"דאבל": הכל שטוח

ריצ'רד גיר הוא סמל סקס שמתבגר יפה, וטופר גרייס הוא ילדון מסדרת טלוויזיה שגדל והפך לבחור די חמוד. עם זאת, שניהם על הבעותיהם הכלבלביות משהו, נראים לא במקומם ב"דאבל", המותחן שהם מתיימרים להחזיק על כתפיהם.

גיר מגלם את פול, סוכן CIA שפרש לאחר שסייע לתפוס מתנקשים רוסים בזמן המלחמה הקרה. הוא הביא ללכידתם של כולם למעט אחד, קסיוס, המפעיל והמוח מאחורי החיסולים המתוכננים בקפידה. הוא משוכנע שקסיוס מת, אבל הממונה עליו, טום (מרטין שין בתפקיד חיוור), קורא לו לשוב כשהוא משוכנע שהמחסל חזר לפעול.

שין, שהיותו בלתי מורגש ככל הנראה מכוונת, אולי כאמירה ביקורתית על אוזלת ידו של ראש ה-CIA מול הסוכנים שתחת פיקודו, מצוות לפול את בן (טופר גרייס) הצעיר מה-FBI. הוא כתב את התזה שלו על אותו מחסל מדופלם והוא היחיד, חוץ מפול, שמכיר את החיסולים שלו לפרטיהם. הצוות אמור לחקור את החיסול החדש, ולבדוק האם אכן מדובר באותו קסיוס - ואם כן, לתפוס אותו.

החיבור בין צעיר מלומד אך חסר ניסיון ושועל קרבות ותיק אך רווי טראומות מציע פוטנציאל לסרט מתח שבוחן גם אחוות גברים מהי, אולם החיבור והוויכוחים בין השניים נותרים שטחיים למדי. שניהם אמורים - ולא מצליחים - לייצג דמויות מורכבות, של חוקרים שנמצאים קרוב מדי למחסל שהם אמורים לתעב, ומוצאים עצמם מוקסמים ממנו, שלא לומר נבלעים בתוכו וביעילות המקצועית שלו.

ריצ'רד גיר ב"דאבל". חמוד מדי בשביל התפקיד

הבחירה של ריצ'רד גיר לתפקיד אינה גרועה, אך היא נותרת בלתי מנוצלת. מדובר בשחקן עם "משהו עצוב בעיניים", שלרוב מלוהק בתור הבחור הטוב. זה לא ממש עבד כשהוא שיחק ב"בוגדת", הגרסה האמריקנית לסרטו של קלוד שברול, כבעל שמאבד את עשתונותיו בעקבות בגידה של אשתו. כמו אז גם הפעם, הוא נראה חמוד מדי בשביל התפקיד.

המלחמה הקרירה

התפתחות עלילתית שמתרחשת ב-20 הדקות הראשונות של הסרט (ושהטריילר מסגיר אותה באופן מרתיח) מאפיינת את דמותו כאדם שמשחק משחק כפול, ושמבטו התמים מכסה על עבר כואב ובעייתי. אך יש רגעים מעטים מדי בהם מעניין לראות איך גיר מטפל בדמות שיש בה יותר מפן אחד. אולי אם התסריט היה מתרכז בבניית הדמויות והיחסים ביניהן ופחות בדיבורים סטריאוטיפיים על רוסים גדולים ורעים, זה היה עובד טוב יותר.

ישנן כמה סצנות מותחות ואפקטיביות, בעיקר סצנת מרדף מכוניות שמתרחשת בחלקו האחרון של הסרט. גדולתה בכך שפול (גיר), על אף מקצועיותו וניסיונו רב השנים, לא נראה כמו גיבור על או פעלולן, אלא כבן אדם "אמיתי" לכל דבר, כזה שמזיע, ואפילו נשרט ומדמם.

טופר גרייס וריצ'רד גיר ראש בראש, אבל איפה המתח?

מולו, גם טופר גרייס לא ממש מספק את הסחורה. הוא לא גמלוני מספיק, כפי שהיינו מצפים ממישהו שזו משימתו הראשונה בשטח, אך גם לא מייצר יותר מדי עניין בעבודתו המחקרית. הוא אמנם כתב תזה על הרוצח המדובר, אבל החלקים שמוסברים לנו ממנה משעממים, צפויים וניתנים להפרכה בקלות. נראה מאוד משונה שמישהו ב-FBI התרשם עד כדי כך מגיבוב העובדות המשמים של הבחור הלא מרשים הזה.

משעשע ומשכנע הוא סטיבן פויר (ביל מ"דם אמיתי") שמבליח בתפקיד משנה קטן כמתנקש רוסי שנלכד. אם מצליחים לנתק אותו לרגע מדמות הערפד איתה

הוא כה מזוהה, הוא מצליח להפוך למחסל רוסי שלא היינו רוצים לפגוש בסמטה אפלה.

על אף הבעייתיות, סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי מייקל ברנדט ("3:10 ליומה"), שלקח גם חלק בכתיבת תסריט הנ"ל, כן מעניין. במיוחד אם מניחים שההצהרות המשומשות לגבי יחסי רוסיה-אמריקה מוצגות באופן ביקורתי, במטרה להראות דורות חדשים של אמריקנים ורוסים שסובלים מתחושת אובדן זהות, ולא כדי להודיע לנו שהמלחמה הקרה הולכת לחזור ובענק. ובכל זאת, מוטב אם היה מכניס קצת פחות דימויים פאליים של אנדרטת וושינגטון ושוטים של דגל ארצות הברית כל חמש דקות.