שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי שמאמין לא אהבל
    אתאיסטים שגאים בעצמם אוהבים להסתכל על המאמינים מגבוה ולשאול: "מה אתה עושה שם בחושך?" אבל ההתנשאות הזו לא רק שגויה - היא גם מסוכנת

    "מה בחורה כמוך עושה בדת?"

     

    אם היה לי שקל בכל פעם ששמעתי את השאלה הזו, כבר מזמן הייתי לווה סוכר מאהוד ברק באקירוב. פשוט בגלל שגם אנשים שחושבים שהם חושבים, אתאיסטים מאוד גאים בעצמם, מחזיקים כמעט מבלי דעת, באקסיומה האידיוטית הנ"ל: "אמונה היא שריד אבולוציוני שעוד יתגברו עליו". או בלשון קצת יותר דוגרית: מאמינים הם אהבלים.

     

      

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

    • 80% מהיהודים בישראל: מאמינים באלוהים
    • צפו: הילולת הבאבא סאלי - "צדיק של כולם"
    • הרב עובדיה: חובה מהתורה להתנתק מהאינטרנט

       

      גם אם ההם, כלומר הנאורים, לא יגידו את "האמת המוחלטת" ישר בפנים, התהייה הזו תרחף בחלל הדיאלוג, כל דיאלוג. "מה את עושה שם בחושך?", אומרות העיניים, "בואי תעשי אצלנו שבת ואנחנו 'נדליק' לך את אור הנאורות".

       

      הגדילה לעשות כתבה גבוהת מצח שפורסמה לאחרונה בעיתון כלכלי, על מחקר מדעי הבוחן את מידת אמונתו של אדם ביחס ישיר לטיפשותו, תחת הכותרת היומרנית "ההפרעה האלוהית". ועכשיו מצטופפים להם כמו ילדים טובים כל האתאיסטים, ואלה שחושבים שהם אתאיסטים כי הם מחזיקים עותק של "כה אמר זרתוסטרא", ומוכנים לחבוט באמצעותו בכל מאמין אידיוט שינסה לעמוד על כך שאמונתו היא לא תוצאה של הפרעות מוחיות מולדות. שכן עכשיו גם יש להם מדענים (ולא נורא אם שנויים במחלוקת) שאישרו את מה שהם "האמינו" בו תמיד.

       

      יש גם רציונל

      האמת? אני לא מתפלאה. זה נוח ככה. יש משהו מאוד מרגיע בידיעה שמאמינים הם "מוטציות אבולוציונית". כיף להביט עליהם מגבוה, כקבוצה רדודה שמבלה את חייה בציפייה לנסים או התגלות, לא בהכרח בסדר הזה. מחוזות האינפנטיליות שאליהם אמונה-לכאורה לוקחת חלק מ"מאמיניה" היא שכפ"צ עבורם, מסך מגונן אל מול המחשבה המזעזעת, שאולי, שמא, לא עלינו, קיים שבריר של מחשבה בכל הסיפור הזה. ואמונה זה לא רק, בעיקר

      לא רק, אגדות ומופתים. יש בה, או בחלקה (לאט-לאט), רבדים עמוקים, הגותיים ורציונליסטים להפליא.

       

      ואולם, מאחר שלצערנו עוד לא נפלנו על פטנט שיהפוך כל מאמין לאינטלקטואל והוגה דעות, כך לא ניתן לעשות את ההפך. ומה לעשות שגם בצד השני, "החושב", לא כל אתאיסט הוא ניטשה? ושכמות האמונות הטפלות שמתרוצצות במוחותיהם של אנשים "משוחררי תסביך הבורא" מבהילה. ולא אני אמרתי את זה, אלא הפילוסוף ברטראנד ראסל. טיפשות היא, ככל הנראה, מכנה משותף "חוץ אמוני". ואם כבר מושיבים את האמונה על ספסל הנאשמים הדמיוני בעוון טיפשות, האם לא כדאי להושיב לידה גם את האהבה? המוסר? והאינטואיציה?

       

      יש משהו בשיח הזה שהוא בלתי הוגן וחוטא בצורה קשה למציאות. מי שמרגיש צורך להגחיך את השונה-חשיבתית ממנו כדי לטפוח לעצמו על השכם, כנאור, כנראה לא חי על "אמת גדולה", אלא על קיום אומלל ומאמלל. אדם אנליסט וחושב, שמחפש אחר אותו מושג חמקמק שנקרא "הידיעה", קיים בכל מקום. עם כיפה או בלי.

       

      כבר ראינו לאן זה מוביל

      השימוש שעושים גורמים שונים באמונתו הדתית של אדם או היעדרה כדי להדביק תוויות של בערות וחושך, הוא יותר מבעייתי. האתאיסטיות

      הקיצונית כבר הובילה למשטרים אפלים במיוחד, שהפכו אותה לדת מסוכנת לא פחות, ושבשמה כבר נעשו עוולות גדולות לקיום האנושי. יש אף אומרים שהיא הייתה בסיס לעוולה הגדולה מכולן.

       

      לא יהיו פה וידויים חושפניים על איך אני מגדירה את אמונתי, בעיקר מאחר שהסוגיה הזו היא אינטימית מורכבת, ובהחלט דינמית, וכפי שפרצופיהם שונים - כך גם אמונתם. ובכלל, הנושא כולו דורש פחות סיסמאות מרקסיסטיות ויותר עבודת מילים אישית ומחשבה. וכן שאר צורות האמונה או אי-אמונה האחרות. בשורה התחתונה, הפיכתם של מאמינים ל"טיפשים", יותר ממה שהיא מלמדת על המאמינים - היא מלמדת על אלה שלא, וצרות מוחם.

       

      אז האם מאמינים מטומטמים? אני מאמינה שלא.


    •  

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מאמינים. אבל מה זה אומר?
      צילום: סבסטיאן שיינר
      מומלצים