"קרוב להפליא ורועש להחריד": מוגזם להטריד

למעלה מעשור חלף מאז ה-11.9, ומאז נעשו לא מעט סרטים שעסקו באירועי אותו יום נורא. קריאת המחאה "Too Soon" נשכחה מזמן, ונראה שאין גבול שלא נפרץ. כבר ראינו כרוניקה של חוויות קורבנות ההתרסקות "טיסה 93" (2006) של פול גרינגראס. ראינו כיצד מנוצלת קריסת המגדלים ב"זכרי אותי לנצח" (2010) לסימן קריאה בסוף טרגדיית רומנטית של גיל הנעורים. ובכל זאת יש ב"קרוב להפליא ורועש להחריד" ("Extremely Loud and Incredibly Close"), ממד כה לא מרוסן בנצלנותו, עד שמתחשק להוריד מהבוידעם את ה"Too Soon" המשומש.

ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

• אודם
• רמפארט
• זאת מלחמה
• ד"ר פומרנץ   
  

"קרוב להפליא ורועש להחריד" מתיימר, יותר מכל סרט קודם שעסק באירועי אותו יום, לעסוק בעומק הטראומה ובקושי של תהליך ההחלמה. זהו "סרט איכות" על כל היבטיו. עיבוד לספר מ-2005 של הסופר האמריקאי-יהודי הצעיר והמוערך ג'ונתן ספרן פויר. התסריט נכתב על ידי אריק רות' ("הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"). משחקים בו זוכי האוסקרים טום הנקס וסנדרה בולוק, והוא מבוים על ידי סטיבן דאלדרי.

ניצול וטעיה

כל סרטיו הקודמים של דאלדרי - "בילי אליוט", "השעות", נער הקריאה" - היו מועמדים לאוסקרים בקטגוריות מרכזיות. בשני סרטיו הקודמים דאלדרי התביית על "סרטי נושא": עיבודים ליצירות ספרותיות חשובות בתוכנן ויוצאות דופן בצורתן, בעודו מנסה ליצור להם את ההשלמה הקולנועית. אבל גם אם ניתן היה להעריך את "השעות", "נער הקריאה" חשף את דאלדרי כבמאי שטחי ומניפולטיבי שאינו ניחן במידת הזהירות הנדרשת בעיבוד חומרים טעונים.

• סטיבן דאלדרי: "האמריקנים חושבים שגרמני נחמד חייב להיות יהודי"
  

כזכור, ב"נער קריאה" הפכה פושעת מלחמה נאצית לקורבן. במקום עיסוק באשמה הגרמנית (כפי שהיה במקור הספרותי), הדיון הוסט למחוזות של מעשיה רומנטית סרת טעם במיוחד. "קרוב להפליא ורועש להחריד" אולי אינו מתועב כמו קודמו, אבל זכה לתגובה צוננת במיוחד מהביקורת האמריקאית.

מקס פון סידוב ותומאס הורן הצעיר. יצאו בידיים ריקות

בהתחשב בנתוני הפתיחה הוא אמור היה להיות מתמודד מוביל בתחרות האוסקר, אך היו לו רק שתי מועמדויות (שחקן משנה – מקס פון סידוב, ובאופן תמוה במיוחד גם פרס על הסרט הטוב ביותר), ומהתחרות הוא יצא בידיים ריקות.

הסרט שמתיימר להיות קתרזיס קולקטיבי, כושל מכיוון שתכונות האופי של גיבור הסרט הן, במידה רבה, תכונותיו של הסרט עצמו. גיבור הסרט הוא אוסקר של (תומאס הורן), ילד בן 11, אינטילגנטי ונמרץ במידה יוצאת דופן אך סובל מתסמונת אספרגר. הוא מוגבל בהבנה והבעה של רגש, ויש לו קושי מהותי בפענוח התגובות הרגשיות של הסובבים אותו.

תומאס (טום הנקס), אביו של אוסקר, הוא היחיד שהבין אותו באמת. כאב מושלם במידה שאינה מתקבלת על הדעת, נדמה כי כל זמנו היה מוקדש ליצירת חידות ומשחקי "חפש את המטמון", שיעסיקו את מוחו העירני של בנו. כשהאב הופך לקורבן באסון התאומים, הפער בין יכולותיו הרגשיות של אוסקר לכאב על מות האב מניע את עלילת הסרט. פער זה הופך את העלילה לסדרה של מעמדים שנושאם הוא חוסר היכולת להרגיש, ועבור הקהל שפצעיו מהאירוע טרם הגלידו, פער זה הוא הבסיס לסחטנות הרגשית של הסרט.

תומאס הורן את טום הנקס. לא מושיעים את הסרט

שנה לאחר מות האב, מגלה אוסקר בתוך ארון שהיה שייך לאביו מפתח במעטפה שעליה רשום "בלאק". מפתח זה הופך להיות החפץ בניסיון הפענוח התעלומה האולטימטיבית. במחשבתו של הילד זהו מפתח המוביל למסר מאביו, מסר שאליו הוא יגיע אם ימצא את ה"בלאק" הנכון מבין ה-417 הגרים בניו יורק.

מסתבר שאין דרך אחרת לעשות זאת מאשר לפצוח במסע לבתיהם וחייהם של אנשים אלו. האודיסיאה של אוסקר היא לתוך חיי אנשים זרים, אך היא משפיעה גם על בני משפחתו. אמו הכואבת (סנדרה בולוק) שנדמה כי אינה מבינה כלל את מעשיו של בנה, והגבר הזקן והאילם המתגורר אצל סבתו (פון סידוב).

יש אוסקר, אין אוסקר

אוסקר דומה להוגו, גיבור סרטו האחרון של מרטין סקורסזה (הנקרא "הוגו"). בשני הסרטים הילד יוצא הדופן מחפש את המסר המסתורי מאביו המת. רק שסקורסזה עושה סרט כנה על אהבתו לקולנוע,

ודאלדרי משתמש בגודש של דימויים וקולות כדי לעורר את הזיכרונות הכואבים, רק כדי שיוכל להתיימר לרפאם בהזדהותנו עם התהליך שאותו עובר אוסקר.

כמו המאפיין האספרגרי של שטף דיבור הממוקד בנושא המעסיק את מחשבתו של הלוקה בתסמונת, כך גם הסרט סובב סביב מטרותיו בקצב מתיש ובפרק זמן ממושך לאינטנסיביות זו (129 דקות).

הקצב המהיר של העריכה, הנעה בין זמנים, בדימוי החוזר של הדמות הנופלת מהמגדל, ובמשחקים של חשיפה הדרגתית הנוצרים במעברים בין הזמנים; ההתקרבות וההתרחקות מהאירוע עצמו; החשיפה ההדרגתית של ההודעות שעל המזכירה האלקטרונית' אותן משאיר האב בדקות האחרונות של חייו – כל אלו מגלמים את נצלנותו של הסרט המנסה להסתתר מאחורי החזות המיופייפת והמתוחכמת של הצורה הקולנועית.