שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צליל ישראלי חדש ומשולש
    שלושה אלבומים מבקשים לחדש קצת בנוף המוזיקלי המקומי: דניאל קורן מגיש שירים תמימים שמסתירים טירוף, אצל לא דובים האקלקטיות מוגזמת ותומר יוסף מציג שילוב סגנונות משובח
    שלושה אלבומים ישראלים חדשים. שונים מאוד. וגם לא מוצלחים באותה מידה. אבל מה שמשותף לכולם הוא הניסיון המבורך להגיש את אותו מקרר, בגישה כל כך שונה. ובכולם - אם להמשיך במגמת הציטוט הקלוקלת - אפשר לגלות צליל ישראלי חדש, עם שורשים עמוקים בזמן.

     

    טורים אחרונים של שי להב ב-ynet:

     

    דניאל קורן מגיע אלינו - אם מתעקשים על מגירות, ומתעקשים - מאזורי היוני בלוך-אינפקציה-שלומי שבן. רוצה לומר: רקע קלאסי, גבריות שברירית ונטייה עיקשת לכתיבה נונסנסית. הרקע המוזיקלי והתיאטרלי שלו ברור לגמרי, וזו ממש לא המצאה חדשה (ע"ע דניאל סלומון), בדומה לשימוש בכלי נגינה שלא משתייכים לחבורת הגיטרה-באס-תופים (טרומבון, קלרינט, אבוב ועוד. ועוד).

     

    דניאל קורן - "רומנטיקה"
     

    אבל מה שמיוחד בקורן הוא קורטוב של שיגעון בלתי מרוסן, שמחלץ אותו ממגירה קרובה אחרת - זו של הגברים הנימוחים המלווים בפסנתר. צילום העטיפה, שבו מוצג ליצן עצוב וטרוד, על סף המוטרף, הוא אלגוריה הולמת למה שמתרחש בתוך הקנקן. שירים תמימים להאזנה, בהאזנה ראשונה, מלודיים מאוד, עם טקסטים חנוניים כדבעי, וקול כמעט ילדותי של קורן.

     

    אבל מתחת לפני השטח רוחשים זרמים אחרים. קורן מכריז עליהם מיד, בשיר הפתיחה "לא פשוט": "הנה עוד אקורד מוזר, הנה עוד שינוי משקל". וזה מה שכל כך יפה ושונה כאן. דניאל קורן לא מנסה להביע את המקוריות שלו בטקסטים, שזו הנטייה הישראלית הבסיסית, ואפילו לא במלודיות. הוא עושה את זה בליווי, במשקלים, במהפכות הרמוניות קטנטנות, שלא מפסיקות לפעפע מתחת לשיר ה"בטוח".

     

    החיבור בין המקוריות לבין הנגישות הופך את "היא נופלת בכאילו" לאלבום שממש מאפשר לכם להישען אחורה וליהנות מכישרון מוזיקלי מבטיח, מבלי להזדקק להרבה רוח, צלצולים או פוזה מעיקה. ואם זאת לא תרומה לצליל הישראלי, מהי כן?

     

    איפה היער?

    במקרה של "לא דובים", היומרה של בריאת צליל חדש בולטת הרבה יותר. כשההרכב שלך כולל בוזוקי, מלודיקה, גיטרה חשמלית, סקסופון וקסילופון, אתה כמעט צועק - "היי, אנחנו להקה ממש ישראלית!". ולחילופין: "היי, לשמחות זה ממש הצליח!".

     

    "לא דובים". אקלקטיות זה לא הכל בחיים (צילום: סשה גבריקוב) (צילום: סשה גבריקוב)
    "לא דובים". אקלקטיות זה לא הכל בחיים(צילום: סשה גבריקוב)

     

    אבל ללא דובים זה מצליח קצת פחות. אני מחבב מאוד את הכוונה - ללכת על אקלקטיות, בכל הרבדים. לצד טקסטים מורבידיים, למשל, כמו "קבצנים של מין" או "חולם על מוות", תמצאו גם נונסנס טהור, בסגנון עדות "אני גבר גזעי, זה בא לי טבעי". וגם מוזיקלית, יש פה שילובים של ניו ווייב עם חאפלה, שנשמעים סבירים לגמרי, בעיקר תודות להפקה המוזיקלית של יאיא כהן אהרונוב (גילוי נאות: חבר).

     

    הבעיה היא - ואני אומר את זה בזהירות הראוייה - שעושה רושם ש"לא דובים" התאהבו ברעיון האקלקטיות כל כך, עד שהוא השתלט על הרעיון המקורי: לעשות מוזיקה טובה. אני מנסה לעמוד בפיתוי המילולי, אבל נכשל כרגיל: מרוב דובים, המושכים לכיוונים מוזיקליים וטקסטואליים שונים, כבר לא רואים את היער. כשאתה שואל "אז מה הם בעצם רוצים" אחרי שיר אחד, זו כמעט מחמאה. אבל כשאותה שאלה מגיעה בתום אלבום שלם, זה מתכון לבעייה.

     

    שחר עולה

    מה שמוליך אותנו לאלבום השלישי ברשימה, והטוב מכולם. גם תומר יוסף יודע דבר אחד או שניים על אקלקטיות. "השחר 35", אלבום הסולו החדש שלו, עובר בקצב מסחרר בין רגאיי, מזרחי, פופ ושירי מדורות. אבל הוא עושה את זה בחן רב, ויותר חשוב - באופן טבעי לגמרי. פשוט ניכר בתומר יוסף שהוא שוחה היטב בכל הסגנונות. כולם, במקרה שלו, הם סגנון חופשי.

     

    כבר בהאזנה ראשונה לאלבום, משהו בו נורא הזכיר לי את "שמע ישראל" - אלבום הסולו הראשון של מוקי. זו לא השוואה ברורה מאליה. מוקי בא בעיקר מהטקסטים, תומר יוסף מגוון הרבה יותר מוזיקלית. אז איפה בכל זאת הדימיון? בתחושה הזאת של לשמוע מישהו שכבר היכרת, אבל בפאזה שבה פתאום הכל מתחבר לו בול. סוג של לידה מחדש, שמעמידה אותו במקום גבוה הרבה יותר מזה שהיה בו קודם.

    גם הסיבות לשידרוג הקיצוני הזה מקבילות. חיבור בין תקופה בחיים, שבה הכל פתאום מתחבר ומתחדד, לעבודה עם מפיק מוזיקלי דומיננטי, שיודע איך לעטוף את היוצר בצליל ייחודי. אצל מוקי זה היה פילוני, אצל תומר יוסף זהו תמיר מוסקט, שהולך ומתבסס כמפיק המוזיקלי הכי חשוב בישראל.

     

    כשמפרקים את יוסף למרכיבים, התמונה נראית מבהיקה הרבה פחות. הוא כותב נחמד (דן תורן עשה איתו עבודה מצויינת באלבום הזה), מלחין חביב ומבצע... על הכיפאק. אבל איכשהו, החיבור בין כל המרכיבים האלה עובד

    מצויין. כי ליוסף יש סוג של... משהו. חן, כאריזמה, פשטות רכה - שהוא בלתי מדיד, ושופך אבקת קסם על כל התקרובת הצנועה הזאת.

     

    התוצאה היא אלבום שגורם לך לחייך בהנאה מהרגע הראשון שלו, ועד סופו גם מצליח להקפיץ, לרגש, לעורר געגוע וגם לייצר סוג של תקווה. כל כך הרבה תגובות מתוצרת אלבום ישראלי אחד. העבודה של תמיר מוסקט, כאמור, היא כבר מעדן כשלעצמה (בייחוד הדגש המבורך והבלתי צפוי שהושם כאן על חלילים), ומזגזגת לתפארה בין נוסטלגיה ישראלית לעדכנות חו"לית. והמוצר הסופי הופך את תומר יוסף - בפעם הראשונה - למוזיקאי אמיתי ומוערך, שלא נזקק יותר לתגיות משנה של סטנדאפיסט, או יבואן גרוב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים