שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מאחורי ה"סרוגים": רבנים, פורטניות אינה הגישה
    בחסות העיסוק האובססיבי ב"צניעות", רבנים אינם פוסקים מדיבור על גוף האישה, ומחמירים חדשות לבקרים בדרישות ההלכה. מצב זה רק יוצר בלבול וקושי בקרב הקהילות שלהם

    דיאלוג כמו-הלכתי מרתק שנערך בין תלמידת אולפנה לרב ברוך אפרתי בנוגע לסדרה "סרוגים" - ממחיש את הסתירה החינוכית המובנית בחלק לא-מבוטל ממוסדות הציונות הדתית. תלמידת כיתה י' פנתה אל הרב והסבירה שהיא וחברותיה "מכורות" לסרוגים. עם זאת, הן שמעו כי הרב מתנגד לסדרה, ומבקשות לדעת האם ניתן להקל ולצפות בה. התלמידה אף מציינת כי חלק מהמורות באולפנה צופות בסדרה.

     

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    לשואלת, לחברותיה וגם לחלק מהצוות החינוכי באולפנה שלה יש מכשיר טלוויזיה, והם צופים גם בתוכניות אחרות, ובפרסומות העושות שימוש בגוף האישה כדי למכור מוצרים, ואינן עומדות בשום תקן של צניעות. אך תשובתו המאוד צפויה של הרב אפרתי ("אין כל היתר לצפות בבחורה הנוגעת בבחור... אם גם בעונה הזו יהיו מראות שאינם מותרים הלכתית, יש להיות גיבור וישר ולא לצפות בזה...") מתעלמת מכל המציאות הסובבת, משל לא מדובר במכשיר המצוי כמעט בכל בית בקהילה המדוברת, אלא בשאלה על פעילות חינוכית בבית המדרש.

     

    הרב מייצג את העמדה הפוריטנית המקובלת מול המציאות המתירנית. שפתו העדכנית איננה מצליחה להסתיר את אי-יכולתו לעבור את המכשול העיקרי: מכשול השפה.

     

    התנגשות העולמות

    מכשול השפה הוא העיקרי העומד בפני מחנכים הדתיים - במובן הרחב של המושג: לא רק במילים

    המרכיבות את שפת הדיבור, אלא גם בתכנים ובמקורות אליהם הם מתייחסים ומתוכם הם שואבים. הציבור הדתי (והמחנכים בתוכו) בכלל והתלמידים בפרט, חיים בו זמנית בשני עולמות תרבות מתנגשים בתחום היחסים בין המינים. לכל אחד מן העולמות הללו שפה משלו. מחד הם חשופים לשפה ולמקורות התרבות העכשוויים ביותר, ומאידך המעגלים הדתיים - בית-הספר, בית הכנסת או תנועת הנוער - מדברים אליהם בשפה ארכאית, ממדרת ומטיפה.

     

    שפת התרבות הדתית המקובלת היום בענייני משפחה וזוגיות, מובילה את התהליך החינוכי לכישלון, ובמצב כזה בוחרים בוגרי מערכת החינוך הדתית (וגם ההורים והמורים) לחיות בתוך שפת-תרבות ההולמת מבחינתם את המציאות. השפה הדתית ארכאית ושקרית בעיניהם.

     

    התוצאה לא פחות חמורה גם אם התהליך החינוכי הצליח, שכן אז הפנימו בוגרי החינוך הדתי שקיימים שני עולמות: המציאות הקשה ש"בחוץ", קרי עולם המתירנות - ומולו העולם הדתי הפוריטני. הצלחת התהליך מבוססת על נטיעה של תחושות אשם עמוקות, במטרה לשמור את הפרט מסכנות המציאות. "הצלחת" התהליך מבוססת על טרגדיה באי-השלמה תמידית עם המציאות.

     

    בין אם התהליך החינוכי הצליח או נכשל, החברה הדתית מצויה בעטיו ברצף של משברים ובעיות חריפות הן מן הבחינה החברתית, והן מבחינתם של פרטים רבים בתוכה - החל בעלייה התלולה במשברים בחיי הנישואים ובמספר המתגרשים, ועד לתופעת הרווקות המאוחרת, שהסדרה המדוברת עוסקת גם בהם.

     

    הגישה השלישית והמושתקת

    התחום הקשה והמורכב ביותר לפתחו של החינוך הדתי לגווניו, היא החינוך לחיי משפחה ושאלת היחסים

    בין המינים. השאלות הגדולות של אמונה וכפירה, דת ומדע, מסורת ומודרנה כבר אינן מכבידות כל כך על ההכרה הקולקטיבית של דתיים בזמננו. לא כן השאלות הקשורות ליחסים בינאישיים בכלל, ובין גברים לנשים בפרט. החל מנושאים הקשורים למהות היחסים הזוגיים לפני הנישואים ובמהלכם; דרך מהותם של הקשרים האינטלקטואליים, הנפשיים והגופניים בין אישה לאיש - ועד לשאלות הנוגעות לחלוקת התפקידים בין בני הזוג.

     

    רוב בני האדם מכירים שתי גישות לאהבה: זו הפוריטנית שאותה הם מייחסים לדת ולעמדות "רוחניות" בכלל - והגישה המתירנית הנחשבת גם בעיניי עצמה למטריאליסטית ו"אנטי-רוחנית". כך שבין אם אדם בוחר באורח חיים פוריטני או מתירני, הוא ממקם את עצמו באחד הצדדים של המשוואה. אבל רוב המקורות היהודיים דוגלים באפשרות שלישית: אהבה כהרמוניה בין שכל, נפש וגוף, הדוחה את השמרנות והמתירנות גם יחד. הגישה ההרמונית.

     

    הפורנוגרפיה וההפקרות המינית נמצאות בשדה הפעולה של המתירנות, אך הפוריטנים שקועים באותו שדה עצמו, בחסות העיסוק האובססיבי ב"צניעות", כביכול. הם אינם פוסקים מדיבור על גוף האישה ואיבריה במסווה של כיסוי, הסתרה והפרדה, ומחמירים חדשות לבקרים בדרישות הצניעות. כך מחנכים היום דור של צעירים על סטנדרטים חדשים, שלפיהם תחשבנה הסבתות שלהם לפרוצות, חלילה.

     

    העובדה שגם נשותיהם של חלק מגדולי הרבנים בדורות הקודמים לא עמדו בדיוק בגדרי הצניעות הנדרשים היום, מוסברת לעתים בכך שהתנהגותן "גרמה לאסונות לעם ישראל". כל מאמציהם של חז"ל לדחות את תפיסת החטא הקדמון שפיתחו פאולוס ואבות הכנסייה הנוצרית, מתרסקים אל מול הדמוניזציה של נשים ושל הקשר בין גברים לנשים בפוריטניות היהודית בת זמננו.

     

    השמרנות והמתירנות - אחיות תאומות

    התרבות הפוריטנית יוצרת בעיות חינוכיות קשות כמעט כמו אחותה המתירנית, ואינה מאפשרת דיון וטיפול ראוי ואמיתי בחריגות וסטיות המתרחשות בתוכה. הבעיה העיקרית היא היעדר שפה חינוכית ראויה להתמודדות עם הבעיות השונות.

     

    למרבה הצער אימצו חרדים, ובעקבותיהם חרד"לים, דווקא את הגישה הפוריטנית הרחוקה מרוח היהדות, והמתאימה יותר לנצרות. הפוריטניות והמתירנות הן למעשה אחיות תאומות המחזקות זו את זו, ומתקיימות זו בתוך זו. תהליך ההעצמה ההדדי הביא לכך שהעיסוק ב"גדרי צניעות" נעשה למהות ההוויה החרדית-חרד"לית, ולמכשיר השליטה על חיי אנשים (ובעיקר נשים) בלבוש, בהתנהגות ובשפה. דברי חז"ל במשנה ש"אין דורשין בעריות בשלושה" כדי שלא להיגרר למציצנות ולפורנוגרפיה בחסות הדיון - נשכחו כלא היו!

     

    על מחנכים ורבנים במוסדות החינוך הדתי להחליט באיזו זירה הם פועלים. אם בחרו בזירה שבה נציגי הממסד הפוריטני צופים בפרקים של סדרת טלוויזיה כדי לבדוק אם היא "כשרה", ובאיזה מידה היא "מעוררת את המתח המיני", כדברי הרב אפרתי - עליהם להבין שהם פועלים באותו מישור עם המתירנות והפריצות. הקהילות שבהן הם פועלים חשופות לכל מה שמשדרת הטלוויזיה, ואינן מדירות רגליהן מאולמות הקולנוע והתיאטרון. במציאות זו יש להציג אלטרנטיבה חינוכית עמוקה, המבוססת על הגישה ההרמונית ביהדות, אשר דוחה את השמרנות והמתירנות כאחת.

     

    משמעותה של אלטרנטיבה זו היא שידוד מערכות חינוכי על יסוד קריאה שונה במקורות היהדות. האהבה בין איש ואישה תופסת מקום מרכזי ורחב היקף בכל המקורות היהודיים הקנוניים. התנ"ך וספרות ההלכה והאגדה עסקו רבות במושג האהבה, על כל היבטיו: הנפשיים, היומיומיים והגופניים-גשמיים.

     

    אולם למרבה הפלא, הנוכחות המרכזית והמקיפה של נושא האהבה בכתבים הקנוניים, לא זכתה להכרה
    אצל אנשים המצויים תדיר בספרות זו, כאילו הדברים הכתובים בה לא חדרו לעיניהם כמות שהם, אלא פורשו או צונזרו משם במהלך הקריאה. קיים פער גדול בין מה שכתוב בתנ"ך ובספרות היהודית הקנונית על האהבה - ובין מה שאנשים סבורים שכתוב בהם. חינוך דתי במציאות זמננו צריך ויכול לבטל פער זה.

     

    באימוץ הגישה היהודית ההרמונית לאהבה, תוכל תלמידת האולפנה להתמודד עם המציאות המתירנית בעצמה, ללא צורך לפנות לרב כדי לקבל את התשובה הרבנית הפוריטנית הצפויה.

     

    • הרב פרופ' נפתלי רוטנברג הוא רב היישוב הר אדר. מחבר הספר "אילת אהבים: עיונים בחוכמת האהבה" בהוצאת "ידיעות ספרים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גם המורים באולפנה רואים. "סרוגים"
    צילום: אווה גז
    הרב נפתלי רוטנברג
    באדיבות מכון ואן ליר
    מומלצים