שתף קטע נבחר

10 שנים אהבתי בחורות, עד שהתאהבתי בגבר

זה לא היה אמור לקרות. כבר עשר שנים שענת אבישר מחוץ לארון, לסבית מוצהרת ואקטיביסטית שנמצאת בתפקיד בכיר באגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטראנס בישראל. לפני מספר חודשים, אחרי חצי שנה שבה לא הצליחה להרגיש דבר, היא לפתע התאהבה. בגבר

אני לא יודעת מתי הפסקתי להרגיש באמת משהו, מתי חזרתי לפריזר בדיוק, אבל היו כמה חודשים טובים, בערך מפברואר עד יולי, שלא הרגשתי כלום. לא לנשים, לא לגברים, בקושי לכלבה שלי. התחלתי לתהות עם עצמי אם מערכת יחסים עם הד"ר, הלא הוא ד"ר האוס מסדרת הטלוויזיה, היא הפתרון לקיפאון הלבבי בו לקיתי עם הפרידה האחרונה שלי.

 

זהות מינית בערוץ יחסים:

לבדוק לפי משיכה מינית, לא לפי מגדר

מין זה שאינו אחד 

דו מיני: בחרתי באשה, בצער ויתרתי על גברים

מדברים על מיניות גם בפייסבוק שלנו. לייק קטן, כבר עשיתם?

 

כן, כך סיכמתי לעצמי את העניין, דמות טלוויזיונית לעולם לא תאכזב או תפגע בי. אני אצא למסיבות, אזדיין עם מה שיבוא לי, ומי צריך קשר או רגש בכלל? כך היה כמה חודשים טובים. סדום ועמורה וחגיגות אל תוך הלילה, ובאמת שנהניתי מכל דקה ודקה.

 

 

התאהבתי בדבר המוזר הזה

ואז, איך לא, התאהבתי. מה זה התאהבתי, כאילו מעולם לא נפגעתי. על הנייר זה לא היה אמור לקרות בכלל, למרות ששנינו ג'נדר-קווירים – לא ממש תואמים למיננו הביולוגי בהגדרתו המקובלת, וממילא נמאס לנו להגדיר. אז למרות הבנות רבות ורקע משותף בהמון דברים, עדיין - מי חשב להתאהב בכלל, ועוד במשהו כזה מסובך?

 

אבל הדיבוק לא עזב לי את המוח, ונאלצתי להודות שיש לי רגשות לדבר הזה, המוזר, עם העיניים החומות והריסים, שהלוואי עליי. קוראים לו אמיר, והוא גבר, ביולוגית ובכלל. ואני לסבית, כזכור, ולרוב זה לא בדיוק כוס התה שלי.

 

אני ואמיר נפגשנו דרך חבר משותף, בתום שבועיים של שיחות טלפון. על הפגישה הראשונה כבר בכלל לא היה אכפת לי אם הוא גבר, אישה, חציל בורמזי או סמור צפון אמריקאי מצוי. אמרתי לעצמי שמי שמבין אותי בלי תרגומים חייב להיות מיוחד, ואולי הגיע הזמן לבדוק אם הגברים השתנו, מאז גיל 22. בסופו של דבר, אם להיות כנה לגמרי, פשוט רציתי אותו, כמו שהוא. וזה נשאר נכון.

 

הוא אחר לגמרי ממה שהכרתי מגברים, בגילאים צעירים יותר. אחרי הנשיקה הראשונה היה קשה להכחיש שיש כאן משיכה פיזית. נמסתי לגמרי. למרות הזיפים, למרות הכוח הפיזי המאיים, למרות שפישקתי לו את הרגליים כמו לסבית מצויה ברגע טיפה יותר לוהט מתוך כוחו של הרגל (לזכותו יאמר שהוא צחק), ולמרות הפחדים הרבים שהיו ועודם מנת חלקי.

 

 

עוזר לאלו שהפסיקו להרגיש. ד"ר האוס (צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network) (צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network)
עוזר לאלו שהפסיקו להרגיש. ד"ר האוס(צילום: NBC Studios, Inc. and Universal Network)

 

כן, למרות שהוא צעיר ממני בשנתיים, למרות שהוא יותר 'נקבה' ממני כשהוא רוצה צומי, למרות כל אלה וכנראה שגם בגללם, התאהבתי בו. כן, הוא גבר. אבל לא טיפוסי, ובטח לא דומה לאף אחד שיצא לי להכיר אי פעם.

 

אז מצאתי את עצמי בגיל 30, אחרי שנים של גאווה לסבית כנה ואמיתית ועשור עם נשים, מתמודדת לי לפתע עם אי הבנה קלה בנוגע לזהות מינית שלי. במילים אחרות, מצאתי את עצמי במשבר יציאה מהארון, מחפשת נקודת אחיזה.

 

אם זה סקסי, אני רוצה את זה

הקהילה הלסבית לא ממש מגלה הבנה כלפי מי שלפתע מוצאת את עצמה עם גבר. חברות סטרייטיות כמעט ואין לי, ובצר לי, כשבאמת כבר לא ידעתי מה ואיך להכיל את הכול, הלכתי לבוס שלי, מייק המל, שאמר לי את המשפט הבא: "את יודעת, אנחנו נלחמים על חופש, מותר לך לא להגדיר בכלל. חוץ מזה, יש לנו הרבה מאד יועצים שישמחו לסייע לך". אז חיכיתי שיתפנה יועץ, ותוך כמה שבועות כבר הייתי בטיפול, מנסה להתגבר על המשבר הזה, שזהות מינית מביאה איתה.

 

מאז ועד היום, הכול זורם על מי מנוחות. הכול חוץ מהדרמות שסוף-סוף מותר לי לעשות, וחוץ מהמבחנים הרבים שמיליוני הצלקות שלי והאישיות האובר-דרמטית שלי מביאים איתם. המזל הוא שאמיר איש אמיץ. הוא עומד בהם בגבורה ובפיהוק קל, בשלב הזה, כי כמה פעמים אפשר להתרגש מיציאה דרמטית אל המרפסת. מלבד הגעגועים, שבשלב זה של הטיול הפכו להיות בלתי נסבלים כמעט, כנראה שדי טוב לי. ולא אכפת לי איך קוראים למה שאני בכלל, או אם יש לזה שם. אני ענת, ואם זה סקסי בעיניי, אני רוצה את זה. והוא סקסי, יא אללה, כמה שהוא סקסי. בייחוד כשהוא מתחכם. לסבית, בי, וואט-אבר. בעיקר וואטאבר.

 

עם הוואטאבר הזה הגעתי לטורונטו הקרה. כל כך הרבה לסביות יפהפיות יש שם, שהעיניים יצאו לי מהמקום תוך שתי שניות. מתוקות כמו גלידה. אלמלא הייתי טיפוס נאמן להדהים, כנראה שהייתי "חוגגת" עליהן אחת-אחת. נפגשנו עם קבוצה של יהודים להט"ביים שקוראים לה 'כולנו טורונטו', ובארוחת השבת הם הזכירו לי, יותר מכל, את האגודה ואת הויכוחים לשם שמיים – מה הפעילות שהכי דרושה לקהילה ולאן פנינו מועדות.

 

גם להם יש בעיות, גם שם לא הכול מושלם, והגם שיש נישואים, כן חסרים עוד המון דברים, לרבות קבלה מהממסד היהודי בטורונטו, שבדומה לארץ, לא ממש שש לקבל הומואים, לסביות, בי וטרנס תחת המטריה הענקית שלו. בראש הארגון עומדת ז'וסטין, בחורה מדהימה עם מלא שכל ומלא ציונות אמיתית כזו, שלקחה אותי מיד לראות את הסצנה של טורונטו.

 

לחיות עם הצלקות

יצאנו לכמה בארים שהיו צעירים מדי באופיים, ומלאים בילדות בנות 20 וקצת, ואילו אני, אחרי יום מלא עבודה, רק רציתי שקט, וחיפשתי פינה רגועה לדבר. דיברתי על אמיר. סיפרתי בדיוק מה קרה לי ואיך התאהבתי בו למרות הטור הלסבי ב-Ynet יחסים, התפקיד באגודה ואולי דווקא בגלל כל הגאווה והחופש.

 

כמה שהתגובה בארץ הייתה קרירה מצד חברותיי הלסביות, ככה התגובה של הבנות מטורונטו הייתה אדישה להדהים. בוצ' מהסוג הישן, פרנק, שאף שירתה בצבא הקנדי עוד בטרם יכלו לשרת בו בגלוי לסביות, הומואים בי או טרנס, אמרה לי: "אז מה. לחברה הראשונה שלי קראו ארנולד. ועד היום, אף אחד לא יודע מה הוא עושה עם הלשון כמוהו". הבנתי בדיוק מה היא אומרת, וצחקתי איתה על כך שמסתבר שיש לכולנו, ישראל או טורונטו, מה ללמוד על עצמנו ובטח ובטח במיטה.

 

 

דיברתי על פגיעה מינית, עניין נפוץ למדי בקהילה הלסבית הישראלית. כמעט כולן חוו משהו – והנתונים במדינת ישראל מדברים על אחת מתוך שלוש. בקנדה הנתונים נמוכים בהרבה. לא יכולתי שלא לקנא במבטי התדהמה שנפרשו על פניהן. לא יכולתי שלא לכעוס על כך שאני כזו מצולקת, וכנראה שיכול היה להיות אחרת לו הייתי נולדת למדינה פחות אלימה, פחות כוחנית, פחות פוגעת.

 

אני תוהה אם הייתי חווה את אותן מערכות יחסים קשות, שקשה לי לומר שאי פעם אוכל להחלים מחלק מהן. התגעגעתי לאיש החמים הזה שמחכה לי כאן בארץ, שכבר כמה חודשים ממלא אותי החלמה בכל אותם מקומות שבהם חשתי פגיעה. מי היה מאמין שחצי הסיור הזה, בקנדה וארה"ב, אני אשב ואחשוב על עיר קטנה בשרון, מכל המקומות בעולם. בפריזר של טורונטו, רחוקה מדי ובמינוס חמש מעלות, היא נראתה כמו גן עדן חמים ומתוק.

 

ענת אבישר היא ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים