"השבוע שלי עם מרילין": לצבוע את הבלונד
ב"שבוע שלי עם מרילין", נכנסת מישל וויליאמס לנעליה ולשמלתה הפתיינית של האגדה, מרלין מונרו. היא מצליחה ליצוק תוכן, אבל לא מספקת זווית חדשה על האישה והחידה - ובכל זאת, היא בטח תקבל על זה אוסקר
האתגר בגילום דמותה של מרלין מונרו הוא כפול. האייקון הקולנועי שהייתה, הכריזמה המינית והחינניות הקלילה והכובשת הם חד פעמיים. שחקניות מוכשרות וסקסיות באו והלכו - אך גם היום, כמעט חצי מאה לאחר מותה (אוגוסט 1962), העיסוק בדמותה הוא לא פחות מאובססיה של התרבות האמריקאית.
מונרו היא לא רק נוכחות ייחודית, אלא גם סיפור רב עוצמה על הפער בין "מרלין מונרו" ונורמה ג'ין. כיצד ניתן לתת ביטוי אמין למורכבות זו, שחלקה החיצוני הוא כה מוכר, וחלקה הפנימי עורר ספקולציות רבות מספור?
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
האתגר השני כרוך בראשון. מאז שדמותה של מונרו הופיעה בביוגרפיה המצולמת הראשונה על חייה (1976), עשרות שחקניות גילמו אותה בסרטים המתיימרים לפצח את החידה, או לנכס היבט כזה או אחר של דמותה. רשימת ההופעות של דמויות מונרו באתר IMDB כוללת, נכון לרגע זה, 106 הופעות בסרטים או סדרות טלוויזיה.
מפתיע עוד יותר לגלות כי הקצב רק גובר מעשור לעשור ומשנה לשנה. ב-2011 בלבד, גילמו עשר שחקניות שונות (ושחקן אחד) את מונרו או דמויות המתחזות למונרו. היכולת ליצור הופעה משמעותית בתוך מבול זה נראית כבלתי אפשרית.
מתחת לשורשי הבלונד
מישל וויליאמס, בוגרת דוסון קריק שהפכה לאחת השחקניות המוערכות בקולנוע האמריקאי, מתמודדת בדרך מעוררת הערכה עם אתגר זה ב"שבוע שלי עם מרילין" (My Week with Marilyn). היא מצליחה ליצוק תוכן לדמות שמאחורי הקלעים, על כל החן והבלבול שלה, לפחות ככול שהתסריט והבימוי מאפשרים לה לפתח.
מצד שני, בכל הקשור לגילום של "מרילין מונרו" הכוכבת, התוצאה קצת פחות שלמה. וויליאמס היא שחקנית אינטליגנטית ומוכשרת אך היא לא "כוכבת". היא נעדרת את האיכות המסתורית שמביאים הכוכבים לסרטיהם, זו שנמצאת מעבר לדמות הספציפית אותה הם מגלמים. כשמקור ההשוואה הוא מונרו המקורית (עד כמה שהמילה "מקורית" הופכת לטעונה בהקשר זה), גם בהופעה מוצלחת הפער נותר מורגש.
אירועי הסרט מתרחשים ב-1956 בתקופת צילומי "הנסיך ונערת השעשועים" - סרט שצולם באנגליה ובו כיכבה מונרו יחד עם לורנס אוליביה שהיה גם בימאי הסרט. האירועים מתוארים מנקודת מבטו של קולין קלארק, בן 24 שהיה עוזר בימאי זוטר בסרט, ושבמהלך תקופת הצילומים נרקם בינו לבין מונרו קשר קצר מועד.
קלארק, שמת לפני תשע שנים, כתב בשנת 2000 ספר המתאר את הקשר שלטענתו התרחש בין השניים. ייתכן שכך היה וייתכן שלא - אך התסריט והסרט שעובדו מספר זה, לא נותנים נפח ממשי לדמותו (המגולמת ע"י אדי רדמיין). למעשה זו סקיצה של דמות שלתוכה יכול הצופה להשליך את עצמו - על מנת לחוות מבעד למבט מצועף ומעריץ, את מונרו בגרסת ויליאמס.
מונרו של 1956 היא כבר כוכב בינלאומית עם דימוי סקסי שנחרט בזיכרון הקולקטיבי בעקבות הופעתה השובבה ב"ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות" (1953) ו-"חטא על סף ביתך" (1955). שלא לדבר על צילום העירום שהשיק את גיליון פלייבוי הראשון. בהתאם לכך, בכל מקום אליו מגיעה מונרו בסרט היא מעוררת סנסציה.
לורנס אוליביה (קנת בראנה), נמשך אל מונרו, אך כמקצוען מושלם כשחקן וכבימאי הסרט - הוא מתוסכל ממנה באופן תמידי. מונרו חומקת ממנו פעמיים: כשחקנית וכאישה. כשחקנית, היא אכולת פחד במה משתק. איחוריה משבשים את לוח הזמנים - וכשהיא מגיעה, היא לא מרוכזת ולא מתואמת עם כוונותיו. במקום שהוא ידריך אותה היא נסמכת על תמיכתה החנפנית של מדריכת המשחק הצמודה שלה פאולה שטרסברג (זואי וונמייקר).
זהו קונפליקט המשקף את הגישות השונות לגבי משחק, ומאיר את הצורך של מונרו
לאמץ את "השיטה" של לי שטרסברג כאמצעי למיצוי הפוטנציאל שלה כשחקנית. אבל זהו גם קונפליקט רגשי בין השחקן המזדקן והיהיר הנמשך/מקנא באיכות הטבעית שהופכת את מונרו לכוכבת. בראנה שסומן מתחילת הקריירה שלו כיורש של אוליבייה כשחקן-בימאי שייקספירי (ועמד בהבטחה הזו רק באופן חלקי), מביא איתו מטען אישי מרתק בגילום דמות זו בשלב זה של חייה.
היחסים המתוחים על הסט, והעימות המתפתח בין מונרו לבעלה הטרי המחזאי ארתור מילר (דוגריי סקוט), מובילים את הכוכבת להישענות על כתפו של קולין הצעיר והמעריץ. רגעים של קרבה אינטימית מאפשרים להציץ באישה המורכבת מאחורי הקלעים, אך גם בהנאתה המופגנת מיכולתה להקסים את קולין באמצעות הנשיות של "מרלין מונרו".
בימאי הטלוויזיה הבריטי סיימון קרטיס משאיר את הסרט במחוזות הנעימים לצפייה, תוך הקפדה לא להתרחק יתר על המידה מהפנטזיה הקולקטיבית. זה יביא, ככל הנראה, לוויליאמס את האוסקר, אך מותיר את הסרט במעמד מוגבל של בידור נוסטלגי וקליל.
