שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בית הבסבורג עדיין "חי" וקיים מתחת לרחובות וינה
    שושלת הבסבורג ששלטה באמפ' האוסטרו-הונגרית 640 שנה, קברה את מתיה כשליבם מופרד מגופם בכדי לפזר את תכונותיהם בכמה מקומות. בווינה ידעו לתת כבוד אחרון לבעלי הדם הכחול

    בוחן כליות ולב - ומפרידם מהגוף

    בעודי יושבת במטוס בדרך לווינה, הקפיצה ידיעה קצרה בעיתון הארץ את כל תאי המוח המורבידיים שלי, וגרמה לי לעליצות אין קץ: "אוטו פון הבסבורג, בנו של הקיסר האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית, נקבר בווינה, אך דרש שלבו יוטמן במנזר בהונגריה".

     

    עוד בערוץ התיירות:

    נעים להכיר
    שושלת הבסבורג
    בית מלוכה שבניו שלטו באירופה מהמאה ה-13 עד המאה ה-20 ומילאו תפקיד חשוב בתולדותיה; ראשיתה במאה ה-10. מקור השם "הבסבורג" בשמה של טירת המשפחה בשוויץ...
    שושלת הבסבורג

    קבורת הגוף, כשהוא ריק מתוכנו, בעוד הלב נקבר במקום אחד וחלקי הגוף האחרים במקום אחר, תמיד עוררה את סקרנותי, והנה עתה נזדמנו לי כמה שעות בווינה, והיה לי ברור שאבלה אותן במרתפי הכנסיות, עם מצבות גופם, וצנצנות לבותיהם, של אלה שעברו מן העולם, והותירו אחריהם היסטוריה ארוכה.

     

    קבורת הגוף בנפרד מהלב ומחלקי הגוף הפנימיים היא מנהג עתיק יומין, וכבר במצרים העתיקה נהגו להפריד את הלב מגופת המת. בכל התרבויות מיוחסות ללב תכונות, ואף לנו יש רשימה ארוכה של ביטויים: לב זהב, לב רחב, טוב לב, אומץ לב, כאב לב, מלב אל לב, לב שבור, ועוד רבים. הבחירה הזאת של אנשים לאורך ההיסטוריה, בעיקר מלכים, אך גם "ידוענים" רבים, נבעה מן הרצון לפזר את התכונות הנעלות ביותר ממקום אחד.

     

    בקתדרלה נשמרים גם פסלים שהובאו מכנסיות. (צילומים: שלמה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)
    בקתדרלה נשמרים גם פסלים שהובאו מכנסיות. (צילומים: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)

     

    "שלום אדוני המלך"

    את מסע ההלוויה עצמו הפסדתי, אך הוא הוצג שוב ושוב בטלוויזיה: הארון, מכוסה בדגל האימפריה, נושאי הארון במדי הצבא האוסטרו-הונגרי, ואחריהם 1,000 מוזמנים ומאות אלפי תושבי וינה, שזכו לראות רבים מבני משפחת הבסבורג שהתקבצו מכל העולם, נסיכים ונסיכות, רוזנים ורוזנות, דוכסים ודוכסות, מכל בתי המלוכה באירופה, רובם בתי מלוכה שמקומם כעת רק בין דפי ההיסטוריה: בית בורבון, דוכסי לוקסמבורג, נציגים ממשפחת המלוכה הספרדית, נסיכי ליכטנשטיין, מלך ומלכת שוודיה, נציגים מבתי המלוכה הפרוסי, הבלגי והבולגרי, נסיכים מבית המלוכה הבריטי, ועוד בעלי דם כחול, שהוציאו את בגדי השרד מהנפטלין. חשוב לציין שגם שכנתנו ירדן הייתה מיוצגת, עם נציג בית המלוכה, הנסיך חסן ואשתו.

     

    אין ספק, וינה נתנה כבוד אחרון וסופי לבעלי הדם הכחול, שעמדו בראש האימפריה העצומה במשך 640 שנים. אוטו פון הבסבורג בן ה-99 היה אחרון הטוענים לכתר, ועל אף שוויתר על תאריו המלכותיים, וכל חייו עסק בענייני ציבור ובאקדמיה, וינה זכרה לו את התואר שבו נולד: הוד מעלתו האימפריאלי, הארכידוכס והנסיך אוטו, קיסר אוסטריה ונסיך הונגריה, קרואטיה וצ'כיה.

     

    המסע, שיצא מקתדרלת סטפן הקדוש שבמרכז העיר העתיקה, הסתיים בטקס מוזר בכנסייה הקפוצ'ינית: ראש הטקס מגיע בראש מסע ההלוויה אל שעריה הנעולים של הכנסייה, מקיש בעזרת שרביט שלוש נקישות בדלת הפלדה, ומהצד השני, ראש המנזר שואל: "מי זה?" וכאן מגיעה רשימת תאריו המלכותיים. ראש המנזר עונה: "איני מכיר אותו". שוב שלוש נקישות בדלת, שוב השאלה "מי זה?", ועכשיו נאמרת רשימת תאריו האקדמיים, הכוללת את תפקידיו החשובים לאורך חייו. והתשובה שוב: "איני מכיר". או אז, נקישה שלישית: "מי זה?" "אוטו, איש פשוט וחוטא" עונה ראש הטקס. "אם כן היכנסו..."

     

    וכך, יומיים לאחר הקבורה, נכנסתי אף אני לקריפטה הקפוצ'ינית, ושקעתי בתוך מסע היסטורי של רכילות עסיסית. שכן, לא רק בחייהם נשמרו יחסי הכוחות והמעמדות, אלא גם במותם.

     

    המזבח בכנסייה הקפוצ'ינית נבנה ב-1618 ונחשב לצנוע כמו הכנסייה כולה (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)
    המזבח בכנסייה הקפוצ'ינית נבנה ב-1618 ונחשב לצנוע כמו הכנסייה כולה

     

    אוכלוסיית מרתפי הקבורה

    הכנסייה הקפוצ'ינית, או בשמה כנסיית מרי הקדושה של המלאכים, ממוקמת באזור שנקרא כיכר השוק החדש, בסמוך לארמון הופבורג, בלב העיר העתיקה.

     

    בניית הכנסייה התאפשרה תודות לתרומתה ולצוואתה של הקיסרית הראשונה הקבורה בה: אנה מטירול, אשתו של הקיסר הרומי הקדוש מתיאס ההבסבורגי. הקיסרית ובעלה (שהיה גם בן דודה) ביקשו להיקבר בה, וסללו את הדרך לקבורת המשפחה הקיסרית.

     

    תשעת אולמות הקבורה נחפרו לאורך השנים, משנת 1633 ועד הקבר שחתם את השושלת ואת אתר הקבורה כולו, בקיץ 2011. באתר קבורים 12 קיסרים ו-19 קיסריות, וכן 149 נסיכים ונסיכות בני הבסבורג, ואף על פי שרוב הלבבות של בני המלוכה נטמנו במקומות אחרים, יש כאן גם כמה כדים המכילים לבבות או חלקי גוף. האולמות נחפרו בכל פעם שהאולם הנוכחי כבר היה צר מלהכיל את הבאים בשעריו, והסיור הוא גם סיור על פני סגנונות העיטור וחומרי הבנייה השונים של הסרקופגים.

     

    כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל הקבורים שייכים למשפחת המלוכה, אם מלידה ואם בנישואים, אבל גם נישואיהם היו עם בתי מלוכה, כדבריה של הקיסרית הידועה מריה תרזה: "שיילחמו הם (עמים אחרים), ואת, אוסטריה האהובה והמאושרת, הינשאי".

    קתדרלת סנט יוזף בווינה. במרפתיה ספונים לבבות מלכים (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)
    קתדרלת סנט יוזף בווינה. במרפתיה ספונים לבבות מלכים
     

     

    ה"כמעט" ללא יוצא מן הכלל, כולל את בת הלוויה האהובה של מריה תרזה, מריה קרולינה פון פוכס-מולרד, שאמנם הייתה מ"משפחה טובה", וקיבלה שלל תארים, אך לא נולדה למשפחת מלוכה. יוצאת דופן נוספת היא הנסיכה הנרייטה, שנישאה בשנת 1815 לארכידוכס קרל מאוסטריה. היא הייתה פרוטסטנטית, וסירבה להמיר את דתה לדת הקתולית, כפי שנהגו נסיכות אחרות.

     

    מאחר שלא פעם הובאו הנסיכות במסע ארוך מארצות אירופה השונות, ולרוב הן שודכו לבני מלוכה מבוגרים, אני יכולה לדמיין לעצמי את עקשנותה, משהו כמו: "לא שאלו אותי אם אני רוצה להינשא לך, חודשים לקח לי להגיע אליך, אתה מבוגר ממני ב-18 שנים, הכול טוב ויפה, אבל עד כאן!" כשמתה, בשנת 1829, נוצרה בעיה בארמון איפה לקבור אותה. הקיסר פרנץ הראשון "הכשיר את השרץ" וקבע: "היא הייתה אחת מאתנו בחייה, היא תהיה אחת מאתנו במותה".

     

    מריה תרזה, שהיא סיפור בפני עצמו, גם היא קבורה בקבר שהוא יוצא מן הכלל, קבר משותף לה ולבעלה האהוב הקיסר פרנץ הראשון. על המצבות של בני הזוג, בסגנון ברוק מאוחר ורוקוקו, מופיעים מוטיבים הן של קברי גברים והן של קברי נשים. בקברי הקיסרים בולטים מוטיבים מלחמתיים, תיאורי סצנות מקרבות ידועים, וגולגולות, בעוד בקברי הקיסריות אנו רואים תיאורים מהדרך הארוכה שעשתה הכלה, בדרך כלל נערה רכה בשנים, מבית הוריה עד הגיעה לווינה, להינשא לבן מלוכה, פעמים רבות מבוגר או אלמן...

     
    פרנץ סטפן, בעלה של מריה תרזה. נישואיהם הולידו את שושלת הבסבורג-לוריין (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)
    פרנץ סטפן, בעלה של מריה תרזה. נישואיהם הולידו את שושלת הבסבורג-לוריין

     

    היה היו בארץ רחוקה נסיך, מלך ומלכה

    בסיפורי הנסיכות כמו בסיפורי נסיכות, קשת רחבה של אפשרויות: בית הבסבורג עודד נישואים בין הענפים השונים של המשפחה, וכך נפוצים היו נישואי בני דודים מכל הדרגות, וכן דודים ואחייניות, נערות בנות מלוכה יועדו למי מיורשי העצר בעודן ילדות רכות בשנים, וגודלו להיות מתאימות לתפקידן העתידי, וצעירות נבחרו ולאחר מכן נוהל משא ומתן בין בתי המלוכה. למשל, הקיסרית מרגריטה תרזה, בשנת 1666, בגיל 15, עשתה דרך ארוכה מספרד כדי להינשא לדודה ליאופולד הראשון. היא, אגב, המשיכה לכנותו "דוד", ומתה בגיל 22 לאחר שילדה לו שישה ילדים, מהם רק בת אחת שרדה בחיים.

     

    סיפור עצוב שהסתיים עוד לפני הנישואים, שייך לבתה של "המחתנת הגדולה" מריה תרזה. זה סיפורה של מריה ג'וזפה, בת מספר 12, שהתארסה בילדותה לאחד המלכים. הילדה סירבה בתוקף, פיתחה חרדה רבה, ואכן יום לפני חגיגות הכרזת הנישואים בגני הארמון, הלכה הנערה לקבר אביה והתפללה לנס. באותו ערב היא חלתה באבעבועות, מחלה שממנה לא קמה עוד.

     

    גני ארמון שנברון, שנחשב לאטרקציה תיירותית מרכזית בווינה (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)
    גני ארמון שנברון, שנחשב לאטרקציה תיירותית מרכזית בווינה

     

    לא מעט נסיכות מתו בשעת הלידה, ולא מעט נסיכות וקיסריות ילדו ילדים רבים, מה גם שילדים רבים חלו ולא הגיעו לגיל בחרות, וקבריהם הקטנים פזורים באולמות הקבורה. היו נסיכות שסירבו לשידוך, ללא הועיל, צעירות שנועדו ללדת יורשים, נשים שנכפו על המלכים שלא זכו לאהבת בעליהן, שהנישואים נכפו גם עליהם, והיו נישואים שאפילו לא באו לידי מימוש מתוך תיעוב הדדי.

     

    נישואים מסוג זה הם של הקיסר יוסף השני, בנה הבכור של מריה תרזה, האבסולוט הנאור שכתב הסובלנות שלו משנת 1781 שינה את פניה של אירופה (ואת פניה של יהדות אירופה, שקיבלה את כתב הסובלנות שנה אחר כך). כשמתה אשתו הראשונה, אילצה אותו אמו הקיסרית להינשא לנסיכה מבוואריה, מריה ג'וזפה, שמתה מאבעבועות שחורות שנתיים לאחר נישואיה האומללים. יוסף השני לא גילה בה כל עניין, לא בחייה, לא בחוליה וגם לא במותה. נראה שהוא לא השקיע מאמצים בנושאי קבורה.

     

    יוסף השני, שכונה קיסר העם, פתח את גני ארמון שנברון לאזרחים. אחת מנשות הארמון העזה להביע בפניו את הזעזוע של אנשי האצולה: "הוד מעלתו, הרי במעשה זה לא נהיה יותר עם אנשים מסוגנו". והוא ענה: "גברתי היקרה, אם ארצה להיות רק עם בני סוגי, אוכל לבלות את כל ימיי בקריפטה הקפוצ'ינית". יחסו למוות ולקבורה בא לידי ביטוי גם בארון הקבורה הפשוט והצנוע שבו נקבר, שמהווה ניגוד גמור לקבר של הוריו, קבר עצום ממדים המוצב על במה גבוהה.

    ארמון שנברון "המעיין היפה", שימש כארמון המלוכה של בית הבסבורג (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)
    ארמון שנברון "המעיין היפה", שימש כארמון המלוכה של בית הבסבורג
     

     

    מריה תרזה, הקיסרית ששלטה במשך 40 שנה (מאז מות אביה ב-1740) על האימפריה הענקית, החלה להתעסק בנושא גינוני הקבורה שלה שנים רבות לפני שנדרשה לפתחו של אלוהים.

     

    אביה, הקיסר קרל השישי, שינה את חוקי הירושה לאחר שבנו היחיד ויורש כיסאו הפוטנציאלי מת בינקותו. מתוך חשש שלא ייוולדו לו עוד בנים, הוא ציווה, עוד לפני לידתה של מריה תרזה, שאת נחלתו תוכל לרשת גם בתו הבכורה, אם לא ייוולדו לו בנים. היא העניקה לבעלה, שלו נישאה בשנת 1736 מאהבה, מעמד של קיסר, כשהכוח נשאר למעשה בידיה. בעלה מת בשנת 1765, לאחר 19 שנות נישואים מאושרות ו-16 ילדים, שחלקם מתו בלידתם או בילדותם, וחלקם זכו להתבגר ולהרחיב את בית המלוכה בחתונות שהיו מיועדות לכך. רק בת אחת של מריה תרזה נישאה מאהבה ולפי בחירתה.

     

    עם מותו של בעלה ועד יום מותה לבשה הקיסרית שחורים, והחלה להתעסק, פרט לענייני המלוכה, גם בענייני קבורה. שנים לפני מותה היא בחרה את סוג העץ לארון שבו תונח גופתה, וכן בחרה נעליים ובגדי קבורה, שבשונה מבגדיה המפוארים בחייה, היו פשוטים, כדי להופיע בפני האלוהים בלבוש צנוע כשל נזירה. זמן קצר לפני מותה באה הקיסרית לבקר באולם הקבורה, ומעלית מיוחדת נבנתה כדי להעלות את הקיסרית כבדת המשקל במדרגות המובילות לקבר הגבוה שבו נטמן בעלה, ושאליו הצטרפה שלושה שבועות לאחר הביקור.

     

    בת נוספת, שרלוט, השיגה את אמה ביכולת הילודה שלה, וילדה 18 צאצאים. בעיניה, לידת צאצאים הייתה חובה. את בעלה היא כינתה במכתביה "המכוער", ואי חיבתה אליו לא הייתה סוד. הבעל, פרדיננד, אף הוא לא חיבב אותה במיוחד, וטען: "היא ישנה כמו מת ומזיעה כחזיר". מעניין מה היה קורה למצב הילודה לו שררה אהבה בארמונם.

     

    סצנה של הכנות למלחמה באחד מארונות הקבורה (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)
    סצנה של הכנות למלחמה באחד מארונות הקבורה

     

    החללים הראשונים של מלחמת העולם

    באולם הקבורה האחרון בולט שלט על הקיר. בשלט מצוינים שמותיהם של הארכידוכס פרנץ פרדיננד ואשתו סופי, שנרצחו בסרייבו ונפל בחלקם להיקרא "החללים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה". בני הזוג אינם קבורים באתר המלכותי, אלא במצודת ארסטטן שבצפון אוסטריה, שם חיו. הבחירה של הארכידוכס להיקבר שם, הייתה על פי רצונו להיקבר עם אשתו, שלא באה ממשפחה המשויכת למלוכה. נישואים מורגנטיים, דהיינו לבן זוג שלא ממעמד שווה, דרשו ויתורים שונים - ויתור על היכולת להוריש לילדים שייוולדו את התארים והנכסים, וכך גם את האפשרות להיקבר בקבר המשפחתי...

     

    ובזה תמו ולא נשלמו הסיפורים, ולא הסתיים שיעור ההיסטוריה שלי. לאחר הביקור הצטרפתי לסיור מאורגן בקטקומבות שבקתדרלת סטפן הקדוש, שבה מוצגים הכדים עם הלבבות. לביקור בכנסייה שבה נקברו הגופות כבר לא הלכתי, אפילו לי זה כבר הספיק.

     

    • תודה לקרולינה באואר (Caroline Bauer), מנהלת מחלקת העיתונות, לשכת התיירות וינה. תודה למדריכה גרטי שמידט (Gerti Schmidt), שליוותה אותי והאירה את עיניי בפרטים הקטנים.

     

    הכתבה פורסמה בגיליון נובמבר 2011 של הירחון "טבע הדברים "

     

    מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מריה תרזה. שלטה באמפ' האוסטרית 40 שנה
    צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים
    קבר של הנסיך ליאופולד שמת בגיל שנתיים
    צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים
    ארון קבורה של ילדה שהיתה נסיכה
    צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים
    2 כתרים על הקבר של מריה תרזה
    צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים
    קברו של הקיסר פרנץ יוזף ששלט 64 שנה על האמפריה
    צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים
    מומלצים