שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "ג'יי אדגר": קלינט איסטווד עומד באתגר

    בסרטו "ג'יי אדגר" ניסה הבמאי קלינט איסטווד לפענח את דמותו האניגמטית של ראש ה-FBI המיתולוגי, ג'יי. אדגר הובר. הוא צלח את המשימה באמצעות ליאונרדו דיקפריו ומשחקו המושלם

    באחת הסצינות האחרונות בסרטו היפה של קלינט איסטווד, "ג'יי אדגר" ("J. Edgar"), טוען קלייד טולסון, חברו (ומאהבו) הוותיק של ג'יי. אדגר הובר, כי קרא את הביוגרפיה של ראש ה-FBI המיתולוגי, וכי הרוב בה - מומצא. הובר מעולם לא ביצע את המעצרים שהוא מתגאה בהם, בחלק מהמקרים אף לא נכח במקום, וכל שעשה כל חייו היה להפיץ שקרים והגזמות סביבו עד שאפילו הוא עצמו כבר אינו מסוגל להבחין בין בדיה ומציאות.

     

    ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

     

    המתח הזה שבין היסטוריה ומיתולוגיה, שרוחש בבסיס יצירתו של איסטווד (ע"ע צמד סרטי מלחמת העולם השנייה שלו, "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה"), מתקיים גם בעבודתו הנוכחית. הובר (בגילומו המושלם של ליאונרדו דיקפריו) מוצג בו כמי שכונן את המיתולוגיה של עצמו, והסרט נע הלוך ושוב מההווה של שלהי שנות ה-60, שבו הוא מכתיב את זיכרונותיו לסוכן צעיר, לבין שנותיה הראשונות של סוכנות החקירות הפדרלית, שהובר הקים ועמד בראשה במשך 48 שנה.

     

    הסרט מתאר את הובר הצעיר כשונא קומוניסטים מובהק, וכמי שהפך את סוכנות החקירות (המוסד שקדם ל-FBI) מארגון רופס וחסר סמכות של ממש (אנשיו לא היו רשאים לשאת נשק, ואף לא לבצע מעצרים) - לגוף בעל עוצמה כמעט בלתי מוגבלת.

     

    מבצע מעצרים? ליאונרדו דיקפריו ב"ג'יי אדגר" ()
    מבצע מעצרים? ליאונרדו דיקפריו ב"ג'יי אדגר"

     

    במקביל, הסרט מתאר את הקשר רב השנים שלו עם הלן גאנדי (נעמי ווטס), מזכירתו הנצחית והנאמנה, ואת מערכת היחסים האינטימית והממושכת שניהל עם טולסון (ארני האמר, מי שגילם את תאומי ווינקלווס ב"הרשת החברתית"), שהיה סגנו של הובר והאדם הקרוב אליו ביותר (השניים נהגו לבלות יחד ואף יצאו לחופשות משותפות). על פי ביוגרפיות מאוחרות, טולסון גם היה מאהבו הסודי.

     

    מי ג'יי, ומי גיי?

    דמותו של הובר ממוקמת על קו התפר שבין המיתי והצהבהב. התיקים הסודיים שאגר משך שנות כהונתו על אנשי מפתח בפוליטיקה האמריקאית - בהם רוברט קנדי ומרטין לותר קינג - העניקו לו כוח עצום, והבטיחו שיישאר בתפקידו כל זמן שירצה. התיקים נגרסו אחרי מותו על ידי מזכירתו, גאנדי.

     

    מנגד, חיי רווקותו וטיב קשריו עם טולסון, העובדה שחי עם אמו עד יום מותה (היא מגולמת בסרט בידי ג'ודי דנץ' המצוינת, והסצינות ביניהם מזכירות את "פסיכו" ההיצ'קוקי), השמועות לפיהן נהג ללבוש בגדי נשים באורגיות הומוסקסואליות, והטענות על ניצול מיני של קטינים – הפכו את דמותו של הובר למושא של רכילות תקשורתית ענפה וספרי ביוגרפיה סנסציוניים.

     

    ג'ודי דנץ' וליאונרדו דיקפריו ב"ג'יי אדגר" ()
    ג'ודי דנץ' וליאונרדו דיקפריו ב"ג'יי אדגר"

     

    אין זה העיבוד הקולנועי הראשון לסיפור חייו של אחד האנשים החזקים והאניגמטיים בהיסטוריה האמריקאית של המאה ה-20. בסרטו המצוין של לארי כהן, "תיקיו הסודיים של ג'יי אדגר הובר" (1977) גילם ברודריק קרופורד את הובר כדמות מטרגדיה שקספירית, תוך שהוא מדגיש את תשוקתה לשליטה וכוח.

    הסרט יותר מאשר רמז כי הובר היה מעורב בהתנקשויות ברוברט קנדי ומרטין לותר קינג, בהם ראה את אויביו המושבעים.

     

    "ג'יי אדגר" אינו סרט הניזון מפרטי רכילות עסיסיים. הוא גם לא עוסק מפורשות בהומוסקסואליות של הובר, אף כי עולה הסברה כי הפרנויה שלו ורדיפתו אחר הומוסקסואלים בשירות הממשלתי נבעו בדיוק מזה. מהצורך שלו להדחיק, ואחר כך להסתיר, את זהותו המינית.

     

    זוהי אמנם קביעה דידקטית למדי, אך איסטווד משכיל לצקת אל התסריט שכתב דסטין לאנס בלאק (זוכה האוסקר על "מילק") משהו מעבר לכך. בידיו, הביוגרפיה של הובר הופכת לסיפור על פרסום ועוצמה. על אדם שנבלע בתוך המיתוס שהוא עצמו יצר.

     

    הובר מסך

    התנועה המתמדת מההווה אל העבר הופכת ליותר מעוד רצף של פלאשבקים נוסח "האזרח קיין". היא מדגישה את האופן שבו הובר "כלוא" בתוך סיפור חייו; את הטרגדיה, ממש כך, של איש שהתנהל כל ימיו בין פומביות ופרטיות (ושמו של הסרט מדגיש עובדה זו), בין האינדיבידואל והמיתוס - בעוד הוא עצמו פולש אל הספירה האינטימית של אחרים. זהו, כמעט אמרנו, סיפורו של כוכב קולנוע.

     

    ליאונרדו דיקפריו כהובר המזדקן. בובת שעווה ()
    ליאונרדו דיקפריו כהובר המזדקן. בובת שעווה

     

    מבחינה זו, ליהוקו של ליאונרדו דיקפריו - שחקן הקולנוע המעניין ביותר כיום - הוא הברקה. הפיכתו של הובר את עצמו לגיבור פיקטיבי (ר' פסקת הפתיחה לעיל), והאופן ההולם שבו הסרט מפגיש אותו עם כמה מכוכבות הקולנוע של התקופה הנדונה (שירלי טמפל, ג'ינג'ר רוג'רס),

    רק מדגישים את הזיקה ש"ג'יי אדגר" יוצר בינו לבין כוכב סרטים.

     

    באחת הסצינות היפות בסרט אף מתואר הובר כשהוא נושא נאום לאומה מעל גבי בד הקולנוע. אך הנאום הזה נקטע בשריקות בוז מצד הקהל, ובמעבר מהיר של המקרין אל סרט גנגסטרים - הגיבורים הנערצים של אותה תקופה, שנות ה-30. הנה עוד דוגמא לגישה הרפלקסיבית שנוקט הסרט ביחס לגיבורו.

     

    אגב כך, דומה שאין עוד כוכב קולנוע היום שמודע למעמדו יותר מדיקפריו. המסתורין החמקמק שהוא משדר, במציאות כמו בתפקידיו, והשילוב שמתקיים בהופעותיו בין קשיחות ופגיעות מיוסרת - מעניקים להובר בגילומו ערך מוסף. במהלך הצפייה בו בסרט אינך יכול שלא להיות מודע לאופן שבו הוא מגלם דמות (באיפור הכבד כהובר המבוגר הוא אף נראה כבובת שעווה), בדיוק כפי שהיה, אליבא דאיסטווד ובלאק, הבוס הכל יכול של ה-FBI.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ליאונרדו דיקפריו כג'יי. אדגר הובר
    לאתר ההטבות
    מומלצים