שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אל תשני אותי: חוסר סימטריה ביחסים הוא יתרון
    האם הניסיון להכניס סימטריה למרחב הזוגי כמוהו ככישלון ידוע מראש, מדוע זוגיות ממקום של פשרה עלולה להיות הרסנית ומה הקשר לג'יין אייר? טל איתן חוזר ליצירתה של שארלוט ברונטה, ומבקש לקרוא אותה כמשל לזוגיות הרסנית שצומחת דווקא כשאנו מנסים לגשר על הפערים ולמחוק אותם

    התרבות המודרנית מלמדת אותנו שעלינו לשאוף לזוגיות הרמונית, שוויונית וסימטרית. שיחסים טובים הם יחסים מאוזנים, בהם שני הצדדים נותנים ומקבלים – בהדדיות, ונמצאים ללא הרף בתהליך של דיאלוג על חלוקת התפקידים הנכונה והצודקת.

     

    עוד על זוגיות בערוץ יחסים:

    בחירות זוגיות: שיקוף של חוויות הילדות שלנו?  

    משפחות לא סימטריות: ההורים שלי, אמא שלך

    רוצה אהבה, גם אם זה מתחיל כמו ספרות זולה

    מדברים על זוגיות גם בפייסבוק שלנו

     

    אם בעבר החברה ראתה באשה כוח עבודה זול (שלא לומר חינמי), ותפסה אותה כמי שאמונה באופן כמעט בלעדי על עבודות הבית וגידול הילדים, הרי שהיום אנחנו רואים סביבנו יותר ויותר מודלים אחרים לזוגיות, גם כאלו שהופכים את התפקידים "המסורתיים" על פיהם ומשנים אותם לגמרי.

     

    כמו כן, למרות שהמהפכה הפמיניסטית המבורכת טרם מומשה במלאה, ועל אף שעדיין ניתן למצוא פערים מרתיחים בין גברים לנשים ברוב תחומי החיים, אנו חשופים מכל עבר למסרים לפיהם נשים שוות לגברים, לפחות בכל הקשור לתפקידים שהן יכולות, או אפילו צריכות לקחת בחיי הזוגיות, בקריירה ובבית.

     

     

    גבריות ונשיות בעידן המודרני

    על הנייר, נשים משוחררות מכבלי האחריות המשפחתית או לכל הפחות אינן נושאות בה לבדן – וכפועל יוצא של השינויים האלו בתפישה אנו מניחים שגברים צריכים להיות מעורבים יותר בתחומים שבעבר נחשבו ל"נשיים", כמו ניקיון הבית, בישול וגידול הילדים. האחריות היום, מלמד אותנו השיח החברתי, כבר לא מסומנת-מגדרית ולא קשיחה כשהייתה בעבר, בעיקר כשזה מגיע לזוגות המודרניים, המשוחררים מכבלי-העבר ומהנורמות המייסרות והברורות של פעם.

     

    השינוי התרבותי-סוציולוגי הזה, שארך עשרות שנים ואולי אפילו יותר, נמצא עדיין בתהליך והוא רחוק מלהיות מושלם או אפילו שלם. הפערים בין גברים לנשים עדיין בולטים בתחומים רבים, ולא קשה למצוא מערכות יחסים שבהן נשמרים דפוסים ישנים ודכאניים ביותר, המגדירים את תפקידיהם של הגבר והאישה כמופרדים ומבודלים זה מזה.

     

    אבל גם אם נתבונן במערכות יחסים זוגיות הנראות שוויוניות מן החוץ, נגלה שעדיין קיימים שרידים לנורמות של פעם, שהרי אחד המאפיינים הבולטים של תהליכי שינוי בנורמה הוא שהם משאירים סימנים היסטוריים, ושהם לא נעלמים אלא מתעדנים. אותם סימנים כמעט אף פעם לא נכחדים לגמרי מהתודעה שלנו, בטח לא במהירות.

     

    גם בתוך מערכת היחסים המאוזנת ביותר נוכל למצוא פערים משמעותיים בין הפרטנרים, כשנשאל את עצמנו ואותם את השאלה הפשוטה: מי נותן יותר, ומי נותן פחות. אם נעבור עם הזוגות האלו על נושאים כמו חלוקת אחריות, נגלה שאולי הפרקטיקה שלהם שוויונית והם מגדירים במפורש חלוקת תפקידים ברורה (אתה מבשל, אני מנקה), אבל כשנגיע לתחומים כמו רגש, שיתוף, דיאלוג זוגי, אנחנו עשויים למצוא פערים ברורים בין שני בני הזוג, עם ובלי קשר לזהות המגדרית שלהם.

     

    הפער הזה, שנובע בראש ובראשונה מהיותנו בני אדם השונים זה מזה, יכול לפעמים לגרום לבעיות קשות ביותר, כשצד אחד מרגיש שהוא נותן יותר ואילו השני נדון לרגשות אשם על כך שהוא לא מסוגל לתת מספיק. בהיעדר דיאלוג אמיתי ופתוח, ששם את הקלפים על השולחן ושואל את שני בני-הזוג את אותן שאלות קשות שהם אולי מפחדים או לא מסוגלים לשאול את עצמם, או אחד את השני, לא מן הנמנע שהדבר יוביל למחלוקות קשות ביותר ויגרור את שני הצדדים לתחושות לא נעימות של אי-שוויון בקשר.

     

    חלוקת התפקידים שהשתנתה התקשתה לגשר על פערים עמוקים יותר בתרבות שלנו (צילום: ויז'ואל/פוטוס) (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
    חלוקת התפקידים שהשתנתה התקשתה לגשר על פערים עמוקים יותר בתרבות שלנו(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

     

    השאיפה לאיזון עוברת בהנצחת הבינוניות

    מה קורה כשאחד מבני הזוג מבוסס כלכלית, והשני חסר אמצעים? איך אפשר להתחיל לדבר בכלל על סימטריה, כשזה מגיע לזוגות שבהם צד אחד הוא אדם סוער ופתוח מאוד רגשית, ואילו השני מכונס בעולמו הפנימי ומתקשה לתקשר אפילו עם רגשותיו-שלו?

     

    האם אהבה בין שני בני זוג שמגיעים מעולמות פיזיים או רגשיים כל כך שונים, יכולה לגבור על הפערים, והאם "איזון" אין פירושו משיכת שני הצדדים אל עבר הבינוניות המדכאת של האמצע? האם שני הפכים מוחלטים שנפגשים עלולים לבטל זה את זה, ואיך אפשר לגרום לדיאלוג זוגי שלא יגרום לאחד מהם, או אפילו לשניהם, להישחק בהדרגה ולהיעלם אל תוך תפקיד אמורפי שלא מייצג את נטייתם הטבעית והפנימית?

     

    כדי לענות על השאלות האלה, נפנה כמובן אל מקרי הקצה של הספרות, משום שהם מציגים עבורנו מקרים מומצאים או ממשיים לבחינת מערכות יחסים כאלו, כפי שהוצגו דרך עיניו של המחבר. בעיניי, "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה, הוא טקסט מכונן, שיהווה נקודת פתיחה לכל דיון תיאורטי – ובו בזמן גם פרקטי – בשאלת הסימטריה במערכות יחסים, בעיקר משום שהוא מציג ניגודים מוחלטים שנפגשים בסערה רגשית מלהיבה ומרתקת.

     

    למרות שהספר פורסם לראשונה באמצע המאה ה-19, ולמרות שהתפישות על תפקידים גבריים ונשיים השתנו רבות במרוצת השנים שעברו מאז פרסומו, הוא רלוונטי ביותר גם לימינו. הספר זכה לביקורות קשות מצד מבקרים רבים: תחילה מצד מנגנוני השמרנות שיצאו נגד "כוחניותה" של גיבורת הספר שהוצגה על ידם כ"סכנה" לנשים "טובות ונאמנות", ולאחר מכן דרך ביקורות שהגיעו מטעמן של כותבות פמיניסטיות מפורסמות, ובראשן וירג'ינה וולף, ששיספה את הספר בביקורתה עליו.

     

    המבקרות יצאו חוצץ נגד הדיכוטומיה שבין גברים לנשים ונגד התפקידים של כל אחד מהמגדרים במרחב הזוגי והחברתי. עם השנים התאזנה הביקורת, ובזכות היכולת לקריאה חתרנית של הטקסט, אפשר היה לחלץ ממנו מסרים פמיניסטיים מובהקים. כיום הוא מעוגן בקאנון הביקורת – כיצירת מופת מורכבת, שלא מהססת לעסוק בנושאי הליבה של היחסים בין גברים לנשים בתוך המרחב הזוגי, ומהם מתרחבת לביקורת חברתית נוקדנית כלפי הפערים בין גברים לנשים.

     

    מקרה בוחן: ג'יין אייר והטרגדיה הזוגית

    "ג'יין אייר" מציג זוג אוהבים שמגיע ממקומות כל כך שונים, כלכלית ורגשית, ומביא את סיפור ההתנגשות בין שני העולמות המנוגדים אל קדמת הבמה. גיבורת הספר, ג'יין, היא יתומה ענייה, השואפת לחיי סדר ומשמעת עצמית. היא למדה לדכא את תשוקותיה ורגשותיה, ומתאפיינת בגישת העולם הישן, התפישה הקלסיציסטית – חיים שקולים ומדודים, יציבים ובטוחים, אליהם נמזגת אהבה מתונה ושלווה.

     

    בן זוגה, אדוארד רוצ'סטר, הוא ההיפך המוחלט: מדובר ברומנטיקן חסר תקנה, מהורהר ואף מעורער. הוא אמנם עשיר ויציב מאוד כלכלית, אך נדמה כי בניגוד לג'יין השואפת לאותו איזון כלכלי ורגשי, אדוארד קורץ מחומר אחר לגמרי, והוא אינו שם את הדגש על הכסף או היציבות הזוגית, ושלווה נתפשת בעיניו לתהום מדכאת של בינוניות ודיכאון.

     

    ג'יין היא זו שמבקשת לנוע על זרם שקט ובטוח, וניחנה בראייה למרחקים ארוכים. אדוארד הוא הייצוג האולטימטיבי של הכאן והעכשיו. ג'יין מודעת עד כדי כאב לרגשותיה ונפשה, בעוד אדוארד מרוחק שנות אור מלהבין או אפילו להכיר את נפשו שלו. לא פלא שסיפור האהבה ביניהם ריתק רבים, אך גם גרם ללא מעט עיניים דומעות ולילות נטולי שינה ועמוסי התחבטויות נפש עבור הקוראים.

     

    שני עולמות נפרדים שמנסים להתאחד לאחד. ג'יין אייר ()
    שני עולמות נפרדים שמנסים להתאחד לאחד. ג'יין אייר

     

    ניסיונותיה הרבים של ג'יין להוביל את מערכת היחסים שלה עם אדוארד אל עבר הנחלה הקלסיציסטית – המדכאת את הרגש ומחניקה את הנפש על פני ההיגיון והשיקול היציב – נדונו מראש לכישלון. היא כולה מוקפת בלהבות ממשיות, כמו גם מדומות, המכלות בגופו של אדוארד אך גם בנפשה שלה, ונראה כי הניסיון שלה להכפיף את הזוגיות שלהם למערכת חוקים "נכונה" או "מקובלת" הופכת את סיפורם לסיוט מתמשך.

     

    אם התחלנו עם חומרי הגלם האופייניים לכל סיפור סינדרלה – יתומה ענייה ונסיך עשיר ורומנטי – הרי שעד מהרה גילינו שהאגדה נגמרת ברגע שהיחסים האמיתיים מתחילים, והעולמות הכול כך שונים מתנגשים ולופתים זה את זה עד אובדן.

     

    יש המון דרכים לקרוא את "ג'יין אייר". אני בוחר לקרוא את הספר הזה כסיפור על מאבק מיותר מראש, שבו זוג נאהבים שעל הנייר הפוטנציאל שלהם הוא לא פחות מאגדה רומנטית, נגררים למסכת כאב בלתי-פוסקת ומשלמים מחיר כבד מאוד על כך.

     

    סימטריה אוטופית

    הרומאן מלמד אותי שהניסיון להכניס סימטריה, או אפילו רק סדר, בתוך מרחב זוגי – נדון מראש לכישלון. הרבה שנים הסתובבתי עם התחושה שלא ממש הבנתי את "ג'יין אייר", עד שנפל לי סופסוף האסימון והבנתי מה כל כך משך אותי בספר הזה: זהו טקסט מכונן, שימושי מאין כמוהו, שיכול להסביר לנו איך לא לנהל מערכת יחסים, ועל הדרך מציג כמה אלטרנטיבות לא רעות בכלל וכלים שימושיים שיוכלו לעזור לנו להגדיר את עצמנו בתוך המרחב הזוגי הלא-סימטרי.

     

    ראשית, למדתי מ"ג'יין אייר" שסימטריה אינה קיימת במציאות. ששני אנשים, דומים ככל שיהיו, צפויים להימצא בשלב זה או אחר של חייהם בפער האחד על השני. שנית, למדתי שזה בסדר גמור להיות במצב הזה. הדבר השלישי ש"ג'יין אייר" לימד אותי, ואת זה למדתי לצערי אחרי המון שגיאות בתוך מערכות יחסים, זה שמאבקים – שקטים או סוערים – בניסיון להביא את הזוגיות למקום של פשרה, איזון או היגיון פנימי, הם אסון של ממש לכל הצדדים המעורבים.

     

     

    הכוח האמיתי של "ג'יין אייר" הוא במסר הברור שהספר מעביר לקורא המודרני: הצמיחה שלנו, כבני-אנוש שונים ומיוחדים כל אחד בדרכו, יכולה להיעשות בתוך מרחב זוגי שמתיר מידה מסוימת, אולי אפילו רבה, של הבדל, של שוני ושל אחרוּת.

     

    איננו צריכים לזנוח את תפישת עולמנו, או לנסות להכפיף את בן/בת זוגנו אליה. איננו צריכים גם לשאוף למקום של פשרה, שבה כל אחד נותן קצת, בניסיון להגיע אל האמצע המיוחל. אנו צריכים למצוא את הדרך המשתפת, הזורמת, הנינוחה להיות אנחנו עצמנו, ובו בזמן לאפשר לאדם אותו אנו כל כך אוהבים ושאיתו אנו רוצים לבלות את חיינו, לגלות את עצמו ואת עולמו.

     

    אדוארד רוצ'סטר היה צריך להפוך לנכה ועיוור כדי ללמוד את האמת הפשוטה והנפלאה הזו. ג'יין אייר שילמה על כך בייסורי גיהינום. אנחנו יכולים ללמוד מהזוג הכול כך שונה ובו בזמן הכול כך נפלא הזה, ולנהוג קצת אחרת, עבורנו ועבור בני הזוג שלנו.

     

    בעיניי, המסר הצלול, הברור והנפלא ששרלוט ברונטה ניסתה להעביר לנו, הוא שהקונפליקט הגדול צומח דווקא כשאנו מנסים לגשר על הפערים ולמחוק אותם. שהצער מתחיל כשאנו מנסים לבטל אותו. שמהמקום הזה של התבוננות-פנימה, חקירת העצמי והתפתחותו, בנפרד וביחד, תצמח הזוגיות האמיתית, היציבה והנכונה ביותר עבורנו ועבור האדם האהוב שלצידנו. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים