גיא משה: "לטרנטינו ורודריגז אין מונופול"

קשה להתעלם מכך: "בונראקוּ" ("Bunraku"), סרטוי של גיא משה, מעלה מהזיכרון בצפייה ראשונה מראות וקולות מהרפרטואר של קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז. רבים מאלו שצפו בסרט, שיצא לא מזמן לאקרנים בישראל, מייחסים את העולם הקולנועי של הבמאי הישראלי ל"קיל ביל" ו"עיר החטאים", ואפשר להבין אותם: מדובר בעולם אפל, ספוג באלימות, תשוקות וגם לא מעט סאטירה. אבל משה מבחינתו דוחה את ההשוואה. הוא הרי ביקש ליצור משהו מקורי.

• ג'וש הארטנט מככב ב"בונראקוּ" ונהנה להחטיף מכות  
  

"לטרנטינו ורודריגז אין מונופול על הקולנוע. הם, כמו כולם, שאבו את הרעיונות שלהם מאחרים, רק שהם מנכסים את הסגנון שלהם לעצמם", אומר משה בראיון ל-ynet ומצהיר כי המקורות היצירתיים שלו היו שונים לחלוטין ונבעו מסרטי הסמוראים של סייג'ון סוזוקי וקיהאצ'י אוקמוטו היפנים, וכן ז'אן פייר מלוויל הצרפתי. על טרנטינו ורודריגז הוא חשב בדיעבד. "התסריט לסרט נכתב ב-2003, לפני ש'קיל ביל' ו'עיר החטאים' יצאו", הוא אומר.

עולם נולד מכמה עולמות

במהלך העבודה על "בונראקוּ", בו אנו נחשפים לעולם ספק מציאותי, ספק בדיוני, בעל נוף יחודי, צפה משה ביותר משלושים סרטים בז'אנרים של סרטי סמוראים ואמנויות לחימה, מערבונים וסרטי גנגסטרים משנות ה-60. אלו, כמו אחרים, השתרבבו לקלחת הפוסט-מודרנית שיש בפרויקט המסוחרר ממוטיבים ז'אנריים וסגנוניים - ביניהם למשל מובאות מ"תפוז מכני" של סטנלי קובריק. "שמתי לב לזה רק בדיעבד. זה כנראה יצא מהתת מודע", הוא מספר.

גאקט, ג'וש הארטנט ו-וודי הארלסון ב"בונראקו"(מתוך הסרט )

בצד המודע של יצירתו, התמקד משה ביצירת עולם המשלב אלמנטים מהאקספרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה הקודמת עם אמנות תיאטרון הבובות היפני בונראקוּ, שעל שמה נקרא הסרט. "מה שהנחה אותי לאורך כל עיצוב העולם של הסרט זה שזה יהיה משהו שלא נראה לפני בעולם שלנו - לא בעבר, לא בהווה וגם לא בעתיד", הוא מסביר. "המטרה היתה לעשות משהו חדש ככל האפשר, להציג את העולם כתיאטרון בובות, ולשחק אותו על פי המוסכמות העלילתיות שכולנו מכירים".

כדי להגיע לנוכחות מתקבלת על הדעת של אותו עולם דמיוני והזוי, נדרש משה לעבודה עם סטורי-בורד בתלת ממד - שאיפשר לו ליצור שפה ויזואלית חדשה. באמצעות הטכנולוגיה החדשה יחסית עיצב את הסטים שלו, תיכנן את ההיערכות של המצלמות ("כדי לקלוט את האקשן ב-360 מעלות"), עיצב את הכוריאוגרפיה של הפעלולנים ואף שכתב את התסריט. "שרטטנו למעשה מפה של העיר שלנו והמצלמה טיילה ברחובות שלה", הוא מפרט.

ולכל אורך השלבים הללו, הצלחת להישאר ממוקד?

"ההפקה היתה מסובכת והעבודה על הסרט לקחה ארבע שנים וחצי. בדרך כלל המצלמה עושה דברים שאתה לא רואה, אבל באתי מוכן לצילומים. היה לי סטורי-בורד מפורט וכארבעים דקות של חומרים ויזואליים, שהיוו חלק משמעותי מהסרט".

חבר של דמי מור וג'וש הארטנט

משה ליווה את הפרויקט השאפתני הזה מתחילתו ועד סופו, אבל מה בנוגע לצוות שליווה אותו? מהעיבוד הראשוני שלו לפרזנטציה ויזואלית ראשונית ב-2006, ועד להשלמת העבודה על הסרט ב-2010, נדרש הבמאי להוביל את ההפקה כשלנגד עיניו החזון יוצא הדופן שבראשו. המשימה היתה בוודאי אף יותר מסובכת כשנדרש לתדרך את השחקנים, וכן את הצוות התומך במהלך הצילומים.

מסוחררים ובכל זאת ממוקדים. מתוך "בונראקו"(מתוך הסרט )

"הייתי מאוד יסודי", הוא אומר ונזכר בסצינה מסובכת אחת, בה צילם משחק קלפים מתוך שלושה חדרים במפלסים שונים. "לקח לנו שלושה ימים לצלם את הסצינה הזאת ואף אחד לא הבין מה אנחנו עושים. פשוט ביקשתי מכולם שיבטחו בי. הייתי כמו רועה שמוביל את העיוורים".

בין העיוורים היו כוכבי הסרט ג'וש הארטנט ("בלאק הוק דאון"), וודי הארלסון ("רוצחים מלידה"), רון פרלמן ("הלבוי"), קווין מקיד ("טריינספוטינג"), גאקט (כוכב סדרות טלוויזיה יפניות), דמי מור ("סטריפטיז") ואחרים, והם הלכו אחרי משה עד לרומניה, שם צולם הסרט.

גיא משה וג'וש הארטנט על הסט

"זה היה כמו קבוצת שחקנים בקרקס, ונוצרו שם הרבה חברויות", הוא מספר. "כולם העריכו את החוויה. ביומיום הם עושים הרבה סרטים בשביל הרבה כסף, אבל גיליתי שלרבים מהם נמאסה העשייה השגרתית והם מחפשים אתגרים חדשים. ג'וש מחפש פרויקטים עצמאיים מחוץ להוליווד, ודמי הצטרפה למרות שהיה מדובר בתפקיד קטן. הם והאחרים התלהבו מהסרט כי היו הם שותפים להרגשה שיש פה משהו מיוחד".

הליהוק של הארטנט, ששיחק ב"סיוט בחדר המורים" ו"עיר החטאים", בטח לא עזר כדי להרחיק את "בונראקוּ" מרוברט רודריגז.

"האמת שלא חשבתי על זה כשליהקתי אותו. ועכשיו כשאני חושב על זה, באמת זה מסביר קצת את הייחוס ל'עיר החטאים', אבל ג'וש הצטרף כי היתה לנו פגישה טובה בניו יורק, הוא אהב את הפרויקט והתחברנו".

צבר עם נשמה רכה

גיא משה נולד בישראל ב-1974 והתגורר ברמת השרון, לפני שעזב בתום שירותו הצבאי לניו יורק לצורך לימודי קולנוע. אחרי שסיים לימודיו בהאנטר קולג' והתנסה בכתיבת תסריטים ומחזאות וכן בבימוי ובצילום, יצא ללוס אנג'לס כדי לנסות את מזלו קרוב יותר להוליווד. "בניו יורק אתה נחשף לאמנות ותרבות, אבל בלוס אנג'לס כל בן אדם שני מתעסק בקולנוע, וקל יותר לדחוף את עצמך", מספר משה, שאחרי מאות פגישות הצליח להשתרבב לתעשיה כתסריטאי להשכיר.

"אני באתי בכלל מגישה של סרטי ארט אירופיים, והושפעתי מז'אן לוק גודאר ומיכלאנג'לו אנטוניוני, אבל בתי ספר לקולנוע לא מכינים אותך להוליווד", הוא אומר. "אני זוכר שבמהלך פגישה עם מפיקים וזרקתי להם את השם בקט (הסופר האירי סמואל בקט). לאחר מכן, מישהי שהיתה נוכחת אמרה לי לא להזכיר יותר את השמות האלה. למרות זאת, התסריטים שלי קיבלו תשומת לב. רובם לא הופקו, אבל הכרתי מלא אנשים".

קווין מקיד כאיש הרע, אחד מהם ב"בונראקו"(מתוך הסרט )

בין האנשים שמשה הכיר היו בעז דוידזון, עבורו כתב את התסריט ל"בונראקו" ב-2003 ומחברת ההפקה שלו רכש אותו בחזרה מאוחר יותר. "לא חשבתי שאי פעם אביים אותו, זה אמור היה להיות סרט אקשן רדוד. רק לאחר מכן נזכרתי בו וחשבתי שזו תהיה החמצה שהוא ייקבר, ולא יופק כסרט. למזלי ניתנה לי האפשרות לקבל אותו בחזרה".

הפקת "בונראקו" צברה תאוצה בין השאר בזכות הניסיון שצבר משה עם סרטו הראשון, "הולי" מ-2006 - דרמה המלווה נערה צעירה במבוך של בתי הזונות בקמבודיה. בסרט זה חברו אליו המפיקות הישראליות עדי עזרוני ונאוה לוין. האחרונה אף שיתפה פעולה עם הבמאי גם בהפקת "בונראקו" וכך גם רם ברגמן ודוד מטלון.

הנוכחות הגדולה של ישראלים בהוליווד סייעה לך?

"זו חרב פיפיות. מצד אחד היה פרגון ועזרה ברמה מסוימת, ומצד שני יש חשדנות וזה טבעי. מפיק בהוליווד חושב קודם כל על הכסף, וכשמגיע יוצר ישראלי יש חשש להפקיד בידיו פרויקטים שמיועדים לשוק המקומי. בנוסף, המפיקים הישראלים חוששים שישקלו את ההחלטות שלהם לפי הקשר הישראלי, ולא לפי זה העסקי".

גיא משה בצילומי הסרט "הולי"

עכשיו, עם "הולי" ו"בונראקו" (שהופק בתקציב מוערך של 25 מיליון דולר) מאחוריו, יכול משה - נשוי +2 - לפנטז על עוד פרויקטים. כתסריטאי הוא משכתב בימים אלה תסריט לסרט בהשתתפות בילי בוב ת'ורנטון; כמפיק הוא עובד על קומדיה ומותחן דלי תקציב; הוא גם עומד לביים עיבוד לרומן גרפי וגם קומדיה בריטית. הפרויקט המשמעותי ביותר, יהיה ככל הנראה סרט ריגול אפל בשם "The Last Draw Of Jack Of Hearts", שיצולם בקזבלנקה, אם הכל ילך כשורה.

ומה לגבי ישראל? היא יכולה לחכות בינתיים. "אני גאה בעובדה שאני ישראלי, אבל אין לי רצון לעשות סרט על ישראל בהוליווד, אבל אולי בהחלט אעשה אחד כזה בארץ. ראיתי לא מעט סרטים ישראלים מצוינים, כמו 'ואלס עם באשיר' ו'עג'מי', אבל אין להם אותו תוקף מחוץ לישראל".

עד שישוב אלינו, משה ימשיך כנראה ליצור בהוליווד, וגם לקחת על עצמו את הדרישות הנוקשות והקרות שלה. "הקולנוע פה הוא תעשיה של ממש", הוא קובע, "אין בעולם מקום מחוץ לאמריקה בו הקולנוע מושתת בצורה גורפת כל כך על כסף. זאת גם הסיבה שמנסים להגדיר את העבודה שלך לפי תבניות ידועות. התחבטתי בזה המון כשהשוו את הסרט ל'עיר החטאים'.

"זה נחמד שהשוו את הסרט ליצירות של טרנטינו ורודריגז, שהם שניים מהבמאים הכי מצליחים כיום. זה נורא טרנדי לחקות אותם, אבל אנחנו ניסינו

ללכת למקור. כולם לוקחים מכולם, השאלה היא איך אתה משתמש בזה. הם נהנו מהטיימינג והמזל, אבל אין להם מונופול על החומרים האלה. אנחנו ניסינו לייצר משהו שלא נראה על המסך".

אז במה אתה נבדל מהם?

"רציתי ליצור מעין מנגינה חדשה וריקוד חדש (משה מדבר על סצינות הקרב במונחים של כוריאוגרפיה המנותקת מהעלילה הטיפוסית של סרטים שכאלו, ולקוחים מסרטי אמנויות לחימה). זה סרט לא מלודרמטי שמייצר במכוון סטריאוטיפים, כמו בובות, והולך איתם עד הסוף. מבחן התוצאה שלי הוא כמה אתה קרוב לפגוע במה שרצית לעשות מלכתחילה, ועד כמה הדבר שרצית לעשות פוגע בקהל ובמבקרים, ועל זה יש לך פחות שליטה".