שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כל האחדים אהבו אותה: על ויסלבה שימבורסקה
    מי שהתוודע ליצירה של ויסלבה שימבורסקה, מי שנתן למילים לעטוף את נפשו בהומניזם הצלול ובהגיון החד כתער שלה, לעולם לא יוכל עוד לומר שהוא נמנה עם הרבים. אריאנה מלמד נפרדת מאחת המשוררות הגדולות של המאה העשרים
    "אחדים אוהבים שירה

    אחדים –

    זאת אומרת שלא כולם.

    אפילו לא הרוב אלא המיעוט.

    בלי להביא בחשבון את בתי הספר, ששם מוכרחים,

    ואת המשוררים עצמם,

    אנשים אלה הם שנים לאלף"

     

    כך כתבה: המלאכים להם תקרא עכשיו שירים חדשים וישנים, האנשים שנשמותיהם מרותקות לכוח הכבידה ונותרו כאן אחריה, יודעים שטעתה. אכן, לא כולם אוהבים שירה: אבל מי שמתוודע ליצירה של ויסלבה שימבורסקה, מי שנותן למילים לעטוף את נפשו בהומניזם הצלול, באירוניה העצומה ובהגיון החד כתער שלה, לעולם לא יוכל עוד לומר שהוא נמנה עם הרבים. הוא יהיה, אפילו בעל כורחו, חלק מן האחדים.

     

     

    ויסלבה שימבורסקה. מסע שמותיר את הקוראים חסרי נשימה (צילום:  EPA) (צילום:  EPA)
    ויסלבה שימבורסקה. מסע שמותיר את הקוראים חסרי נשימה(צילום: EPA)

     

    שימבורסקה היתה אחת המשוררות הגדולות של המאה העשרים, והיא המשיכה לכתוב כל עוד יכלה גם באלף שלנו, שכבר בתחילתו אינו נוטה חיבה גדולה למילים מרווחות על דף, ועוד כאלה שמאלצות את הקורא לחשוב, לחשוב היטב ולעומק, להתמודד עם בדידותו-שלו ואפסות חייו והעדרו של אל גדול ומנחם מסיפור הוויתו.

     

    הנה שיר אחד, "כל מקרה", שהוא בין החדים והמפוכחים ביותר שלה, על היותנו ניצולים – לא רק של המלחמה המהדהדת בין השורות בלי ששמה ייאמר, אלא גם של אסונות מעשה ידי אדם שהפלנו על עצמנו אחריה.

     

    ניצלת כי היית ראשון

    ניצלת, כי היית אחרון,

    כי לבד.כי אנשים.

    כי לשמאל, כי לימין.

    כי ירד גשם. כי נפל צל.

    כי שרר מזג אויר שמשי.

     

    מזל שהיה שם יער.

    מזל שלא היו עצים.

    מזל שמסילה, וו, קורה, בלם.

    מסגרת, סיבוב, מילימטר, שניה.

    מזל שתער צף על המים.

     

    בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי.

    מה היה אילו יד, יד רגל,

    בפסע, כחוט השערה

    מצרוף המקרים

     

    כל מה שנאמר עליה לא ישווה לכמה שורות מדודות, מחושבות, זהירות: הקטלוג המבעית שהיא יוצרת ב"כל מקרה" אינו אלא רשימת מלאי של חפצים תמימים, אבל אלה כבר קבועים בזכרון הקולקטיבי של בני המערב כחלקים מתצרף אימה עצום. התבוננו שוב בחלקים, היא מבקשת: ואיך אפשר שלא.

     

    אבחות מדוייקות ומכאיבות

    היא היתה משוררת שהצליחה תמיד, באבחת עט אחד, ללכוד את עולמם הרציונלי והרגשי כאחד של קוראיה, ולעשותם לשלה עד השיר הבא וזה שלאחריו. חווית הקריאה בספר שירים של שימבורסקה היא מסע שמותיר את הקוראים חסרי נשימה, כי הם לא רוצים להפסיק, למרות שהאבחות המדוייקות דוקרות ומכאיבות ומאלצות אותנו שוב ושוב להתמודד עם היפה והנשגב שבנו, וגם עם האפסי, העלוב, הזעיר כל כך.

     

    אל צלילות הבדולח של לשונה הגיעה אחרי שניסו להשתיק אותה. ב–1949 נפסל לפרסום ספר שיריה הראשון מפני שלא נשא חן בעיני השליטים הקומוניסטים החדשים של פולין, שהיו עסוקים אז בהכחדת נשמות עצמאיות. אחר כך כבר אי אפשר היה להחריש את הקול העז, המדויק,שאינו מבקש עוד לשאת חן בעיני איש, רק להישמע.

     

    שימבורסקה בטקס הענקת פרס נובל. השתפכויות וסופרלטיבים (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    שימבורסקה בטקס הענקת פרס נובל. השתפכויות וסופרלטיבים(צילום: רויטרס)

     

    לאט לאט, בניגוד לכל סיכוי הגיוני בעולם המו"לות, הפכה למשוררת שספריה הם רבי מכר: כשדוברי פולנית במערב החלו להתאהב ולתרגם את שיריה, התברר עד מהרה כי הם חוצים בקלילות גבולות של לשון ותרבות, פוליטיקה ואידיאולוגיה ומעמד. כמו צ'סלב מילוש ולזביגנייב הרברט בני ארצה, גם שימבורסקה עסקה בשירתה בשאלות פילוסופיות ומוסריות אוניברסליות, וללא כל הצטעצעות או חריזה, לעתים מתוך ויתור מודע על מוזיקליות ותמיד בהימנעות מכוונת משימוש בדימויים, פינתה את המקום והזמן והמשמעות למילים.

     

    כשהעניקו לה את פרס נובל לספרות, ועדת הפרס יצאה מגדרה והתקשתה לתייג את שימבורסקה. קולה השירי היה כה ייחודי וכה גאוני, עד שהוועדה נזקקה להשתפכויות ולסופרלטיבים שוודאי הביכו את האשה הצנועה, מאירת-הפנים שהיתה. אמרו עליה שמילותיה נושאות עימן את העליצות של מוצארט, ואכן היא היתה משוררת עם חוש הומור מפתיע בדקותו ובילדותיותו. אמרו עליה שיחד עם המוצארטיות מגיע גם הזעם של בטהובן, ולא ידעו עד הזעם שלה גדול ועצום יותר, מפני שהוא לא מלווה בתופים, חצוצרות וזעקות של מקהלה אלא כלוא דווקא בתוך הזעירות והיומיומיות שבמילותיה.

     

    בשיר "הטרוריסט", מתוך הקובץ "שלהי המאה", בחרה בנקודת מבטו של מי שיודע מתי תתפוצץ הפצצה, ועינו לוכדת "כמו בקולנוע" את מצעד החיים הממשיכים לנוע בלי דעת, שהם החיים בהם כל אחד מבני זמננו עלול למצוא את עצמו.

    איש לא כתב על החיים האלה יפה כמוה, ואיש לא ידע כיצד לעורר בכל אחד מן הקוראים חרון אין-אונים שכזה, שרוח הזמן של שלהי המאה נטעה בנו מתוך תקווה שנשכח. שימבורסקה לא האמינה בשכחה, או בזכותנו לשכוח.

    והנה עוד אחד, פשוט מפני שאי אפשר להתאפק.

     

    מתחת לכוכב אחד קטן

    אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵהַמִּקְרֶה, עַל שֶׁאֲנִי מְכַנָּה אוֹתוֹ כֹּרַח.

    אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת הַכֹּרַח, אִם בְּכָל־זֹאת אֲנִי טוֹעָה.

    בַּל יִרְגַּז הָאשֶׁר עַל שֶׁאֲנִי נוֹהֶגֶת בּוֹ כִּבְקִנְיָנִי.

    שֶׁיִּשְׁכְּחוּ לִי הַמֵּתִים אֶת הִתְפּוֹגְגוּתָם בְּזִכְרוֹנִי.

    אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵהַזְּמַן עַל גֹּדֶשׁ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא רָאִיתִי בְּכָל הֶרֶף־עַיִן.

    אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵאַהֲבָה נוֹשָׁנָה עַל שֶׁרוֹאָה אֲנִי אֶת הַחֲדָשָׁה כְּרִאשׁוֹנָה.

    סְלַחְנָה לִי, מִלְחָמוֹת רְחוֹקוֹת, שֶׁאֲנִי מְבִיאָה הַבַּיְתָה פְּרָחִים.

    סִלְחוּ, פְּצָעִים פְּתוּחִים, שֶׁאֲנִי נִדְקֶרֶת בָּאֶצְבָּעוֹת.

    אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת מְחִילַת הַקּוֹרְאִים מִמַּעֲמַקִּים עַל תַּקְלִיט עִם מִינוּאֶט.

    אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת הַמַּמְתִּינִים בְּתַחֲנוֹת רַכֶּבֶת עַל שְׁנָתִי בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר.

    סִלְחִי לִי, תִּקְוָה מְשֻׁסָּה, שֶׁלִּפְעָמִים אֲנִי צוֹחֶקֶת.

    סִלְחוּ לִי, מִדְבָּרִיּוֹת, עַל שֶׁאֵינֶנִּי רָצָה עִם כַּף מַיִם.

    וְאַתָּה נֵץ, הָאֶחָד זֶה שָׁנִים, בְּאוֹתוֹ הַכְּלוּב,

    קָפוּא בִּמְקוֹמְךָ, תָּמִיד נוֹעֵץ מַבָּט בְּאוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה,

    מְחַל לִי, אַף אִם תִּהְיֶה מְפֻחְלָץ.

    אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵעֵץ גָּדוּעַ בְּשֶׁל אַרְבַּע רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.

    אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מִשְּׁאֵלוֹת גְּדוֹלוֹת עַל תְּשׁוּבוֹת קְטַנּוֹת.

    אֱמֶת, אַל תִּשְׁעִי אֵלַי יוֹתֵר מִדַּי.

    כֹּבֶד־רֹאשׁ, הַרְאֵנִי רֹחַב־לֵב.

    שָׂא נָא, מִסְתּוֹרִין הַקִּיּוּם, שֶׁאֲנִי פּוֹרֶמֶת חוּטִים בִּגְלִימָתְךָ.

    אַל תַּאֲשִׁימִי אוֹתִי, נְשָׁמָה, עַל שֶׁאַתְּ אִתִּי לְעִתִּים רְחוֹקוֹת בִּלְבַד.

    אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵהַכֹּל עַל כִּי אֵינִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת בְּכָל מָקוֹם.

    אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מִכֻּלָּם עַל שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִהְיוֹת כָּל אֶחָד וְאַחַת.

    אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁכָּל עוֹד אֲנִי בַּחַיִּים, אֵין דָּבָר הַמַּצְדִּיקֵנִי,

    מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי הַמִּכְשׁוֹל שֶׁל עַצְמִי.

    אַל תִּטֹּר לִי, דִּבּוּר, שֶׁאֲנִי לוֹוָה מְלִיצוֹת,

    וְאַחַר־כָּךְ עֲמֵלָה, כְּדֵי שֶׁתִּדְמֶינָה קְלִילוֹת

     

    מתחת לכוכב קטן אחד חיה בינינו משוררת ענקית. בת 88 היא הלכה לעולמה, כך אומרים, מוקפת משפחה וחברים. בדרך האחרונה של הגוף, כשנשמתה חקוקה במילים, ודאי ליוותה אותה אהבתם של אלפי-אלפים, בשפות שונות: שימבורסקה היתה אהודה מאוד בסין ובישראל, ברפובליקת השירה האנגלו-אמריקנית ובגרמניה – ובעצם, בכל מקום אליו הצליחה להגיע בתרגום ולמצוא את "האחדים" שלה. נדמה לי שקוראי העברית זכו בזכות מיוחדת, מפני ששירתה של שימבורסקה תורגמה במלאכת-אמן של אהבה ומחשבה בידי רפי וייכרט.

     

    אם צריך עדות לנצחונה של השירה על פני אפסות החומר והגוף, היא מגיעה מן הקוראים. והם רבים כל כך, והם יילכו ויתרבו גם אחרי שויסלבה שימבורסקה נפרדה מאיתנו, ביודעה היטב עד כמה הפרידה הזאת מקרית, לא חשובה ואוניברסלית. היא הרי כתבה את זה יפה כל כך בעצמה בשיר "למחרת-בלעדינו":

     

    "הבוקר צפוי להיות קר וערפילי.

    ממערב

    יתחילו להגיע ענני גשם.

    הראות תהייה מוגבלת.

    הכבישים חלקים.

     

    בהדרגה, במשך היום,

    בהשפעת לחץ ברומטרי מצפון

    תתכן התבהרות חלקית.

    עם זאת, בשל רוח חזקה,

    ומשבים משתנים תיתכנה סופות.

    בלילה

    התבהרות כמעט בכל הארץ,

    רק בדרום מזרח ייתכנו ממטרים.

    המעלות יירדו באופן משמעותי,

    לעומת זאת, הלחץ יגבר.

    היום הבא

    צפוי להיות שמשי.

    אף כי אלה שממשיכים לחיות

    עוד יזדקקו למטריה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים