"תשעה וחצי שבועות": הסקס המיתולוגי
היום זה אולי נראה מיושן, אבל ב-1986 הסרט "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" נחשב לפורץ דרך בקולנוע האמריקני, והזניק את הקריירות של שני כוכביו הצעירים - קים בייסינגר ומיקי רורק. מה עבר עליהם ועל שאר השחקנים מאז?
פעם, הרבה לפני שהאינטרנט הגיע לעולמנו והשחית את טובי בנינו ובנותינו, נדרשו צופי הקולנוע לחפש סצינות מין במחשכים, איפשהו בפינות הנסתרות של ספריית הווידאו הרחוקה מביתם (כדי שהשכנים לא יראו). הקולנוע הממוסד נמנע בדרך כלל מלעסוק ישירות במיניות על היבטיה הגלויים והנסתרים. מי שכן ניסה לחדור את מעטה המהוגנות המעונבת של הוליווד היה זלמן קינג, שהוביל את הדרמות האירוטיות ובראשן "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים".
כתבות נוספות במדור לחיפוש כוכבים :
הטריילר של "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים"
הסרט שכתב והגה קינג (שהלך לעולמו בפברואר האחרון) וביים אדריאן ליין ב-1986 היה פורץ דרך בקולנוע האמריקני. הוא הציג שני כוכבים הוליוודים צעירים ונוצצים - קים בייסינגר ומיקי רורק - במרכז העלילה כאזרחים מן המניין, שהולכים ומסתבכים בפרשיית אהבים סוערת וטעונה באנרגיות מיניות, שנפרקו בדרכים שונות ומשונות - מאקסהיביציוניזם לאוכל. מטבע הדברים, הסרט עורר עניין רב בציבור. היום זה נראה מיושן, אבל בואו נראה איך זה היה פעם.
קים בייסינגר: אליזבת' מקגרו
בשנות ה-80 בייסינגר נודעה כאישה היפה ביותר בעולם, אולם במקום לדגמן יצאה לקריירת משחק - החלטה נבונה בדיעבד, שכן כיום בגיל 58 היא יכולה להתגאות בפסלון אוסקר ופרס גלובוס הזהב לשחקנית משנה. נתוניה הטבעיים הניבו לה אינספור הזדמנויות בתפקידים משניים - כולל כנערת בונד ב"לעולם אל תאמר לעולם לא" (לא מעט בזכות תצלומי עירום בפלייבוי). ב"תשעה וחצי שבועות" היא כיכבה בתפקיד הראשי, וזה הביא לה חשיפה בכל דרך אפשרית.
היא הופיעה גם ב"ללא רחמים" לצד ריצ'רד גיר, "באטמן" של טים ברטון, "סודות אל.איי" ועוד. במקביל לוהקה לכמה מערכות יחסים. תחילה על ידי המאפר רון סניידר-בריטון (שהיה מבוגר ממנה ב-15 שנה) לו היתה נשואה, ובהמשך פרינס ואחרים. ב-1993 היא נישאה בשנית לאלק בולדווין והתגרשה ממנו שמונה שנים לאחר מכן. מאז מנהלים השניים קרב משפטי סביב חסות על בתם המשותפת. בד בבד, בייסינגר נאלצה להתמודד עם פשיטת רגל כתוצאה מהשקעות שכשלו.
מיקי רורק: ג'ון גריי
היו ימים בהם רורק נחשב לאחד הגברים הסקסים עלי אדמות. והתפקיד שלו כג'ון, מאהבה המאתגר מינית של אליזבת', ביסס את מעמדו ככזה. כשמאחוריו תפקידים במותחנים אפלים כמו "כחום הגוף", "שנת הדרקון", ו"רסטי ג'יימס", נכנס רורק לעולם הסרטים האירוטיים, כאליל מין. הוא היה כזה גם ב"לבו של אנג'ל" (והסצינה המדוברת עם ליסה בונה) וב"סחלב פראי" לצד קארי אוטיס (על פי השמועות השניים ביצעו משגל של ממש על הסט).
אבל עם כל הכבוד ללעשות אהבה עם נשים, התשוקה האמיתית של רורק נגעה ללחבוט בגברים. כמתאגרף לשעבר, הדחף דחק בו לחזור לזירה. הוא עשה זאת מעל המסך ב"Homeboy" מ-1988, אולם זה לא הספיק. "אני סובל מהרס עצמי וחוסר כבוד לעצמי כשחקן", אמר ב-1991 לפני שעשה הסבה לזירה. הוא פרש ממנה אחרי שלוש שנים וחצי של פעילות ושמונה קרבות עם רקורד נטול הפסדים, וגם פנים מרוסקות ומנותחות. איתם היה צריך לשכנע מלהקים לתת לו הזדמנות נוספת.
מין מזין. סצינת האוכל הידועה
רורק קיבל כמה תפקידי משנה - ביניהם ב"מוריד הגשם", "באפלו 66" ו"ועוד תשעה וחצי שבועות". הוא גם לוהק לסרטו של טרנס מאליק "הקו האדום", אך חלקו נשאר על רצפת חדר העריכה - ממש כמו שחלקים מפניו נותרו על רצפת חדר הניתוח. התחייה שלו הגיעה ב"עיר אפלה" (2005), וב"המתאבק" (2008) הוא הוכיח כי הצליח באמצעות כשרונו להסתגל למראה שהושחת מאגרופים ואיזמלים. אחרי טיפול אצל פסיכולוג וכומר, הוא מצליח גם לנהל זוגיות עם הדוגמנית אנסטסיה מקרנקו.
קארן יאנג: סו
ההשתתפות של יאנג בתפקיד משנה קטן כסו, עובדת בצוות הגלריה של אליזבת', ולפני כן ב"בירדי", סימנה אותה כשחקנית ראויה, אולם היא לא ניצלה את המומנטום כדי לפרוץ לתפקידים גדולים יותר בהוליווד. לטענתה, היתה זו נאמנותה לעיר ניו יורק (יאנג ילידת ניו ג'רזי) והתנגדותה למעבר ללוס אנג'לס, שהגבילה את כמות ההצעות שקיבלה. נישואיה וגירושיה לשחקן טום נונאן ולידת בנה ובתה קיבעו אותה בתפוח הגדול ולא תרמו גם הם לקידום הקריירה.
למרות כל זאת, יאנג בת ה-53 רשמה נוכחות בכמה סרטים מוכרים כמו "מלתעות 4" (1987), "הופה" (1992) "אור יום" (1996), ו"אהבה בים הדרומי" (2005).
וויליאם דה אקוטיס: טד
הקריירה הקצרה של דה אקוטיס נפתחה ב"תשעה וחצי", בו גילם פקיד זוטר בגלריה, ונראתה די פוריה עד לסיומה הטרגי ב-1991. הוא הספיק להשתתף ב"נשיקת הערפד" לצד ניקולס קייג' (1987), ב"שיחות לילה" של אוליבר סטון (1988), ו"הולך על הקופה" (1991) בכיכובו של דני דה ויטו, בו לא הספיק לצפות. סרט זה הוקדש לו, אחרי שמת בנסיבות לא ברורות.
מרגרט וויטון: מולי
חברתה הטובה והשובבה של אליזבת' הגיעה לסרט כשחקנית מנוסה יחסית, אחרי קריירה בתיאטרון ובקולנוע, אולם למרות שלא היתה מעורבת ישירות במפגשים המיניים של הגיבורים, השתתפותה בסרט קיבעה אותה כטייפקאסט ארוטי-לייט. המיניות המרומזת שלה ניכרה גם בתפקידה כדודתו של מייקל ג'יי פוקס ב"סוד ההצלחה שלי", ובהמשך כבעלת קבוצת הנשים ב"ליגה משלהן" - תפקיד שבוודאי עורר בה את חיבתה לבייסבול, ולקבוצתה הניו יורק יאנקיז.
הופעתה האחרונה כשחקנית היתה בסרט "Trial by Jury" מ-1994 ואז התפנתה לחייה הפרטיים לצד בעלה וורן ספקטור - מראשי בנק ההשקעות בר-סטרנס. זה איפשר לה גם לפנות לכיוונים יצירתיים אחרים בקולנוע כמחזאית, במאית ומפיקה.
רודריק קוק: המבקר סינקלייר
לא ברור איך קוק, שחקן בריטי ותיק עם עבר מכובד בתיאטרוני לונדון, הגיע להפקה בתפקיד זעיר כל כך כמבקר אמנות בסצינת הארוחה. זו בהחלט היתה תפנית מוזרה לקו האיכותי עליו הקפיד עם הופעות ב"אמדאוס", זוכה האוסקר של מילוש פורמן, "Garbo Talks" של סידני לומט, ובסרט האימה "Silent Madness" - כל הסרטים אגב יצאו ב-1984, ובשלושתם גילם דמויות בעלות שמות גרמניים (הרוזן פון שטארק, פון קלאמר וד"ר קרוגר).
מאז "תשעה וחצי", קוק עוד הספיק להשתתף בכמה סדרות טלוויזיה (ביניהן "כל ילדיי" ו"מקגייוור") ובשני סרטים נוספים לפני שמת מהתקף לב ב-1990, כשהוא בן 59 בלבד. קוק, שעל פי רוב גילם דמויות של גייז והיה כזה בעצמו, לא נישא מעולם ולא היו לו ילדים.
ג'וליאן בק: אורח בסעודה
בניגוד לקוק, נצר לתיאטרון הקלאסי, בק, שחולק איתו את שולחן האוכל ב"תשעה וחצי" הוא אחד מנציגי הפרינג' האמריקני וייסד בשנות ה-40, ביחד עם אשתו ג'ודית מאלינה (הסבתא מ"משפחת אדאמס"), את קבוצת "The Living Theatre", אותה ניהל עד יום מותו מסרטן בבטן בגיל 60 ב-1985. לנהל את הקבוצה הנ"ל משמעותה עבור אמן קיצוני כמו בק היתה להתנסות במצבים קיצוניים גם בחיים - בין אם מדובר בסמים, התערטלות בפומבי או התנגדות לכוחות ביטחון.
לצד "תשעה וחצי" וזוועתונים כמו "The Queen of Sheba Meets the Atom Man" (סרטו הראשון מ-1963) ו"פולטרגייסט 2" (סרטו האחרון מ-1986), הופיע בק גם בכמה סרטי איכות כמו "מועדון הכותנה", "קוקי" ו"אדיפוס רקס" של פייר פאולו פאזוליני, וכמו הגאון האיטלקי, גם חייו הפרטיים היו מלאי פרובוקציות. הוא ואשתו אירחו במיטתם מאהבים שונים ומשונים מכל המינים והסוגים. בק השאיר אחריו מורשת שנויה במחלוקת וגם שני ילדים.
כריסטין ברנסקי: ת'יה
לשתי בנותיה של ברנסקי היתה בעיה במהלך ילדותן. הן ידעו שאמא שלהן היא שחקנית טלוויזיה די מצליחה, אבל לא עלה בידן לצפות בה בסלון ביתן ממנו נעדר מכשיר הטלוויזיה - זאת בהוראתה הישירה של אמא כריסטין, במטרה לא להרעיל את מוחן בתועבה. קצת מצחיק בהתחשב בהשתתפותה ב"תשעה וחצי". היא בוודאי קצת יותר גאה בעבודותיה על במות אוף-ברודוויי ושיתוף הפעולה עם במאי התיאטרון מייק ניקולס, שגם ליהק אותה לסרטו "כלוב הציפורים").
אבל ברנסקי בת ה-59 יכולה להתגאות דווקא בהופעותיה בסדרות הטלוויזיה "סיביל" ו"האישה הטובה" עליהן זכתה בפרס האמי. עוד הבליחה ב"חוק וסדר", "מפגשים מהסוג האישי", "בטי המכוערת", "המפץ הגדול" ועוד. בקולנוע הופיעה ברנסקי לרוב בקומדיות ("חולה אהבה", "החיים על פי משפחת אדאמס", "מאמה מיה", ולאחרונה גם ב"אקסית במצור").
קים צ'אן: הקצב הסיני
תפקיד הקצב הסיני העצבני הוא אחד בסדרת תפקידים קטנים מהזן האסיאתי שגילם קים צ'אן לאורך השנים לפני מותו לפני ארבע שנים בגיל 93 או 94 (לא ברור). אולם עד כמה שהנפח הקולנועי שלו בהוליווד היה צנוע יחסית, מעמדו בקהילה האסיאתית בארצות הברית היה גדול ביותר. הוא הרוויח אותו ביושר והמון אומץ כבר כנער. אחרי שהיגר כילד לניו יורק ביחד עם אביו, נטש את הבית בעקבות ריב משפחתי שנבע מהגילוי של אביו כי הבן הולך לצפות בסרטים ללא ידיעתו.
על הרקע הזה, צ'אן עזב את הבית ואחרי שעבר בין עבודות מזדמנות בניו יורק, ובינתיים חילטר כשחקן מתחיל בסרטים ובהצגות. מוצאו שירת אותו במציאת תפקידים על פי מיטב הטייפקאסט האסיאתי, אולם רק ב-1983 פרץ לתודעה כמשרתו של ג'רי לואיס ב"מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזה.
כך נפתחה לו הדרך לאינספור להיטי אייטיז וניינטיז, בהם נדרש אסיאתי להשכרה: מ"מועדון הכותנה", ל"תשעה וחצי חודשים", "ג'ק פלאש המקפץ", "ללא רחמים" (שוב לצד בייסינגר), "האלמנט החמישי", "פרקליטו של השטן", "נשק קטלני 4" ועוד. בשנות האייטיז שלו, האט את הקצב, אך המשיך להופיע מדי פעם בסרטים עד למותו. האחרון שבהם נקרא "אוי ויי" (2007) - סרט קצר בו הוא מככב כרבי מזדקן ממוצא סיני. כשר זה לא, משובב נפש דווקא כן.
