שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    דלקת או בעיה בפעילות? מדריך לבלוטת התריס
    בהלת האלטרוקסין, התרופה לטיפול בתת-פעילות של בלוטת התריס, העלתה לכותרות את אחת ההפרעות הנפוצות באוכלוסייה. אך הבעיות שיכולות להתגלות בבלוטה הקטנה הן מגוונות - וכך גם הטיפולים. איך מבדילים בין תת-פעילות לפעילות יתר ומתי בכלל מדובר בדלקת? מדריך מיוחד

    בלוטת התריס (בלוטת המגן; תירואיד) היא בלוטה קטנה, שרוחבה כחמישה סנטימטרים, השוכנת ממש בצמוד לפני העור, מתחת לפיקת הגרון. שני חצאי הבלוטה (אונות) מחוברים ביניהם בפתיל של רקמה (המכונה "מֵצַר"), כך שצורתה של הבלוטה דומה לאות האנגלית H או לעניבת פרפר.

     

    בדרך כלל, אי אפשר לראות את בלוטת התריס ואפשר לחוש בה רק בקושי, אבל אם היא גדלה, הרופא יכול למשש אותה בקלות. במצב כזה, תפיחה גדולה (זפק או גויטר) עשויה להופיע מתחת לפיקת הגרון או בסביבתה.

     

    בהלת האלטרוקסין - כל ההתפתחויות:

     

    בלוטת התריס מפרישה את הורמוני התריס (ההורמונים התירואדיים), המפקחים על קצב ההתנהלות של התפקודים הכימיים בגוף (חילוף החומרים או מטבוליזם). הורמוני התריס משפיעים על הקצב המטבולי בשתי דרכים: על ידי גירוי כמעט של כל רקמה בגוף לייצר חלבונים, ועל ידי הגברה של כמות החמצן שהתאים משתמשים בה.

     

    הורמוני התריס משפיעים על הרבה תפקודים חיוניים של הגוף: קצב הלב, קצב הנשימה, קצב "שריפת" הקלוריות, תחזוקת העור, גדילה, ייצור חום, פוריות ועיכול.

     

    כדי לייצר את הורמוני התריס, בלוטת התריס זקוקה ליוד - יסוד המצוי במזון ובמים. בלוטת התריס לוכדת את היוד ומכלילה אותו בהורמוני התריס. במהלך הניצול של הורמוני התריס בגוף, מקצת היוד המצוי בהורמונים חוזר אל בלוטת התריס, ושם הוא מתמחזר ומשמש להפקה של הורמוני תריס נוספים.

     

    באורח מוזר, כאשר בלוטת התריס נחשפת לרמות גבוהות של יוד המשונע אליה בדם, השחרור של הורמוני התריס מתוכה יורד במידה מעטה. בלוטת התריס מייצרת גם את ההורמון קליציטונין, שמסייע לחדירת סידן לעצמות ועשוי אפוא לתרום לחוזק העצם.

     

    הרופאים קובעים את רמת התפקוד של בלוטת התריס על סמך התוצאות של כמה בדיקות מעבדה. בדרך כלל, הבדיקה הראשונה והטובה ביותר היא מדידת הרמה של TSH בדם. מאחר שהורמון זה מגרה את בלוטת התריס, רמות ההורמון בדם גבוהות כאשר בלוטת התריס אינה פעילה, ונמוכות כאשר בלוטת התריס בפעילות יתר.

     

    הרופאים יכולים למדוד גם את הרמה של הורמוני בלוטת התריס בדם. לעתים הם מודדים גם את הריכוז של חלבון הנקרא גלובולין קושר-תירוקסין, מאחר שחלבון זה קושר את הורמוני התריס הנמצאים בדם. רמות אנומליות של החלבון הזה עלולות לגרום לקריאה בלתי נכונה של הרמה הכוללת של הורמון התריס בגוף, אבל הן אינן משפיעות על הרמה של ההורמונים הלא-קשורים או החופשיים בדם, שהם האפקטיביים.

     

    הרמות של גלובולין קושר-תירוקסין נמוכות יותר בגופם של אנשים הסובלים ממחלת כליות או צורכים סטרואידים אנבוליים. הרמות גבוהות יותר אצל נשים הרות, ואצל נשים המשתמשות בגלולות למניעת הריון או בצורות אחרות של אסטרוגן, וכן אצל מי שמצוי בשלבים ראשונים של דלקת כבד. אם הרופא חש בגידול בבלוטת התריס, הוא עשוי להורות על בדיקת הדמיה.

     

    בסריקת אולטרסאונד משתמשים בגלי־קול בתדר גבוה למדידת הממדים של הבלוטה וכדי לקבוע אם הגידול הוא מוצק או מלא נוזל (לאמור, אם הוא ציסטי). בסריקה תירואידית יוצרים תמונה של בלוטת התריס בעזרת יוד רדיואקטיבי (או איזוטופ רדיואקטיבי) ומכשור מיוחד, אשר חושפת כל אנומליה מבנית.

     

    במקרים נדירים, כאשר הרופא אינו בטוח אם שורש הבעיה נעוץ בבלוטת התריס או ביותרת המוח, הוא עשוי להזדקק לבדיקות נוספות.

     

    בלוטת התריס מייצרת הורמון שמסייע לחדירת סידן לעצמות (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    בלוטת התריס מייצרת הורמון שמסייע לחדירת סידן לעצמות(צילום: shutterstock)

     

    פעילות-יתר של בלוטת התריס

    פעילות-יתר של בלוטת התריס מתפתחת כאשר בלוטת התריס מייצרת הורמון בכמות גדולה מדי, ומאיצה בכך תפקודי גוף חיוניים. פעילות-יתר של בלוטת התריס מופיעה אצל 1% מכלל האוכלוסייה של ארצות הברית ויכולה להתרחש בכל גיל, אבל שכיחותה גדולה יותר בקרב נשים במהלך חידלון הווסת ולאחר לידה.

     

    סיבות

    פעילות-יתר של בלוטת התריס נובעת מכמה סיבות, כולל מחלת גרייב, דלקת בבלוטת התריס (תירואידיטיס), דלקת כתוצאה מהיחשפות לחומרים רעילים או לקרינה, קשרירים רעילים בבלוטת התריס וגירוי-יתר כתוצאה מפעילות-יתר של בלוטת יותרת המוח.

     

    מחלת גרייב (רעלת בלוטת התריס), הסיבה הנפוצה ביותר להיפרתירואידיות, היא הפרעה אוטואימונית שמקורה בנוכחות חלבון (נוגדן) אנומלי בדם המגרה את בלוטת התריס לייצר עודפי הורמונים תירואידיים ולהפריש אותם אל תוך הדם. במקרים רבים, סיבה זו להיפרתירואידיות היא תורשתית, בייחוד אצל נשים, וכמעט תמיד היא מוליכה לבלוטת תריס מוגדלת. במהלך המחלה יכולות להתרחש תקופות של הפוגה ספונטנית והטיפול נדרש רק בשלבים ההיפרתירואידיים.

     

    תסמינים

    לרוב האנשים הלוקים בהיפרתירואידיות יש בלוטת תריס מוגדלת (זפק). הגדילה יכולה להיות של הבלוטה כולה או להתבטא בהתפתחות של קשרירים בתוך אזורים מסוימים שלה. הבלוטה עשויה להיות רגישה למגע ולהכאיב.

     

    תסמינים של היפרתירואידיות משקפים את ההאצה של תפקודי הגוף: קצב לב ולחץ הדם עולים; מופיעות הפרעות בקצב הלב (אריתמיות); הזיעה שופעת; כפות הידיים רועדות; רבים חשים עצבנות, חרדה ונדודי שינה; התיאבון גובר, אך יש ירידה במשקל; הפעילות מוגברת חרף התשישות והחולשה; ופעילות המעיים ערה עד כדי שלשול.

     

    קשישים הלוקים בפעילות-יתר של בלוטת התריס עשויים שלא לפתח את התסמינים האופייניים הללו, אבל לעתים הם סובלים ממה שנקרא על-תריסיות אפתית או מוסווית. הם נעשים חלשים, ישנוניים, מבולבלים, נסוגים אל תוך עצמם ומדוכאים. היפרתירואידיות יכולה לגרום לשינויים בעיניים.

     

    אדם הלוקה בהיפרתירואידיות יכול להיראות כבוהה בחלל. אם ההיפרתירואידיות נובעת ממחלת גרייבס, התסמינים של העיניים כוללים נפיחות מסביב לעיניים, היווצרות מוגברת של דמעות ורגישות חריגה לאור. כן יכולים להופיע שני תסמינים ייחודיים נוספים: עיניים בולטות וכפל-ראייה. העיניים בולטות כלפי חוץ בשל חומר שמצטבר בארובות מאחורי העיניים. השרירים שמניעים את העיניים נעשים מודלקים ונבצר מהם לתפקד כראוי, מה שמקשה על הנעה נורמלית של העיניים ועל תיאום תנועות העיניים (או מונע אותן כליל), וגורם לכפל-ראייה.

     

    קורה שהעפעפיים אינם נסגרים בשלמות, וכתוצאה מכך העיניים נחשפות לפציעה מחלקיקים זרים וליובש. שינויים אלה בעין עשויים להתחיל להופיע לפני תסמינים אחרים של היפרתירואידיות ולספק רמז מוקדם למחלת גרייבס. אבל לרוב הם מתרחשים לאחר שכבר הובחנו תסמינים אחרים של היפרתירואידיות. תסמיני עיניים יכולים להופיע או להחמיר אפילו לאחר שההפרשה העודפת של הורמון התריס זוהתה ונבלמה.

     

    כאשר מחלת גרייבס פוגעת בעיניים, חומר דומה לזה שהצטבר מאחורי העיניים מצטבר לפעמים גם בעור, בדרך כלל על פני השוקיים. החלק המעובה יכול להיות אדום ומגורה ולעורר תחושה של קשיות בתגובה על לחיצה באצבע.

     

    אבחנה וטיפול

    בדרך כלל, רופאים חושדים בהיפרתירואידיות בהסתמך על התסמינים. בדיקות דם משמשות לאישור האבחנה. במקרים רבים, בדיקות הדם מתחילות במדידה של הורמון מגרה בלוטת התריס (TSH). אם בלוטת התריס בפעילות-יתר, הרמה של TSH נמוכה. אבל באותם מקרים נדירים שבהם יותרת המוח בפעילות-יתר, הרמה של TSH נורמלית או גבוהה.

     

    הטיפול בהיפרתירואידיות תלוי בסיבה. ברוב המקרים אפשר לרפא את הבעיה הגורמת להיפרתירואידיות, לסלק את התסמינים או להפחיתם במידה ניכרת. על כל פנים, היפרתירואידיות שאינה מטופלת מפעילה לחץ מיותר על הלב ועל הרבה איברים אחרים.

     

    חוסמי-ביתא כמו פרופראנולול מסייעים בוויסות תסמינים רבים של היפרתירואידיות. תרופות אלו יכולות להאט קצב לב מהיר, להפחית רעדים ולבלום חרדה. חוסמי-ביתא אינם בולמים תפקוד אנומלי של בלוטת התריס, לכן משתמשים בהם עד שטיפולים אחרים מביאים את ייצור ההורמון לרמות נורמליות. כל אחת מן התרופות ניתנת דרך הפה, תחילה במינון גבוה ואחר כך תוך התאמה לתוצאות של בדיקות הדם. בדרך כלל, התרופות הללו יכולות לווסת את תפקוד בלוטת התריס במשך שישה עד 12 שבועות. מנות גדולות יותר של התרופות הללו עשויות לפעול במהירות גדולה יותר אבל מגדילות את הסיכון לתופעות לוואי.

     

    נשים הרות המשתמשות בפרופילתיואוראציל או במתימאזול צריכות להימצא בהשגחה צמודה, מפני שהתרופות הללו חוצות את השליה ויכולות לגרום לזפק מוגדל או להיפותירואידיות של העובר. קרבימאזול, תרופה המשמשת בהרחבה באירופה, נהפכת בגוף למתימאזול. יוד, הניתן דרך הפה, משמש לפעמים לטיפול בהיפרתירואידיות. שיטה זו מופעלת כאשר יש צורך בטיפול מהיר. כן אפשר להשתמש בה לבלימת היפרתירואידיות עד שבעל הדבר יכול לעבור ניתוח לכריתת בלוטת התריס. אין משתמשים בה לטווח ארוך.

     

    אפשר לתת יוד רדיואקטיבי בבליעה דרך הפה לצורך ההריסה של חלק מבלוטת התריס. במקרה כזה מוכנסת לגוף כולו כמות קטנה מאוד של רדיואקטיביות, אבל בלוטת התריס קולטת כמעט את כל היוד, ולכן מתרכזת בה מנה גדולה של רדיואקטיביות. במקרים נדירים יש צורך באשפוז. לאחר הטיפול, יש להימנע מקרבה לתינוקות ולילדים קטנים במשך 4-2 ימים. אין צורך לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים במקום העבודה וגם לא בעת השינה לצד מבוגרים אחרים. נשים צריכות להימנע מהיריון במשך שישה חודשים לאחר הטיפול. יוד רדיואקטיבי אינו ניתן לנשים הרות או לנשים מניקות, מפני שהוא חוצה את השליה ונכנס לחלב ועלול אפוא לפגוע בבלוטת התריס של העובר או התינוק היונק.

     

    סילוק של בלוטת התריס בניתוח הוא אופציה טיפולית לאנשים צעירים הלוקים בהיפרתירואידיות. ניתוח כזה הוא גם אופציה רלבנטית למי שלוקה בזפק גדול מאוד וכן למי שהוא אלרגי לתרופות המשמשות לטיפול בהיפרתירואידיות או מפתח תופעות לוואי חמורות בעקבות טיפול בתרופות האלה. עם הסיבוכים הנדירים בעקבות הניתוח נמנים שיתוק של מיתרי הקול ונזק לבלוטות מצד התריס.

     

    יוד רדיואקטיבי לא ניתן להרות או מניקות, מפני שהוא חוצה את השליה ונכנס לחלב (צילום: shutterstock ) (צילום: shutterstock )
    יוד רדיואקטיבי לא ניתן להרות או מניקות, מפני שהוא חוצה את השליה ונכנס לחלב(צילום: shutterstock )

     

    תת-פעילות של בלוטת התריס

    תת-פעילות של בלוטת התריס (תת-תריסיות או היפותירואידיות) היא מצב שבו הבלוטה אינה פעילה די הצורך ולכן מייצרת כמות קטנה מדי של הורמון התריס, מה שגורם להאטה של תפקודי גוף חיוניים.

     

    היפותירואידיות היא תופעה נפוצה, בעיקר בקרב קשישים, ובייחוד בקרב נשים; היא מתגלה אצל 10% בקירוב מבין הנשים הקשישות. עם זאת, התופעה יכולה להתרחש בכל גיל. היפוֹתירואידיות חמורה מאוד נקראת מיקסדמה (בצקת רירית).

     

    סיבות

    יש כמה סיבות להיפותירואידיות. הסיבה הנפוצה ביותר היא מחלת השימוטו. במהלכה, בלוטת התריס נהרסת בהדרגה ומתפתחת היפותירואידיות. תירואידיטיס (דלקת בלוטת התריס) לא-מכאיבה תת-חריפה ותירואידיטיס מכאיבה תת-חריפה יכולות שתיהן לגרום להיפותירואידיות חולפת. ההיפותירואידיות חולפת מפני שבלוטת התריס אינה נהרסת.

     

    היפותירואידיות יכולה להתפתח כתוצאה מהיעדר מוחלט של ייצור הורמון תירואידי בשל טיפול ביוד רדיואקטיבי או כריתת הבלוטה, שני הליכים המשמשים לטיפול בהיפרתירואידיות או בסרטן בלוטת התריס. חסר כרוני ביוד בתפריט הוא הסיבה הראשונה במעלה להיפותירואידיות בארצות מתפתחות רבות. מאחר שיצרני המלח החלו להוסיף יוד למלח שולחני, ורפתנים מחטאים את עטיני הפרות בחומרים המכילים יוד, היפותירואידיות מסוג זה שוב אינה קיימת בארצות מפותחות.

     

    תסמינים

    חסר בהורמוני התריס גורם להאטה בתפקודי הגוף. התסמינים של היפותירואידיות דרמטיים פחות מן התסמינים האופייניים להיפרתירואידיות, ומתפתחים בקצב אטי יותר, ואפשר לחשוב אותם בטעות לתסמינים של דיכאון, בייחוד כאשר מדובר בקשישים. הפנים לובשים הבעה נבובה, הקול צרוד והדיבור אטי, העפעפיים שמוטים והעיניים והפנים מתנפחים. תסמינים אופייניים נוספים הם עלייה במשקל, עצירות ואי־סבילות לקור. השיער נעשה דליל, מחוספס ויבש, והעור הופך לגס, יבש, קשקשי ועבה.

     

    רבים מפתחים את תסמונת המנהרה הקרפלית, שגורמת לתחושת עקצוץ או כאב בכפות־הידיים. הדופק מואט, כפות־הידיים וסוליות הרגליים עוטות גוון כתמתם (קרוטנמיה), והקצוות החיצוניים של הגבות מתחילים לנשור. כמה מן החולים, בעיקר קשישים, לוקים בבלבול, בשכחנות או בשיטיון — שאפשר לפרשם בטעות כמחלת אלצהיימר או כסוגי שיטיון אחרים.

     

    אם אין מטפלים בהיפותירואידיות, הפרעה זו עלולה לגרום לאנמיה, לטמפרטורת גוף נמוכה ולאי־ספיקת לב. מצב זה עלול להידרדר לבלבול, לערפול חושים או לתרדמת. היחשפות לקור וכן לזיהומים, לחבלה ולסמי הרגעה שמדכאים את תפקוד המוח עלולים לעורר ולהגביר תופעות כדוגמת מיקסדמה קומה אצל אנשים הלוקים בהיפותירואידיות.

     

    אבחנה וטיפול

    בדרך כלל אפשר לאבחן היפותירואידיות באמצעות בדיקת דם פשוטה אחת. מומחים רבים מציעים לבצע את הבדיקה הזאת לאנשים בני 55 ויותר לפחות אחת לשנה, מפני שהיפותירואידיות נפוצה כל כך בקרב קשישים ועם זאת רופאים מתקשים כל־כך להבדיל בינה ובין הפרעות אחרות הפוגעות באנשים בקבוצת גיל זו.

     

    הטיפול בהיפוֹתירואידיות מבוסס על השלמה של הורמון התריס החסר בצורת גלולות תירוקסין מכמה סוגים. הטיפול המינון ההתחלתי וקצב גידולו קטנים בייחוד כאשר מדובר במטופלים קשישים, בשל הסיכון הגבוה שלהם לפתח תופעות לוואי. המינון מוגדל בהדרגה עד שהרמות של ההורמון-מגרה-בלוטת התריס בדמו של החולה שבות לתקנן. במהלך היריון עשוי להתעורר צורך בשינויים מותאמים של המינון.

     

    תת-פעילות של בלוטת התריס נפוצה יותר אצל קשישים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    תת-פעילות של בלוטת התריס נפוצה יותר אצל קשישים(צילום: shutterstock)

     

    דלקת בלוטת התריס

    שלושת הסוגים של דלקת בלוטת התריס - תירואידיטיס - הם מחלת השימוטו (תירואידיטיס אוטואימונית), תירואידיטיס מכאיבה תת־חריפה (דלקת מגורענת של בלוטת התריס) ותירואידיטיס לא מכאיבה תת־חריפה (דלקת לימפוציטית שקטה של בלוטת התריס, תירואידיטיס שלאחר לידה).

     

    מחלת השימוטו

    מחלת השימוטו היא הסוג הנפוץ ביותר של תירואידיטיס והסיבה הנפוצה ביותר להיפותירואידיות. מסיבות לא-ידועות, הגוף פועל נגד עצמו, תאי דם לבנים פולשים לבלוטת התריס ונוצרים נוגדנים שתוקפים את בלוטת התריס.

     

    רבים מהלוקים במחלת השימוטו סובלים מהפרעות אנדוקריניות אחרות, כמו סוכרת, יותרות כליה תת-פעילות, או תת-פעילות של בלוטות מצד התריס, ומהפרעות אוטואימוניות אחרות, כמו אנמיה ממארת, דלקת מפרקים שגרונתית, תסמונת שיוגרן או זאבת אדמנתית מערכתית (לופוס).

     

    מחלת השימוטו נפוצה ביותר בקרב נשים, בייחוד קשישות. מחלת השימוטו שכיחה יותר מן הממוצע בקרב בעלי אנומליות כרומוזומליות מסוימות, כולל תסמונת טרנר, תסמונת דאון ותסמונת קלינפלטר. מחלת השימוטו מתחילה בדרך כלל בהגדלה לא-מכאיבה של בלוטת התריס או בתחושת גודש בצוואר. כאשר הרופא ממשש את הבלוטה, הוא מגלה בדרך כלל כי היא אכן גדלה וכי המרקם שלה נעשה דמוי-גומי, ולפעמים המגע בה מעורר תחושה גושית.

     

    הרופאים מבצעים בדיקה של תפקודי בלוטת התריס בדגימת דם כדי לקבוע אם הבלוטה מתפקדת כהלכה; עם זאת, האבחנה מבוססת על בדיקה גופנית ועל הממצאים של בדיקת דם לגילוי נוגדנים אנטי־תירואידיים, שתוקפים את בלוטת התריס.

     

    אין טיפול ספציפי ידוע למחלת השימוטו. רוב החולים מפתחים בסופו של דבר היפותירואידיות, ועליהם לבלוע תוספי תירוקסין במשך כל ימי חייהם. הלוקים במחלת השימוטו צריכים להימנע מעודפי יוד ממקורות טבעיים, כמו אצות-ים.

     

    תירואידיטיס מכאיבה תת-חריפה

    תירואידיטיס מכאיבה תת-חריפה, שהיא ככל הנראה מחלה נגיפית, פורצת בדרך כלל לפתע. בהפרעה הזאת, הדלקת גורמת לבלוטת התריס לשחרר כמויות עודפות של הורמונים תריסיים, והתוצאה היא היפרתירואידיות. במקרים רבים, תירואידיטיס מכאיבה תת-חריפה מופיעה בעקבות מחלה נגיפית; התסמין הראשון הוא כאב שאנשים מכנים בשם כאב גרון, אך למעשה הוא כאב צווארי ממוקד שנובע מבלוטת התריס. הבלוטה נעשית רגישה במידה ניכרת, והחולה מפתח בדרך כלל חום נמוך (37 עד 38 מעלות צלזיוס).

     

    הכאב עשוי לנוע מצד אחד של הצוואר לצדו האחר, להתפשט ללסת ולאוזניים ולגבור עוד יותר כאשר מסובבים את הראש או בעת בליעה. במקרים רבים סימני הדלקת הזאת מתפרשים בתחילה בטעות כבעיה בשיניים או כזיהום בגרון או באוזניים. בדרך כלל המצב נעלם מעצמו בתוך כמה חודשים, אך יש שהוא חוזר, ובמקרים נדירים יותר הפגיעה בבלוטת התריס מגיעה עד כדי התפתחות של היפותירואידיות.

     

    אספירין או תרופות נוגדות-דלקת לא-סטרואידליות אחרות יכולים להקל את הכאב ואת הדלקת. במקרים חמורים, הרופאים ממליצים על שימוש בקורטיקוסטרואידים, כגון פרדניזון, שיש להפסיקו בהדרגה על פני 6 עד 8 שבועות. אם הטיפול בקורטיקוסטרואידים נפסק לפתע, התסמינים עשויים לחזור במשנה תוקף. כאשר התסמינים של היפוֹתירואידיות הם חמורים, מומלץ לא אחת להשתמש בחוסם-ביתא.

     

    תירואידיטיס לא מכאיבה תת-חריפה

    תירואידיטיס לא מכאיבה תת-חריפה נפוצה בעיקר בקרב נשים - לרוב ממש לאחר לידה - וגורמת לכך שהבלוטה מוגדלת אך אינה רגישה. ההפרעה חוזרת ונשנית בהריונות הבאים בזה אחר זה. במשך שבועות אחדים עד חודשים אחדים, החולה בתירואידיטיס לא מכאיבה תת־חריפה סובל מהיפרתירואידיות, ובעקבותיה מהיפותירואידיות, אך בסופו של דבר הבלוטה שבה לתפקוד תקין.

     

    • המידע המלא על הפרעות בבלוטת התריס מופיע ב"מרק - המדריך הרפואי השלם", הוצאת כנרת.

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כאשר הרופא ממשש את הבלוטה, הוא מגלה בדרך כלל כי היא אכן גדלה וכי המרקם שלה נעשה דמוי-גומי
    צילום: shutterstock
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים