די לשקרים! ג'ניפר אניסטון, הרסת לי את החיים

מתי כבר אלמד שכשבחור מזמין אותך לראות אצלו סרט, זה אף פעם אבל אף פעם לא באמת בשביל לראות סרט. אני הרי כבר יודעת את זה ממזמן, ואת גיל 17 עברתי בבטחה בלי שאף אחד יכנס למקומות שלא רציתי שיכנסו, אבל לא ללא מאבק.

עוד בנושא בערוץ יחסים:

יכול להיות שראינו יותר מדי סרטים?

מאמי, בוא נקח סרט ב-DVD ונישאר בבית

גם אני הייתי רוצה לחיות בתוך סרט כזה

אל תיכנסי לסרט: האם הגבר שלך מכור לפורנו?

להיכנס לסרטים

לרוב האמנתי שהבחור רוצה לראות איתי סרט, כי למה לא, בעצם? אני נפלאה בתור פרטנרית לסרטים, נותנת הערות מצחיקות במקום, לא מפריעה יותר מדי, כיף לחבק אותי תוך כדי צפייה, ואני כמובן, לא מאלה שמגלים סופים, חלילה.

אבל לא, הבחור שמזמין אותך לראות אצלו סרט, לא מעוניין בשום דרך לראות את הסרט. זה כבר כל כך קלישאה שהוא אפילו לא טורח לומר לך באיזה סרט אתם הולכים לצפות, וכשאת מגיעה הוא פשוט 'מזפזפ' לאיזשהו סרט מהאמצע, באחד מערוצי הסרטים הממוחזרים. ולמרות שאין לו שום כוונה לראות את הסרט, איכשהו זה תמיד קומדיה רומנטית מטופשת עם רמזים מיניים חזקים וג'ניפר אניסטון אחת.

אז צופים בסרט כמה דקות, וככל שהוא מושך את ההצגה שהוא באמת צופה בסרט, כך ההרגשה הופכת יותר ויותר לקלישאה של הסיטואציה הנתונה, ואז כמובן יד נשלחת מצדו, ועוד יד, ואיכשהו הוא מוריד לך את החזייה ומזיז את השלט כי עוד רגע הוא הולך להפוך אותך בפראות, וחבל על השיחה ליס אחר כך ("אדוני אין לנו אחריות על השלט!").

ואז הוא מנשק אותך, תחילה לאט ואז מהר, ואז משחק אותה לא רוצה בכלל, כי הוא הרי חייב לדעת מה קורה בסוף הסרט, ואיכשהו הוא שוב מנשק אותך, מנסה להפשיט אותך כשברקע ג׳ניפר אניסטון עושה משהו מביך עם איזה הודי מחמד גיי.

ראיתי כבר איברים כאלו, תודה

״עד מתי נוסיף לראות את ג'ניפר אניסטון מככבת בקומדיות רומנטיות?״, אני תוהה לעצמי, כי בשלב הזה כבר אין לי עניין לשכב עם הבחור והעובדה שהוא כרגע מראה איפה ממוקם האיבר שלו, לא עוזרת כלל. היוש, אנחנו יודעות איפה הוא, ראינו מספיק כאלה בחיים וגם אם לא, יש מספיק סרטים של קוסאשווילי שמספקים עזרה.

אבל איכשהו, הוא מתעקש להוביל את היד שלי לשם, כאילו ללא מילים אומר לי: ״פה אני מעוניין שתרכזי את כל מאמצייך. עזבי אותך מהשאר אין לי זמן לזה, אני צריך עוד להספיק לסרט עם חברים בערב״. אז את מתרחקת, תוהה לעצמך איך שוב הגעת למצב הזה, איך שכנעת את עצמך שבאמת תראו יחד סרט, ולא מפסיקה לתהות בלב "מי אני? מה אני?".

ואז מגיע שלב השכנוע האינטנסיבי ביותר, זה שאמור לגרום לך לא להרגיש זונה וחשוב מכך, זה שאמור לגרום לך לחשוב שאם תתני עכשיו, יהיה עוד בהמשך. אבל כחניכה מצטיינת של סדרות נשים אמריקאיות, אני יודעת שאם אתן עכשיו זו תהיה הופעה חד פעמית שלא תשוב עוד, קצת כמו הופעה של ג'סטין ביבר בארץ: היה כיף אבל כולנו יודעים לא לצפות לעוד, ואולי אנחנו לא מצפים כלל.

אז הוא מתחיל לספר לך כמה את מיוחדת, כמה הוא חיכה למישהי כמוך, כמה מין זה דבר חשוב כדי לדעת אם אנחנו מתאימים ובערך כל קלישאה שקיימת באיגוד הגברים הזבלים העולמי.

באותו רגע קורה הדבר הנורא ביותר: את מתחילה לשכנע את עצמך שהאקס, או בעצם כל אקס אי פעם, לא היה ככה, שהוא מעולם לא רצה אותך בשביל ריגוש מיני, שהוא אהב אותך, את האישיות שלך ואת הערות הסרטים הנפלאות שלך. זו טעות, אבל היא שם רק כדי להקצין את המצב הרע שהכנסת את עצמך אליו.

״למה עשית זאת, למה?״, מתנגן בראשך חזק מכל שכנוע של הבחור להוריד לך את החזייה. ואז הוא אומר משהו שמנפץ כל מחשבה בראשך רק כי את חייבת להפסיק את האמירה הזו: "אכפת לך אם אני אוריד את הג׳ינס?". כן, כאילו שאני לא יודעת שהשלב הבא זה שתוציא את האיבר שלך ותנפנף אותו מולי כמו עוד חיקוי זול של פרפר נחמד.

זה השלב בו את נשברת ושוכבת איתו רק כדי שיתרצה ויעזוב אותך בשקט, או שאת מחליטה שהפעם לא תרגישי כמו זונת ביבים ופשוט תלכי ללא דבר מעבר לנשיקה. בכל מצב - התוצאה דומה. הרי בסוף היום, הוא בטוח יגיד לך שיש לו סידורים ודברים לעשות, וכמובן שהוא ירמוז לך באופן הכי לא מרומז שתעופי לו מהבית.

היי, היי, זהירות על השלט. מה את חושבת, שזה בחינם?(צילום: shutterstock)

שקרים אמיתיים

ולמה בעצם? למה גברים לא מסוגלים לומר מה הם באמת רוצים? ״היי, בא לך לבוא ולגעת לי באיבר המין עד שאהיה מסופק? אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה״. וואלה, יש בחורות שיסכימו (אני מכירה שלוש כאלה! אתן יודעות מי אתן!), וככה אף אחד לא נפגע, כולם נהנים, מה רע? למה ההבטחות? למה השקרים שנראה יחד סרט?

למה אנחנו צריכות תמיד להתעקש על סרט בקולנוע כדי שהוא לא יוכל לשכב איתנו שם? איך גברים נהיו כל כך עצלנים שאפילו בשביל מין הם לא מוכנים להשקיע ארוחת ערב וסרט? הרי אנחנו משקיעות המון בגבר החדש רק כדי להביא אותו למצב בו הוא כלוא איתנו מתחת לשמיכה, ואנחנו נוכל לדבר בלי סוף על הרגשות שלנו ושלו ושל אמא שלו.

אנחנו לא מתקשרות לבחור שרק פגשנו ואומרות לו: ״היי, בא לך לבוא להתכרבל איתי ללא מין מתחת לשמיכה, ולדבר?״. קלישאה? כן, אבל כולנו עושות את זה בסוף, עם דגש על ״בסוף״, לא ישר על ההתחלה בעצלות. ויש לי גילוי נאות קטן: מעולם לא התקשרתי לגבר ואמרתי לו: ״היי, בא לך לאסוף אותי למסעדה ממש יקרה, לשלם על הכל ולהתבאס בסוף הערב כי תבין שלא אשכב איתך בחיים?״.

אבל מצד שני מעולם לא התעצלתי לצאת עם הבחור למסעדה, לא התקשרתי ואמרתי: ״היי, אז אני רוצה רק את הכסף שלך, בתכלס. אולי תשלח לי צ׳ק הביתה? אתה יודע מה, מזומן, הבנק רחוק ונפתח רק בבוקר״.

אני בעד ישירות וכנות, למה לא? ככה אני לא אפגע מכך שהבחור לא באמת רוצה לראות סרט, והבחור לא יתבאס מהעובדה שהוא גילח את הביצים שלו לכבוד האירוע, ואני בחוסר הערכה מוחלט למחווה לא רוצה לשכב איתו בכלל.

כך נחסוך בשברון לב, בקצף גילוח, במנוי יקר לערוצי הסרטים, והכי חשוב - בזמן היקר שלנו! הרי אין לנו הרבה זמן על כדור הארץ, וכדאי שננצל אותו נכון לפני שנמצא את עצמנו זקנים, מאוכזבים מאהבה ומסתכלים לאחור בתהייה "למה?". ואת הלקח הזה למדתי מסרט של ג׳ניפר אניסטון.

• לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לפייסבוק של ערוץ יחסים