו מסתירים מאיתנו מידע. אף אחד לא מספר לנו מה קורה. הקרינה הזאת, מי יודע מה היא תעשה לנו? מה אעשה אם בעוד כמה שנים אגלה פתאום שהילדים שלי נפגעו מזה? אם יהיו להם כל מיני מומים? אני כל-כך מפחדת. וכל-כך כועסת". דמעות של ייאוש מציפות לפתע את עיניה. בתה מסתכלת עליה, ומתחילה גם היא לבכות.

     

    "אי הידיעה", היא ממלמלת, "מוציאה אותי מדעתי".

     

    ומה הפתרונות שלכם? נציגי הרשויות משתתקים (מדקה 3:20)

     

    מעטים כאן ביפן מאמינים לנתונים הרשמיים שמשחררות טפקו והממשלה, וגם אלה מדאיגים דיים. אחת לכמה ימים מתגלות רמות גבוהות של חומרים רדיואקטיביים כאלה ואחרים באורז, בבקר, בפירות או בדגים. מיום ליום הולך ומתברר שלרדיוס ההסגר של 20 הק"מ שנמתח מסביב לתחנת הכוח הגרעינית הדולפת אין משמעות של ממש, ושהמרחק שנקבע היה שרירותי לחלוטין. במרכז העיר פוקושימה, למשל, כ-70 ק"מ מהכורים, שאליה פונו רבים מאלה שהתגוררו לידם, עומדת לפי מדידות רשמיות רמת הקרינה הקבועה על כ-1.3 מיקרוסיווט לשעה, כמעט פי שבעה מהרמה שמדדתי בגיחותיי לאזור הסגור. במילים אחרות: כל שלושה ימים סופגים תושבי העיר כמות קרינה זהה לזו שנספגת בגוף בעת צילום רנטגן של בית החזה (0.1 מיליסיווט). בשנה אחת ייחשפו לכמות קרינה הכפולה כמעט פי חמישה מהכמות הממוצעת שאליה נחשפים רוב בני-האדם בעולם.

     

    "כיסים" של קרינה גבוהה במיוחד, או "נקודות חמות", כפי שמכנים אותן ביפן, אותרו בלא מעט מקומות מחוץ לאזור הסגור. בכמה נקודות במינאמי-סומה, לדוגמה, נמדדו רמות קרינה גבוהות של מעל 3 מיקרוסיוורט. רק באחרונה החלה הממשלה "להמליץ" לתושבים במקומות הללו להתפנות מחשש לבריאותם, על סמך מדידות שרירותיות שנערכו פעם אחת בלבד. 3.2 מיקרוסיוורט בבית, ואתה מפונה. 3.1 ואפשר להישאר. רובם, שלא במפתיע, התפנו בכל זאת על דעת עצמם. אני נוסע עם מאקיקו לאחת מה"נקודות החמות" האלה, ומגלה תמונה דומה מאוד לזו שראיתי בתוך האזור הסגור: שורות אחרי שורות של בתים נטושים. אנחנו משוטטים ביניהם, ולפתע מבחינים באשה שמציצה מאחת הדלתות.

     

    מחפשים גופות באזור האסור (צילום: AP) (צילום: AP)
    מחפשים גופות באזור האסור(צילום: AP)

     

    אנחנו ניגשים לבית, ואת פנינו מקבלת קאיוקו מוריה, בת 61, שנשארה, למרות הכל, עם הוריה הקשישים של בעלה. כמו שכניה, היא קיבלה הוראה להתפנות – ועברה עם בעלה וילדיה למרכז פינוי בפוקושימה. אלא שכעבור שבועיים גברו הגעגועים לבית הכפרי השלו והמנומנם על הפחד מהקרינה, והיא חזרה אל גינת הירק שלה. אנחנו יושבים לצדה על הרצפה בסלון ושותים תה קר. חמיה, קיושי בן ה-85, שהיה חקלאי כל חייו, אומר שאין לו שום כוונה לברוח. בעשר אצבעותיו בנה את הבית שבו אנו מתארחים. "ממילא אמות הרבה לפני שהקרינה תהרוג אותי", הוא צוחק בפה נטול שיניים. רק על דבר אחד הוא מצר: ניניו הקטנים, שפעם היו מתרוצצים כאן כל השבוע, מבקרים עכשיו רק לעתים רחוקות. קאיוקו מניחה על השולחן אלבום תמונות ומדפדפת בו לאט. ילדה קטנה עם קוקיות מתרוצצת בתוך שדה של חמניות. ילדה קטנה עם קוקיות רוכבת על סוס פלסטיק בקרוסלה. עיניה מתמלאות דמעות.

     

    רגע לפני שאנחנו קמים ללכת היא יוצאת לגינה, וחוזרת כשבידיה מתנה צנועה: פרח יפהפה, גדול, סגור. "הוא נפתח רק בלילה", היא אומרת. "לאורו של הירח". בדרך החוצה, אחרי שאנחנו מתרחקים די הצורך מביתה, אני משליך אותו מהחלון אל צדי הכביש. קצת לא נעים לי, אבל מי יודע כמה קרינה נספגה בתוך עלי הכותרת שלו.

     

    הקשישים נשארו, המטפלים בורחים בערב

    האזור הסגור האמיתי, זה שהביורוקרטים בטוקיו לא תחמו עדיין בתוך מחסומים וגם לא יתחמו, מתפשט לכל הכיוונים. הקרינה מגיעה רחוק. כעבור חצי שעה נוספת של נסיעה אנחנו מגיעים לעיירה אייטאטה, השוכנת בתוך עמק קסום בין הרים מוריקים, 39 ק"מ צפונית-מערבית לפוקושימה דאיצ'י. בימים הראשונים שאחרי האסון נמדדה במקום הזה רמת קרינה מטורפת של 44.7 מיקרוסיוורט לשעה. היום, שבעה חודשים אחרי, עומדת רמת הקרינה ברוב חלקי העיירה על 6 מיקרוסוורט לשעה. כמו בשער הכניסה של תחנת הכוח הפגועה.

     

    6,100 בני-אדם התגוררו באייטאטה לפני הצונאמי. נשארו 150. כולם, בלי יוצא מהכלל, קשישים סיעודיים המרותקים למיטותיהם ולכסאות גלגלים בבית אבות פרטי. אנשי הצוות המטפלים בהם מגיעים בבוקר ובורחים בערב. רק שבעה כוננים נותרים בלילות. נשארים כל הזמן בתוך הבניין, יוצאים רק למכונית.

     

    כלב ששרד את האסון. גם לו בודקים קרינה (צילום:AP) (צילום:AP)
    כלב ששרד את האסון. גם לו בודקים קרינה(צילום:AP)

     

    מסאמי סאנפיי, מנהל בית האבות, יושב מאחורי השולחן במשרד בפנים נפולות. על דש חולצתו תלוי מונה קרינה קטן. מסיכת מגן כחולה משתלשלת מהקיר, שעליו מודבקת מפה טופוגרפית ענקית של האזור. כתם גדול, אדום-כתום, מכסה את חלקה הימני. זהו מסלולו של ענן הקרינה הרדיואקטיבית הנפלט מפוקושימה דאיצ'י. רק ב-22 באפריל, מסביר סאנפיי, יותר מחודש אחרי האסון, הודיעה הממשלה לתושבי אייטאטה שעליהם להתפנות. בשלב הזה, הוא אומר, כבר לא היו לו יותר מדי אפשרויות. במרכזי הפינוי לא היו תשתיות מתאימות לקשישים סיעודיים, ובבתי האבות האחרים באזור כבר לא היה מקום. אם היה מפנה את כל הקשישים מהמבנה היה צריך לפזר אותם בין עשרות מוסדות שונים מפוקושימה ועד טוקיו, והמעבר היה מסכן את חייהם של אלה מהם שנמצאים במצב קשה.

     

    "בנוסף", הוא משפיל את ראשו, "סגירת בית האבות היתה גורמת לי נזק כלכלי עצום ואנשי הצוות שלי היו מאבדים את פרנסתם בתקופה לא קלה. אז החלטנו להישאר".

     

    סאנפיי לוקח פיסת נייר ומשרבט עליה כמה מספרים. הממשלה היפנית, הוא אומר, קבעה שחשיפה לעד 20 מיליסיוורט של קרינה בשנה לא פוגעת בבריאות. על-פי החישובים שלו, הקשישים ואנשי-הצוות שנמצאים במקום יספגו "רק" חצי מהכמות. ואתה באמת מאמין למה שהממשלה אומרת, אני שואל. המנהל היפני משתתק ומחייך חיוך עגום. "לך תעשה סיבוב בחוץ ותגיד לי אם אתה רואה איזה שהוא מבנה ממשלתי פתוח", הוא אומר. "הדואר סגור. בניין המועצה סגור. האגודה החקלאית סגורה. הם היו הראשונים שברחו".

     

    עבודות הניקוי בסנדאי. זו רק ההתחלה (צילום: AP Photo/Kyodo News) (צילום: AP Photo/Kyodo News)
    עבודות הניקוי בסנדאי. זו רק ההתחלה(צילום: AP Photo/Kyodo News)

     

    אנחנו מסתובבים במסדרונות בית האבות. כל דייריו בני למעלה מ-85. אחד מהם חגג 100 כמה ימים אחרי הצונאמי. הם יושבים, בשקט, בכיסאות הגלגלים שלהם מול טלוויזיות שמשדרות ישיבות ממשלה. אחיות צעירות מאכילות אותם, מדברות איתם, מנסות להפיג את בדידותם. רעש משנה קטן, 5.5 בסולם ריכטר, מהסוג שמאז האסון מרעיד את האדמה לפחות פעם ביום, מטלטל קלות את המבנה – אולם אף אחד לא קופץ. עבור רוב הקשישים שמאושפזים כאן, עושה רושם, החיים – או מה שנשאר מהם – ממשיכים כרגיל. ולמרבה ההפתעה, יש ביניהם גם דיירים חדשים, שהובאו לכאן על-ידי ילדיהם לא מזמן, הרבה אחרי הוראת הפינוי.

     

    לאחר שאנחנו נפרדים מסאנפיי ומתחילים לעשות את דרכנו אל מחוץ להרים, אני נזכר באגדת העם היפנית המפורסמת על אובאסוטה-יאמה – ההר המרוחק שאל פסגתו היו גוררים פעם ילדים את הוריהם הקשישים על גבם ומפקירים אותם שם למותם כדי שלא יהיו עליהם לעול.

     

    מד הקרינה מהבהב: 2.5 מיקרוסיוורט. אנחנו הולכים ומתרחקים.

     

    אולי בממשלה משקרים, אבל אני חייב להאמין

    20 קילומטרים דרומית לתחנת הכוח פוקושימה דאיצ'י, בפאתי העיירה נראהה, הוקם באמצע שנות ה-90' מתקן אימונים ענקי של התאחדות הכדורגל היפנית הכולל אצטדיון גדול, מגרשים רבים ובנייני מגורים. את רוב עלויות ההקמה של המתקן, שזכה לכינוי "ג'יי-וילאג'", מימנה חברת טפקו. "תרומה לקהילה", הגדירו את זה אז ראשי החברה. מאז האסון איש לא משחק פה כדורגל: המתקן הופקע לטובת טפקו, והפך לחמ"ל ולבסיס האם של אלפי הפועלים המועסקים בעבודות ניקיון, שיקום ובנייה בתוך הכורים הפגועים. המקום מתנהל כמו שטח צבאי סגור, עם אנשי ביטחון שמפטרלים סביבו ומונעים מעיתונאים להיכנס. עשרות אוטובוסים באים ויוצאים בשעריו במשך כל שעות היום, פורקים ומעמיסים פועלים בחליפות לבנות. מחוץ לגדרות אפשר להבחין בהם יושבים על המדשאות ועל המרפסות, מעשנים סיגריות ומתקשרים לבני משפחותיהם בטלפונים סלולריים. הם נראים מותשים. עיניהם כבויות.

     

    אחרי הצונאמי, המים השביתו את הגנרטור - והליבה עברה היתוך מלא (צילום:  MCT    ) (צילום:  MCT    )
    אחרי הצונאמי, המים השביתו את הגנרטור - והליבה עברה היתוך מלא(צילום: MCT )

     

    כשרעידת האדמה האדירה היכתה בפוקושימה דאיצ'י, היו שניים מתוך ששת הכורים הגרעיניים שלה – כורים מספר 5 ו-6, מושבתים לצורך עבודות תחזוקה. את כור מספר 4 רוקנו בדיוק מדלק. שלושת הכורים האחרים, שהיו פעילים באותה שעה, הושבתו מיד לאחר הרעש באופן אוטומטי ומערכת גיבוי של גנרטורים נכנסה לפעולה על-מנת להפעיל את המשאבות הדרושות כדי להזרים מים מהים לצינונם. הצונאמי הציף את התחנה כולה והרס את הגנרטורים. הכורים התחילו להתחמם במהירות, ותוך שעות ספורות, על אף הכחשות נמרצות של טפקו בזמנו, חוו הליבות שלהם התכה מלאה. סדרת פיצוצים עזים הרסה את כיפות המגן שלהם ושריפה גדולה פרצה בכור מספר 4. מים רדיואקטיביים החלו לדלוף בכמויות גדולות אל תוך המרתפים של הכורים, שבהם מאוחסן ציוד טכני חשוב, והבריכות שבהן הוחזקו מוטות דלק משומשים התחילו להתחמם גם הן.

     

    זה שבעה חודשים שטפקו מנסה, ללא הצלחה יתרה, להשתלט על הבלגן ולצנן את הכורים ההרוסים. מערכת מורכבת של צינורות פלסטיק ענקיים באורך של 4 ק"מ הותקנה על-מנת לנקז ולסנן מחומרים רדיואקטיביים מסוכנים את 120 אלף טון המים שהצטברו בתוך התחנה. רק רבע מהכמות, על-פי הדיווחים הרשמיים, טופלה עד כה. מה בדיוק מתרחש בתוך הכורים כרגע, איש מלבד בכירי טפקו לא ממש יודע. גם לפועלים שמחרפים את נפשם בתוך שטח התחנה – רובם עובדי קבלן שגויסו למשימה באמצעות חברות-בת של טפקו – אין שמץ של מושג.

     

    ארבעת הכורים (צילום: DIGITAL GLOBE, REUTERS) (צילום: DIGITAL GLOBE, REUTERS)
    ארבעת הכורים(צילום: DIGITAL GLOBE, REUTERS)

     

    בבית הארחה קטן ליד ג'יי-וילאג' אנחנו פוגשים את יאסויוקי הוריסאווה, פועל בניין בן 59 ממחוז ניגאטה המרוחק כמה מאות קילומטרים מהכור. הוריסאווה, איש טוב-לב ופשוט שמעולם לא סיים את לימודיו בבית הספר, הגיע לאזור האסון זמן קצר לאחר הצונאמי כמתנדב. במשך שבועות ארוכים פינה הריסות בתוך העיירות החרבות שעל קו החוף באמצעות דחפור, עד שלפני כחודשיים הציעה לו חברת הקבלנות שבה הוא מועסק לעבוד בתוך הכור.

     

    רבים מחבריו סירבו, אך הוא הסכים מיד. מאז הוא שואב אבק רדיואקטיבי מרצפתו של כור מספר 3 באמצעות מכונה מיוחדת. עובד כל יום, ארבע שעות ברציפות, כשהוא לובש חליפת מגן מיוחדת וחובש מסיכת אב"כ אטומה. חם בפנים. חם מאוד. אחרי שעה של עבודה, הוא אומר, מתמלאת המסיכה באדים. כמעט בלתי אפשרי לנשום. אבל אסור, בשום פנים ואופן, להסיר אותה.

     

    מדי יום הוא נחשף, כך מספרים לו, ל-0.4 מיליסיוורט של קרינה רדיואקטיבית. בשנה אחת ייחשף ל-144 מיליסיוורט. ברוב מדינות העולם, רף הקרינה שאליה מותר לפועלי כורים גרעיניים להיחשף בשנה הוא 50 מיליסיוורט. כך זה היה גם ביפן, עד שהממשלה הודיעה על העלאת הרף בעקבות האסון ל-250 מיליסיוורט.

     

    הממשלה העלתה את רף הקרינה המותר פי חמישה (צילום: AP) (צילום: AP)
    הממשלה העלתה את רף הקרינה המותר פי חמישה(צילום: AP)

     

    הוריסאווה לא מתרגש מהמספרים האלה. לא מפחד. "אני סומך לחלוטין על טפקו ועל הממשלה", הוא אומר. "אם הם אומרים שמדובר ברמה סבירה, אני מאמין להם. יכול מאוד להיות שהם משקרים, אבל אין לי ברירה אלא לסמוך על מה שהם אומרים. אם אנחנו, הפועלים, לא נסמוך עליהם, לא נהיה כאן. ואם אנחנו לא נהיה כאן אף אחד לא יהיה כאן. ומישהו מוכרח להיות כאן כדי לתקן את הנזקים. אחרת זה לא ייגמר. אנחנו לא עושים את זה בשביל הכסף. אנחנו עושים את זה בשביל המדינה".

     

    ומה עם הילדים שלך, אני שואל. מה עם הנכדים. "אני עושה את זה גם בשבילם".

     

    להוריד את המסכה, להתקרצף כמו שד

    המסדרונות בבניין העירייה של מינאמי-סומה הומי אדם. טלפונים מצלצלים, פקידים מתרוצצים בין החדרים, תושבים שפונו מבתיהם יושבים זעופים באולמות המתנה כשבידיהם טפסי פיצויים. מתוך 70 אלף תושבי העיירה הזאת נותרו כאן רק כ-40 אלף. 1,500 בני-אדם נספו בגל. קרוב ל-30 אלף התפנו מבתיהם. חלקם מיד, במסגרת הפינוי הכפוי, אולם רבים מהם על דעת עצמם. מוסדות הציבור של מינאמי-סומה – בתי-ספר, בתי-חולים, משרדי ממשלה – התרוקנו מכוח אדם, ואנשי מקצוע חדשים כמעט בלתי אפשרי לגייס. מי ירצה לבוא לעבוד בתוך אזור מוכה קרינה? בכל פינה בעיירה עובדים כעת דחפורים, מעמיסים על כפותיהם כמויות עצומות של אדמה החשודה כנגועה בחומרים רדיואקטיביים ומפנים אותן לאתרי פינוי פסולת מיוחדים בניסיון להוריד את רמות הקרינה – אולם התושבים שנמלטו עדיין לא חוזרים.

     

    "החליפו ראש ממשלה, אבל צריך להחליף את השיטה" (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    "החליפו ראש ממשלה, אבל צריך להחליף את השיטה"(צילום: EPA)

     

    ראש העיר, קטסונובו סקוראי, נאנח בייאוש. במשך למעלה מחודש לאחר הצונאמי לא זז מהבניין הזה. הוא ישן כאן, על הרצפה, שינה טרופה של שעתיים-שלוש מדי לילה. לא היה לו זמן אפילו לחזור הביתה להחליף בגדים. בימים הראשונים היתה העיירה שלו מנותקת מהעולם החיצון: אספקת החשמל הופסקה, החנויות התרוקנו ממצרכים והדלק נגמר. מאות גופות היו מוטלות לאורך קו החוף שלה, טונות על גבי טונות של הריסות חסמו את הכבישים, ובמרחק של כמה קילומטרים ממנה הלך והחריף המשבר הגרעיני.

     

    סאקוראי ואנשיו התמודדו, לגמרי לבד, עם קטסטרופה בקנה מידה חסר תקדים. כעבור שבועיים, לאחר שכל בקשותיו לסיוע לא נענו, ראש העיר התפוצץ. הוא התיישב מול מצלמת וידאו, והקליט את עצמו נושא נאום תוכחה זועם באורך 12 דקות שבו האשים את הממשלה היפנית בהפקרת אזרחיה והתחנן לעזרה. לאחר מכן העלה אותו ליוטיוב:

     

     

    תוך פחות משבוע רשם הסרטון יותר מ-200 אלף צפיות. הוא היכה גלים, הביך עד מאוד את העומדים בראשה של הכלכלה השלישית בגודלה בעולם וזיכה את ראש העיר במקום של כבוד ברשימת האנשים המשפיעים ביותר של המגזין "טיים". המטרה הראשונית, מבחינתו של סקוראי, הושגה: תוך ימים ספורים החלו להגיע לעיר משלחות של פוליטיקאים מטוקיו, מלוות בשיירות אספקה. "באו לפה פקידי ממשלה. שרים. מאות אנשים. הם הסתובבו פה, הצטלמו, והלכו. השאירו אותנו להתמודד לבד עם הצרות שלנו ועם הביורוקרטיה האיטית שלהם", אומר סקוראי. "האסון הזה הוא שעת המבחן של נבחרי הציבור היפנים, ובמבחן הזה, בינתיים, הם נכשלו כישלון חרוץ".

     

    "מה אנחנו בסך הכל רוצים?", הוא ממשיך, "שקורבנות האסון יקבלו את החיים שלהם בחזרה. אבל לממשלה הזאת אין שמץ של מושג מאיפה להתחיל. הכל באוויר. דיברתי עם הרבה מאוד פוליטיקאים מטוקיו בחודשים האחרונים, העליתי בפניהם כל מיני רעיונות, אבל לא קיבלתי שום תשובה. איזו תועלת יש באנשים האלה, אם הם לא יכולים לעזור לנו?"

    "לא מזמן החליפו ראש ממשלה. אז מה? איך זה עוזר לנו? לא את ראש הממשלה צריך להחליף. צריך להחליף את השיטה".

     

    ערב יורד על העיירה שהקרינה הרדיואקטיבית ביתרה לשניים, ואנחנו עולים על האוטוסטרדה המובילה צפונה, לסנדאי. בדרך עוצרים לנוח בתחנת דלק, ואני מנצל את ההזדמנות כדי לכבות את מונה הקרינה ולהשליך לפח את חליפת המגן והמסיכה שלי. בלילה, במקלחת במלון, אני מתקרצף ומסתבן כאילו אוחז בי שד.

     בעוד כמה ימים נשב בבר החביב על מאקיקו בטוקיו, נאכל סושי ונשתה בירה. נטייל ברחובות הומי האדם של רובע חיי הלילה שינג'וקו. במינאמי-סומה ינעלו התושבים את הדלתות מאחוריהם ויגיפו את התריסים. בבית האבות של אייטאטה יתכרבלו החולים והגוססים מול הטלוויזיות בכיסאות הגלגלים שלהם. הפועלים השחורים של הכור ישתו בקבוק של סאקה במעונות הדלים שלהם ויתכוננו לעוד יום של עבודה מפרכת בתוך חליפות לוהטות. והקרינה, גם היא לא תלך לשום מקום. היא תמשיך לרחף מעל חבל הארץ המוכה והמעונה הזה, שתושביו מחשבים את קצם לאחור במיקרוסיוורטים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בועז ארד באזור האסור
    צילום: בועז ארד
    מטבח אחד הבתים בעיירה הנטושה
    צילום: בועז ארד
    מחשבים את הקץ לאחור במיקרוסיוורטים
    צילום: בועז ארד
    עובדים בכור, לא יודעים בדיוק את התמונה
    צילום: רויטרס
    מפת יפן
    צילום: shutterstock
    מד קרינה: מצרך בסיסי
    צילום: gettyimages imagebank
    הילדים לא יוצאים מהבית
    צילום :AP
    מומלצים