Uncharted 3: כי סוס מנצח לא מחליפים
איכות ההפקה של U3, המשחקיות, העיצוב והבימוי כל כך טובים שזה ממש לא משנה שהמשחק הזה לא מחדש כמעט דבר על קודמיו. שיר הלל לנתן דרייק
ההרפתקה החדשה של נתן דרייק דומה להפליא להרפתקה הקודמת שלו, בה שיחקנו לפני שנתיים. המשחקיות זהה והמשחק מורכב שוב מקטעים סינמטיים מרשימים שביניהם קרבות ירי אינטנסיביים וחידות סביבתיות רחבות היקף. אבל כשהבסיס כל כך מוצלח, איכות ההפקה כה גבוהה ועיצוב/בימוי השלבים מרשים ומוצלח כמו תמיד - העובדה ש-Uncharted 3 לא מחדש כמעט דבר לא מפריעה לו להיות אחד משחקי הפלייסטיישן 3 המרתקים והמהנים שאפשר למצוא כיום על המדף. סוס מנצח לא מחליפים - ודרייק מנצח בפער משכנע בפעם השלישית.
עוד בגיימס:
מסע הצלב הלא אחרון
על פניו, הסיפור של Uncharted 3 הוא הגדול ורחב ההיקף ביותר של הסדרה. העלילה נפרשת על פני למעלה מעשרים שנה, עם שלבים מצויינים שמתרחשים בעבר הרחוק של הגיבור ואויבים שמכירים אותו מימיו כנער צעיר וקצת פושטק. כמו שלמדנו לצפות מ-Uncharted, גם הפעם ההרפתקה של דרייק תיקח אותנו לטיול חוויתי מסביב לעולם, ובמהלך המשחק נזכה לבקר בין השאר בצרפת, לונדון, סוריה, לב-ים בעת סערה ועוד שלל אתרים מגוונים.
ההסלמה בדרמה בנויה היטב וכל שלב מרגיש גדול ומשוגע מקודמו, והתלונה היחידה שאפשר לחשוב עליה היא שהמעברים החדים בין שיא לשיא לא מאפשרים לסיפור להתפתח באופן לגמרי הרמוני וטבעי. מצד שני - כשהקטעים האלה מרגישים כל כך טוב, אני מוכן להתפשר על חסרונם של מעברים משמעותיים יותר.
גם במרכיבים הטכניים שלה ממשיכה הסדרה להצטיין: הגרפיקה מתעלה על מה שחשבנו שהפלייסטיישן 3 הוותיקה תוכל אי פעם לספק, הדיבוב לא יבייש סרטי אנימציה מהמעלה הראשונה וגם עיצוב הפסקול מעולה. מדובר במשחק שמרגיש הכי AAA שאפשר - כל עוד לא מנסים לסטות מהמסלול המתוסרט שלו.
נא לא לדרוך על הדשא
החוויה של Uncharted 3 היא סוג של מעשה קסמים, ובשביל שזה יעבוד צריך להסכים מראש לוותר על חופש הבחירה. מדובר במשחק ליניארי לחלוטין - וכל נסיון ללכת לטייל מחוץ לתסריט פשוט יחשוף את אחורי הקלעים שלו.
מאחר והמשחק מבויים באופן מהודק כל-כך, תצטרכו להתאמץ - או לטעות ולחשוב שאתם במשחק עולם פתוח - כדי להגיע לבעיות האלה, כך שיותר מלפגוע בחוויה הן פשוט שם כדי להזכיר לנו את מגבלות המשחק. אולי בתאוריה היה יותר נחמד לקבל משחק Uncharted עם טיפה יותר חופש פעולה ארוג לתוך האקשן המתוסרט - אבל זה משהו שכנראה לא נזכה לקבל בדור הקונסולות הנוכחי. אולי בפלייסטיישן 4.
אין מנוחה לגיבורים
נקודה אחת כמעט בודדה שכן שונתה מהמשחק הקודם היא קרבות הירי, שמזכירים את האקשן של המשחק הראשון יותר מאת אלו של השני. זה אומר שהאויבים ממעטים להשאר באותו מקום ותמיד נמצאים במגמת התקדמות לכיוונכם. אם תחליטו לנצל נקודת מחסה כדי להתחמק מאש האויב סביר להניח שתוך שניות מעטות ירד עליכם מבול של רימונים שיאלץ אתכם לזוז. התוצאה היא קרבת אינטנסיביים יותר, שתמיד יגרמו לכם להרגיש את הסיפוק שבניצחון על אויבים אגרסיביים כאשר תצאו בסף וידכם על העליונה.
מצד שני, מנגנון הקרב הזה גם גורם לדברים להרגיש לא הוגנים לעיתים. הקרבות הקשים יותר במשחק כוללים עשרות אויבים שמתגנבים לכיוונכם מכל הכיוונים האפשריים - וסביר להניח שתמותו כמה פעמים בכל קרב כזה עד שתבינו איך הוא בנוי ותזכרו מאיפה מתקרבים אליכם ומתי.
עוד עניין מעצבן הוא שחלק מסוגי האויבים הפכו לספוגי כדורים מהלכים. אחד מהאויבים היותר קשוחים במשחק ספג - זה ספור - כ-70 קליעי אקדח, חלקם ישירות לראש, עוד כחמש יריות שוטגאן ישירות לחזה ואחרי כל זה הוא עוד היה צריך לספוג ישירות שני רימונים עד שהוא הסכים למות. אז נכון שזה היה מקרה חריג, סוג של מיני-בוס, אבל זה עדיין היה בעבורי מקור תסכול.
במולטיפלייר הדגש הוא עדיין על קרבות מבוססי צוות שמזכירים באספקטים רבים את המולטי של סדרת Gears of War רק ללא הכבדות המאפיינת את הסדרה ההיא. גם כאן יש מקומות מחסה, איזורים עליהם ניתן לטפס כדי להשיג יתרון-גובה על פני היריבים (ולמצוא אחלה נקודות לצלוף מהן) ועוד ועוד. מצבי המשחק מוכרים ממשחקי פעולה אחרים ומבוססים על החוקים המוכרים של Deathmatch, CTF ודומיהם.
המפות מאוזנות, קוד הרשת יציב והעסק כולו עובד מצויין. למי שמתבאס ממצבים תחרותיים יש גם מצבי קו-אופ נגד ה-AI, אבל המצבים התחרותיים הם המנה העיקרית.
ההרפתקה הגדולה של הפלייסטיישן
החסרונות המעטים של Uncharted 3 מתגמדים מול העובדה שמדובר באחת החוויות המרשימות והיפות ביותר לדור הקונסולות הנוכחי. המשחק מדגים היטב איך, גם ללא חידושי משחקיות, ניתן בעזרת הפקה איכותית, עיצוב ותסרוט מעולים וקצב קרוב למושלם ליצור כותר שיכול להתחרות על תואר משחק השנה.
יאהבו: כל מי שאוהב הרפתקאות סינמטיות ואינדיאנה ג'ונס
ישנאו: מי שליניאריות כמעט מוחלטת מעליבה אותו
