"המבצר האחרון": כמו מצדה, רק באנגלית
ב"המבצר האחרון" מבקש ג'ונתן אינגליש לשחזר את ההיסטוריה, ששונתה לטובת העלילה. מה לעשות שאצל האנגלים, ממש כמו אצלנו, מיתוסי גבורה לאומיים אובדניים מתגלים כמופרכים
קחו כמה סמוראים מהוקצעים, וחדורי מוטיביציה, אמנו אותם, גבשו אותם כקבוצה, תנו להם מטרה משותפת שמקדשת את האמצעים האלימים ושימו אותם ב... וויילס של המאה ה-13?! זה מה שניסה לעשות ב"המבצר האחרון" ("Ironclad") הבמאי ג'ונתן אינגליש. בניגוד לסרט שיצר, שמו לא משאיר הרבה סימני שאלה בנוגע להשתייכותו הלאומית.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסרט "המבצר האחרון" מצטרף לגל האחרון של סרטים בריטיים שחוזרים לפשפש בהיסטוריה ההפכפכה של הממלכה. אחרי שנחסכו מקהל הצופים הישראלי "סנטוריון" של ניל מרשל, ו"The Eagle" של קווין מקדונלד - העוסקים במיתוסים מימי הכיבוש הרומאי של האי הבריטי - מגיע סרטו עתיר הכוכבים של אינגליש, העוסק במאבק נגד המלך ג'ון הנודע לשמצה והניסיון לשקם את מעמדו אחרי החתימה על המגנה כרטה ב-1215 - אותו הסכם שהגביל את סמכויות השליט לטובת העם.
מעטים מול רבים
העלילה מלווה את תומאס מרשל (ג'יימס פיורפיי), אביר שתקן ממסדר הטמפלרים, שמגויס על ידי הארכיבישוף (צ'ארלס דאנס) למשימת התאבדות בנוסח מצדה, מצודת אלמו בטקסס, הקרב של רולאן (והשיר שלו) בצרפת ויש עוד - רק תבחרו, מיתוסי גבורה מהזן של המבצר האחרון לא חסרים בכל העולם.
מסתבר שאנגליה, ששוחררה מעולו של המלך ג'ון (פול ג'יאמטי), נמצאת שוב תחת איום מצידו, כשהפעם ניצבים לצידו טיבריוס הדני וצבא שכירי החרב הברבריים שלו. כדי לנסות ולמנוע זאת, על מרשל לצאת לטירת רוצ'סטר בוויילס ולנסות לעכב את התקפת הפתע, עד להגעת סיוע צבאי מכוחות ידידותיים.
הבעיה היא שלצד פיורפיי עומד רק הברון הלוחמני וויליאם ד'אובני (בראין קוקס), נושא כליו גאי (אניורין ברנרד) ושלושה מילואימניקים נאמנים שגויסו לצורך המשימה: הקשת מרקס (מקנזי קרוק), וולפסטאן, איש משפחה גדול מימדים וגרזנו (ריס פרי ג'ונס) ובקט השתיין וההולל (ג'ייסון פלמינג). כשהם מגיעים באיחור קל לטירת רוצ'סטר הם משתלטים עליה בברכת קורנהיל (דרק ג'קובי) העומד בראשה, אשתו הצעירה איזבל (קייט מארה) והמשמר המקומי והדי צנוע.
איך זה אמור להספיק מול צבא שלם? זה לא, אבל אנחנו מדברים הרי על סמוראים. יש להם אולי מבטא קוקני, אבל הם עדיין סמוראים, ומרשל הוא אחד קטלני במיוחד. הוא אביר טמפלר, שנלחם כמו ברוס לי. וכך הם מתכנסים בטירה המבוצרת והודפים שוב ושוב את ג'ון ובן בריתו מדנמרק (ולדימיר קוליח, שהוא בכלל צ'כי), ונלחמים בלהט אובדני שכזה כדי להחזיק בנקודה האסטרטגית הזו - למרות האבידות הרבות, הרעב והחרדה. הכל כדי שג'ון לא יחזור לשלטון.
המלך ג'ון, למי שלא ידע, הוא הצ'ילבה של רובין הוד וכך הפך לשק החבטות של רבים מילדי בריטניה והעולם כולו. דמותו היתה לסמל של בוגדנות במשפחתו (מסופר כי נטל את השלטון מאחיו ריצ'רד לב הארי הנערץ, בעוד זה לוחם במסע הצלב בארץ ישראל) ובעמו, בו רדה. ג'יאמטי ממשיך עם אותו קו כרשע קפריזי ותאב כוח, ולא מראה שום זווית חדשה. לא, זו לא אשמתו של השחקן האמריקני המוערך, אלא של הבמאי: בסרט סמוראים רוצים דם חם וכלי נשק קרים, לא ספקות.
סייפנות וסגפנות
דם, חרבות, כידונים וקשתות יש הרבה בסרט וכך גם שמן רותח, בליסטראות וכל מיני כלי משחית נוספים מהארסנל שהיה מקובל באותם הימים (לשם כך הוקצה חלק משמעותי מתקציב 25 מיליון הדולר הנדיב של ההפקה). זה יספיק לחובבי האקשן שביניכם, אבל חדשנות מרעננת כלשהי אין פה.
התסריט נכתב על פי המבנים העלילתיים המקובלים למיתוסים שכאלה, ולמרות הדבקות של המפיקים באותנטיות של שחזור הטירה, התלבושות וכלי הנשק, בכל הנוגע לסיפור עצמו, יש פערים גדולים מהנרטיבים שמתוארים על ידי ההיסטוריונים - למה להרוס סיפור טוב וברור של טוב נגד רע ומעטים נגד רבים.
הדרך שבה אינגליש מנסה לפצות על הטיפול השמרני בעלילה, וההתכחשות שלו לסימני שאלה שונים וצדדים מגוונים בנרטיב ההיסטורי, באמצעות העמקה בסיפורו האישי של מרשל ויחסיו עם ליידי איזבל.
כטמפלר, חייל נאמן ברשות הכנסיה, הוא מחויב לריסון עצמי ודיכוי יצרי. נוכחותה של נקבה יפה ופתיינית מאתגרת אותו - לא פחות מהקרבות עקובי הדם שצפויים לו. כך נוספים לקלחת השמן הרותח אלמנטים של דת, מחשבות כפירה ומין.
הבעיה היא שהחיבור של עלילת משנה מולחם באופן מלאכותי, כאילו רק בגלל שחייבים. ההתלבטויות של מרשל לא ממש משכנעות ועוד פחות מכך, מסע הצלב של איזבל כדי להפשיט את הגבר המסוקס משריונו המנטלי והפיזי ולהשכיב אותו בעיצומה של שעת משבר זאת. טוב, כנראה שזה מה שצריך לעשות כדי להפיג את השעמום במצור שאורך כמה חודשים. אתם יכולים להתנחם בכך שהמצור שלכם בבית הקולנוע ייגמר אחרי כשעתיים בלבד.
