שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עיצוב: בן שפייר
    הלכות פסח - מדריך מלא ומפורט
    איך מכשירים כלים לפסח? כמה צריך לאכול מהמצה? מה מותר ומה אסור בחול המועד? ומה זה חמץ שעבר עליו הפסח? קבלו את המדריך המלא והמפורט להלכות ומנהגי החג

    זמני היום

    סוף זמן אכילת חמץ: ירושלים: 9:56 תל אביב: 9:57

     

    סוף זמן ביעור חמץ: ירושלים: 11:17 תל אביב: 11:18

     

    זמני כניסת ויציאת החג - ליל הסדר ()
    זמני החג

     

    שישים וחמישה פרקים ב"שולחן ערוך" הוקדשו לפסח, ועוד יותר מחמישים להלכות יום-טוב באופן כללי - ופסח הרי הוא גם "יום טוב".  

     

    כל מה שרציתם לדעת על פסח  - פרויקט מיוחד, בשיתוף צהר :

     

    את מצוות החג ומנהגיו סידרנו מן המסד אל הטפחות. תחילה, ה"דאורייתא" – מצוות מן התורה. אחריהן ה"דרבנן" – מצוות מדברי חכמים. ולבסוף – מנהגים, מתקופות שונות, עדות שונות, ובדרגות חיוב שונות. 

     

    60 שניות על פסח

    60 שניות על פסח

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מצוות מן התורה  

    קורבן פסח

    "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" - מצווה להקריב בחג קורבן, ולאוכלו. מאחר שלעת עתה בית המקדש השלישי עדיין לא הוקם, אין מקום להרחיב בפרטי המצווה.

     

    ביעור חמץ

    "שבעת ימים תשביתו שאור מבתיכם", "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" - יש לסלק מן הבית ומכל מקום שבבעלותנו וברשותנו את כל החמץ. קיים איסור חמור לאכול חמץ וקיים איסור אף להחזיק בו ברשותנו ובבעלותנו בימי הפסח.

     

    אכילת מצה

    "בראשון בארבעה עשר בערב תאכלו מצות" - חובה לאכול מצה בליל הפסח, בערב ט"ו בניסן.

     

    סיפור יציאת מצרים

    "והגדת לבנך" – מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים בלילה הראשון של פסח, עם אכילת המצה (וקורבן הפסח – בימים שהיה קיים).

     

    שמחת החג

    "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך" - מצוות שמחה בחג מתקיימת באכילת בשר, שתיית יין, קניית בגדים ומתנות משמחות לב לבני הבית. חובה לדאוג גם לשמחתם של אלו שזקוקים לעזרה כדי לשמוח.

     

    איסור עשיית מלאכה

    "כל מלאכה לא תעשו" – ביום הראשון וביום השביעי חל איסור לעשות מלאכה (בהגדרתה ההלכתית), חוץ ממה שנעשה לצורך "אוכל נפש". בימי חול המועד מצווה לשבות בחול המועד שבתון חלקי, המבדיל את הימים הללו מימי חול רגילים.

     

    ספירת העומר

    "ממחרת השבת תספרו חמשים יום" – בכל שנה מתחילים לספור את ספירת העומר, במשך ארבעים ותשעה יום - החל מצאת החג הראשון. היום החמישים הוא חג השבועות.  

     

     

    מצוות התורה הן השלד של בניין חג הפסח. אבל מי יכול להתגורר בשלד? חכמים הוסיפו קירות, ריצוף, מדרגות, וכל מה שנחוץ כדי להפוך את החג לבית שלם, שימושי ויעיל. אם את מצוות התורה דימינו לשלד הבנין, והלכות חכמים הן מעטפת הבניין ההופכת אותו ראוי למגורים. הרי שבשלב הבא, הדיירים המתגוררים בבית מוסיפים ריהוט, וילונות, תמונות, והופכים את הבית למקום חמים ונעים לחיות בו. אלו הם המנהגים שהוסיפו עדות ישראל במשך הדורות. יש מן המנהגים כלליים, ויש מהם ייחודיים לעדות או אף לקהילות בודדות. להן הלכות חג הפסח ומנהגיו, כסדרם.

     

    לפני החג

    "קמחא דפסחא"

    מצוות "ושמחת בחגך אתה... והגר היתום והאלמנה אשר בקרבך" מחייבת לדאוג בפסח גם לזולת. יש להזמין אורחים לחג, ולסייע – אם ישירות ואם באמצעות ארגוני החסד והתמיכה – ממונית ונפשית למי שאין לו כסף לצרכי החג, או לחילופין אין לו משפחה וידידים כדי להסב איתם בשמחה לשולחן.

     

    מצוות צדקה היא מצווה מן התורה המחייבת בכל עת ובכל שעה. לפני החגים היא מקבלת משנה תוקף, ובפסח במיוחד – צריך לדאוג שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה יקבל את כל צרכי הפסח. לפיכך נוהגים לעסוק במשנה מרץ באיסוף וחלוקת כסף ומצרכים לחג. למגבית הצדקה שלפני פסח קוראים "קמחא דפסחא" – קמח של פסח.

     

    הכשרת כלים

    אין להשתמש בכלים של חמץ לבישול ואכילה בפסח – שמא נותר בהם מן החמץ והוא יתערב במאכלי הפסח. את רוב הכלים ניתן להכשיר לפסח. העקרון היסודי של הכשרת כלים הוא - "כבולעו כך פולטו", כלומר, בדרך שבה השתמשו בכלי לחמץ, כך מכשירים אותו לפסח.

     

    • כלי שהשתמשו בו רק למזון ומשקאות קרים ניתן להכשירו בהשריה ושטיפה במים קרים או פושרים.

     

    • כלי שהשתמשו בו בדרך של בישול – מכשירים אותו ב"הגעלה" – כלומר, בישולו במים רותחים.

     

    • כלים שהשתמשו בהם לאפיה, מצריכים ליבון, שהוא חימום יבש עד לטמפרטורה גבוהה.

     

    דרכי ההכשרה משתנות לפי החומר ממנו עשוי הכלי ויכולת עמידותו בתנאי ההכשרה. צריך לנקות היטב ולהכשיר לשימוש בפסח גם את אביזרי המטבח: הכיריים, התנור והמיקרוגל, משטחי העבודה ועוד. רבים נוהגים היום להשתמש במערכות כלים נפרדות לפסח, או בכלים חד-פעמיים.

     

    בדיקת חמץ

    חכמים חייבו לבדוק ולפנות את הבית מכל החמץ שיש בו קודם לפסח. אפשר ורצוי להתחיל לבדוק ולבער את החמץ מן הבית מראש, אך המצווה העיקרית היא לבדוק את החמץ בערב הפסח, "אור לארבעה עשר" - בערב שלפני ליל הסדר, מיד אחרי צאת הכוכבים.

     

    סדר הבדיקה: מברכים "על ביעור חמץ", ועוברים ובודקים בכל חדרי הבית ובכל המקומות שיכול להיות בהם חמץ - מחסנים, ארונות, מגירות, ואף בכיסי הבגדים, בעיקר של הילדים. יש לבדוק בנר או בפנס – שאלומת אורו ממוקדת, ולא להסתפק באור החשמל של החדר. לא לשכוח לבדוק גם במכונית.

     

    מנהגי בדיקת חמץ וביעורו

    נהגו, לפני בדיקת חמץ, לפזר ברחבי הבית עשר פיסות חמץ (לא ממש פירורים – שלא יתפזר), וללקטן במהלך בדיקת החמץ. את החמץ שנלקט שורפים למחרת בעת ביעור חמץ, ואומרים נוסח של תפילה לביעור היצר הרע והמידות הרעות מלבנו.

     

    ביעור חמץ

    מן התורה, זמן ביעור החמץ ותחילת זמן איסור אכילתו הם בחצות היום של ערב פסח. חכמים הוסיפו "מקדם בטחון", והקדימו את זמן תחילת איסור האכילה ואת סוף זמן ביעורו בשעות אחדות - ויש להתעדכן בשעה המדויקת בכל שנה על-פי מקום המגורים. את החמץ הנותר לא די להשליך לפח האשפה מאחר שלא יושמדו עד זמן האיסור. המנהג המקובל הוא לבער את שאריות החמץ בשריפה.

     

    מכירת חמץ

    חמץ שאינו של יהודי – אין עוברים עליו ב"לא יראה לך חמץ בכל גבולך" ולכן מותר להחזיק חמץ במקום סגור ומסומן בבית בפסח. לפיכך, התקינו חכמי הדורות נוהל של "מכירת חמץ", שבו מתאפשר לבעלי עסקים ובתי חרושת למכור את כמויות החמץ הגדולות שלהם לגוי למשך הפסח, וכך להימנע מלהפסיד ממון רב בכל שנה ושנה. עם השנים, התפשט מנהג מכירת חמץ גם בבתים פרטיים, וכיום נוהגים הכל לבצע "מכירת חמץ". רושמים את החמץ הנותר, שלא רוצים לבערו, אצל מי שמטפל במכירה: הרב, הגבאי או אפילו באתרי האינטרנט המציעים שירות מכירת חמץ, מצניעים אותו במקום סגור ומסומן היטב, ו"נציג המכירות" מעביר את החמץ בערב הפסח למכירה לגוי. לפי נוסח העיסקה, החמץ חוזר באופן אוטומטי לרשות בעליו המקוריים במוצאי פסח.

     

    יש שאינם נוהגים לסמוך על היתר מכירת חמץ ומבערים את כל שאריות החמץ שנשארו בבית. אבל גם אלו שאינם משאירים חמץ גמור, נוהגים למכור את החמץ במכירה המסורתית, ולכלול בכך מוצרים שיש בהם תערובת חמץ, ספקות, ותכשירים שאינם משמשים למאכל, אבל יש בהם חשש "בל יראה ובל ימצא".

     

    איסור אכילת מצה לפני פסח

    חכמים אסרו לאכול מצה בערב פסח, כדי לייחד את אכילת המצה לשם מצווה בערב. בכלל, יש להימנע מלהרבות באכילה בערב החג אחרי חצות היום. כדי שסעודת החג ומצת המצווה ייאכלו בתיאבון

     

    קיימים מנהגים שונים להקדמת איסור אכילת מצה עוד קודם לערב פסח. יש הנמנעים מראש חודש ניסן. ויש שאינם אוכלים אפילו תבשילים שיש בהם קמח מצה.  

     

    בימי החג

    איסור אכילת חמץ והחזקתו

    אסור לאכול חמץ ומוצרי מזון שיש בהם תערובת ורכיבי חמץ מעת ביעור החמץ בערב פסח ועד מוצאי שביעי של פסח.

     

    • את שאריות החמץ יש לסלק מן הבית עד סוף זמן ביעור חמץ. מהו חמץ? כל מאכל או משקה העשוי מדגנים, ובכלל זה - לחם למינהו, עוגות, ופלים, קרקרים, דגני בוקר, בירה וויסקי.

     

    • גם מיני מאכל ומשקה שיש בהם תערובת חמץ אסורים באכילה ושימוש. בשל ריבוי הפריטים המרכיבים כיום את מוצרי המזון השונים – קשה מאד לברר באופן עצמאי את תכולתו של כל מוצר, ולכן נאלצים לסמוך על התווית "כשר לפסח". חשוב לשים לב שהסימון על המוצר אמין: החברה המשווקת מוכרת ואמינה, או שהסימון מכיל גם את גוף הכשרות שנתן את ההכשר.

     

    • תכשירי ניקוי וקוסמטיקה שאינם ראויים למאכל, אינם אסורים בהחזקה ובשימוש שאינו קשור לאכילה. יש הנוהגים להמנע מלהשתמש גם במוצרים אלה אם אין עליהם הכשר לפסח.

     

    • תרופות – יש בקופות החולים רשימות של תרופות כשרות לפסח. השימוש בתרופות שאין להן הכשר, תלוי במצבו הרפואי של החולה וייעשה בהתיעצות עם הרופא ורב מוסמך.

     

    מנהגים והידורים באיסור חמץ וחומרותיו

    חמץ בפסח אסור אפילו "במשהו", והוא איסור חמור, שחייבים עליו "כרת". לכן, נהגו להחמיר בענייני חמץ יותר מאשר בשאר מאכלות אסורים. בנוסף לכך, החמץ שונה משאר האיסורים בכך שהוא אסור רק לשבוע, ולכן קל יותר להתבלבל ולהחליף בין חמץ לבין מצה, בין מה שהיה כשר עד ערב פסח ויהיה כשר גם אחרי פסח – לבין מה שאסור בפסח.

     

    האשכנזים הנהיגו שלא לאכול "קטניות". אין הכוונה להגדרה הבוטנית של קטניות, אלא לכל דבר שעשוי זרעונים או גרגרים, ואפשר לטחון ממנו קמח ולאפותו כמין פת. כנראה שחששו לערוב עם קמח דגנים האסור. בכלל קטניות נחשבים האורז, התירס, וכל הקטניות המוכרות, כשעועית ואפונה. גם בוטנים נכללו באיסור. לגבי מינים חדשים – נחלקו הדעות מה כלול באיסור, מפולי סויה ועד קינואה. וכן – באיזו תצורה הקטניות אסורות, לדוגמה, האם גם שמן מקטניות אסור, גם אם הופק בצורה כשרה לחלוטין וללא כל חשש חימוץ. יש מעדות הספרדים שאימצו חלק מן החומרות הללו, יש שאינם אוכלים אורז. אבל בדרך כלל אינם נמנעים מאכילת קטניות.

     

    יש מן החסידים שאינם אוכלים "שרויה" - כלומר, גם מצה ומוצרי מצה שנאפו כדת וכדין והם כשרים לפסח למהדרין במקרה שבאו במגע עם מים אחרי האפייה - נזהרים שלא לאוכלם, שמא נותר בהם קמח לא אפוי והוא יחמיץ. הנוהגים במנהג זה אינם אוכלים מאכלים העשויים מקמח מצה: לא עוגות ועוגיות העשויות מקמח מצה, לא "קניידלך" (כופתאות) ואף לא שאר תבשילים המבוססים על מצות.

     

    יש שנהגו לא לאכול בכלל מחוץ לבית בפסח. זו תקנה שמונעת אי-נעימות. לא צריך לשאול ולברר, גם לא לחשוד. פשוט, לא אוכלים מחוץ לבית. גם אם המארח הוא תלמיד חכם ואין ספק בכשרות מטבחו.

     

    אכילת מצה

    "בראשון בארבעה עשר בערב תאכלו מצות". מן התורה, חייבים לאכול "כזית" מצה בליל ראשון של פסח, הוא ליל הסדר, בערב ט"ו בניסן.

     

    • מצה שיוצאים בה ידי חובה היא פת שנאפתה מדגן ומים בלבד, בלא תוספות.

     

    • "כזית" - היא מידת נפח ששווה לכ-28 סמ"ק. מקובל לומר ששיעור זה הוא בין שליש לחצי מצת מכונה. יש הסבורים שהשיעור פחות מכך, אולם כדאי לכל אדם בריא לנהוג כדעה המקובלת, בהתחשב בעובדה שזו מצווה חד-פעמית בשנה, ולא קשה כל-כך לקיום.

     

    • בשאר ימי הפסח אין חובה לאכול מצות, אלא בעת שחייבים באכילת פת: בסעודות שבת וחג.

     

    • למי שאינו יכול מסיבות רפואיות לאכול מצה העשויה מקמח חיטה, מוצעים פתרונות המבוססים על סוגי דגן אחרים או על קמח שעבר עיבוד הולם.

     

    ליל הסדר

    תחילתו של חג הפסח בהדלקת נרות ותפילת ערבית של חג בבית הכנסת. נוסח התפילה - ככל ערב חג. בחלק מעדות ישראל נהוג לקרוא בליל התקדש החג את ה"הלל" בבית הכנסת, זכר לקריאת ההלל על קרבן הפסח בירושלים.

     

    בחג יש איסור מלאכה, כהגדרתה ההלכתית, פרט לפעולות הקשורות ל"אוכל נפש" (להכנת מזון - כולל "העברת אש", אך לא הדלקתה או כיבויה). בשנים שבהן יום טוב ראשון של פסח חל בשבת, יש להקפיד על כל איסורי שבת, וגם מה שמותר ביום טוב רגיל - אסור.

     

    "והגדת לבנך"

    מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים בלילה הראשון של פסח, עם אכילת המצה (וקרבן הפסח – בימים שהיה קיים). עיקרה של המצווה – להסביר בלשון מובנת לכל את הסיבה לכך – תמצית סיפור השעבוד והגאולה. חכמים שזרו את מצוות ליל הסדר למערכת מעוצבת ומאורגנת היטב, המכונה בזכות זאת "סדר פסח". הסדר עוצב בדומה לסעודת אצילים יוונית בתקופת המשנה.

     

    ארבע כוסות

    ארבע כוסות הן המסגרת המארגנת של הסדר. לכל כוס תפקיד משלה: הראשונה לקידוש, השנייה להגדה, שלישית לברכת המזון ורביעית להלל. חובה על כל המשתתפים לשתות ארבע כוסות. שלא כבכל שבת, לא די בטעימה מן הכוס של המקדש. צריך שלפני כל אחד מן המסובים, גברים ונשים, תהיה כוס בשיעור כוס של קידוש ("רביעית", כלומר, לפחות 86 סמ"ק) - וכל אחד ישתה מכוסו. מי שמתקשה בשתית יין ממש, יכול לצאת ידי חובתו בשתיית מיץ ענבים (מענבים ממש – שברכתם בורא פרי הגפן, לא די במשקה קל בטעם ענבים).

     

    קערת הסדר

    את שולחן הסדר נהוג לערוך בכלים נאים וחגיגיים. במרכזו עומדת "קערת הסדר". בקערה – מאכלי המצווה של ליל הסדר: שלש מצות, כרפס, מרור (ויש נוהגים גם חזרת), ושני תבשילים – אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה. אחד התבשילים הוא זרוע, זכר ל"זרוע הנטויה". יש הנוהגים דווקא זרוע של כבש, זכר לקרבן הפסח, ויש הנמנעים מכך, כדי שלא ייראה כאילו מקריבים קרבן מחוץ למקדש. כתבשיל שני יש הנוהגים להניח ביצה, שיש בה גם ממד של מאכל אבלות, זכר לחורבן.

     

    הכיסא הריק

    יש שנהגו להותיר כיסא ריק, להזכיר את אלו שאינם יכולים להשתתף בליל הסדר. פעם היינו מעמידים ליד השלחן כיסא ליהודי ברית המועצות. ברית המועצות כבר אינה קיימת ויהודיה יכולים להצטרף אלינו כרצונם, כיהודי שאר הגלויות. ולוואי שנשכיל לקבל פניהם של כל העולים מכל קצווי תבל בסבר פנים יפות ולשלב אותם בתוכנו, כבעלי בית ולא כאורחים. גם הכסא של גלעד שליט כבר אינו מיותם, ברוך ה'. על כל אלה כדאי לזכור להודות בליל הסדר, בתוך ההודיה על כל החסדים שנעשו עמנו מיציאת מצרים ועד היום.

     

    ממתקים

    נהגו לחלק לילדים מתנות וממתקים כדי לעודד אותם להישאר ערים במהלך כל הסדר. המהלך המתוחכם יותר כרוך בגניבת האפיקומן – ראו בהמשך.

     

    כל דכפין – בבהילו - הא לחמא עניא

    בפתיחת הסדר נוהגים להזמין אורחים שיבואו להצטרף. מן הסתם, דאגו הכל להזמין את האורחים כבר קודם לכן, אולם בנוסח ההגדה נותרה ההזמנה כחלק מן הטקס.

     

    בעדות שונות נוהגים להוסיף לסדר הרשמי גם פיוט והמחזה נוספים – נוטלים את המצה על שכם, מסבבים אותה על הראש, מציגים את היציאה ממצרים, ותוך כדי כך אומרים משפטים, חלקם נקבעו בנוסחי ההגדה וחלקם מסורת מן הבית: "בבהילו יצאנו ממצרים", "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא..."

     

    קידוש (קדש)

    כבכל שבת וחג, פותחים את הסעודה בקידוש שבו מברכים על היין, על החג, ו"שהחיינו".

     

    נטילת ידיים ראשונה (ורחץ)

    בימים שהקפידו על טהרות, הייתה חובה ליטול ידיים לפני אכילת ירקות בטיבול. כיום לא רבים נוהגים כך, אולם בליל הסדר נשתמר המנהג הקדום. לכן נוטלים ידיים בלי ברכה לפני אכילת הכרפס. יש הנוהגים שרק עורך הסדר נוטל ידיו.

     

    כרפס

    הכרפס המקורי הוא כנראה הירק הקרוי כיום סלרי. באיזורים שבהם לא היה הירק הזה קיים, לפחות לא בתקופה זו של השנה, הנהיגו תחליפים שונים. מגזר ועד תפוח-אדמה, ויש המשמרים מסורות אלו גם כיום.

     

    הכרפס הגיע לליל הסדר מפני שהסעודה של ימי המשנה היתה נפתחת באכילת מיני ירקות, טבולים ב"רוטב" כלשהו. זה היה ה"מתאבן" של הסעודה הקדומה. עם הדורות טענו אותו בסמלים אופייניים לליל הפסח, כגון – שהוא נוטריקון "פרך" ו-ס' המייצגת שישים אלף עובדי פרך שיצאו לחרות. בדרך כלל מטבלים את הכרפס במי מלח.

     

    רצוי לא להפריז באכילת הכרפס, גם כדי לא להיכנס לספק אם לברך עליו ברכה אחרונה, וגם כדי להשאיר את התיאבון למנה העיקרית – מצת המצווה. אחד ההסברים לשימור מנהג אכילת הכרפס הוא גם הצורך לעורר עניין וסקרנות הילדים, בשל המעשים החריגים הנעשים בלילה זה, בשונה משאר ערבי שבתות וימים טובים במשך השנה.

     

    יחץ

    את המצה האמצעית שוברים, עוד בתחילת הסדר, מיד אחרי אכילת הכרפס ולפני ההגדה. החצי האחד נשאר במקום, וישמש לבציעת הפת בתחילת הסעודה, ואת החלק האחר מצפינים ל"אפיקומן". הרעיון המקורי היה לוודא שלא יגמרו את כל המצה במהלך הסעודה, וישאר כזית לפחות לאפיקומן. במשך השנים, התפתחה מסביב לאפיקומן המוצפן תעשייה כלכלית ענפה שבחלק מן העדות כרוכה בגניבתו על-ידי הילדים ובמסחר באפיקומן הגנוב. כל זאת כדי להשאיר את הילדים ערים וערניים מאוחר ככל האפשר.

     

    הגדה (מגיד)

    מצוות סיפור יציאת מצרים. לדברי חכמים, היא צריכה להיעשות בדרך של שאלה ותשובה. הבן שואל, כפי שניסחו בהגדה "מה נשתנה", והאב עונה. ההיצמדות לנוסח של חכמים אינה הכרחית – ובלבד שבדרך השאלות והתשובות יסופר עיקר יציאת מצרים. אפשר ורצוי לתרגם את הסיפור למסובים שאינם דוברים עברית, ואפשר ורצוי לספר לילדים את הסיפור בלשון קלה ופשוטה, ולא להסתפק רק בנוסח השגור של ההגדה בלשון חכמים, שלפעמים הוא קשה ומוזר לדוברי העברית החדשה, במיוחד הצעירים שבין המסובים.

     

    כדי לעורר את סקרנות הבן לשאלה, הנהיגו כמה שינויים וחריגות מן הסדר של סעודת שבת וחג רגילה: אוכלים "כרפס" בטיבול במי-מלח. עוקרים את השלחן מלפני הסועדים (אך כיום מסתפקים בעקירת קערת הסדר) - ובעקבות זאת, הילדים אמורים להתעורר לשאול מה נשתנה.

     

    את סיפור יציאת מצרים יש לספר על כוס יין מלא. לכן מוזגים את הכוס השניה בתום הקידוש, לפני תחילת ההגדה.

     

    בהגדות הפסח משולבים קטעי קריאה מתקופות שונות. מן המקרא, מספרות חז"ל, ומתקופות מאוחרות יותר. דוגמת שאלת "מה נשתנה" ותשובת "מצה זו שאנו אוכלים..." מופיעים כבר במשנה. המדרש על הפסוקים "ארמי אובד אבי..." (דברים כו) הוא ממקור קדום. על אלו נוספו קטעי קריאה ממקורות חכמים, וגם פיוטים מאוחרים, ובראשם: "דיינו". בהגדות מצוין היכן יש להרים את הכוס – בחלקים החגיגיים יותר של הקריאה. היכן לגלות את המצות והיכן להזיז את הקערה. הכל מותאם לסדר הקריאה ותכניה.

     

    נהוג שבעת קריאת מכות מצרים מטיפים מן היין שבכוס, טיפה לכל מכה. יש מנהגים שונים לאופן ההטפה. מי באצבע ומי בכלי.

     

    הלל

    מצוות חכמים לקרוא את ה"הלל" - מזמורי הודיה שבתהלים (קיג – קיח) - בליל הסדר. מתחילים בשני המזמורים הראשונים עם סיום ההגדה, וממשיכים אחרי הסעודה וברכת המזון.

     

    אחרי שני המזמורים הראשונים של ההלל מסתיים החלק הראשון של הסדר, מברכים על ההגדה ברכה - "אשר גאלנו", ושותים כוס שנייה.

     

    רצוי שלא להאריך הרבה בהגדה מעבר לנוסח הכתוב, במיוחד כאשר לחלק מן המסובים, בעיקר לצעירים ביותר ולמבוגרים ביותר – הדבר מהווה טרחה. מוטב לקרוא את הנוסח הקבוע, ולהמשיך לעסוק ביציאת מצרים, בדברי החכמה, החידודים והחידות, הסיפורים והמליצות, בזמן הסעודה. כך יוכלו הכל להשתתף בסדר עד תומו, וגם לאכילת האפיקומן נגיע בזמן סביר.

     

    הסעודה (רחצה - ברך)

    מבנה הסעודה מכיל את כל מצוות האכילה שמן התורה, ואת אלה שהוסיפו עליהן חכמים. מתחילים בנטילת ידיים לסעודה, כבכל סעודה שיש בה לחם. בוצעים על שלוש מצות - שתיים ל"לחם משנה", כבכל שבת, ועוד אחת ביניהן, השבורה, שמסמלת את ה"לחם עוני". מברכים "המוציא" כבכל אכילת פת, ו"על אכילת מצה" על המצווה. אוכלים שני "כזית" – אחד מן השלמה ואחד מן השבורה. כל אחד מן המסובים מצווה באכילת כזית מצה, ולא די בפיסה קטנטנה ממצתו של עורך הסדר.

     

    לאחר מכן מברכים על אכילת מרור ואוכלים כזית מן ה"מרור" – חסה או חזרת. את המרור מטבלים בחרוסת – תערובת מתוקה-חמצמצה של פירות ויין, המזכירה את הטיט שבו עבדו ישראל במצרים.

     

    אחר כך אוכלים עוד כזית מצה, כרוכה בכזית מרור. כך היה מנהגו של הלל הזקן, שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכלם ביחד.

     

    ממשיכים בסעודת החג – המכילה לפחות שני תבשילים, אחד זכר לקרבן פסח ואחד לזכר קרבן חגיגה.

     

    בסיום הסעודה אוכלים עוד כזית "אפיקומן" (מילה יוונית שמשמעותה קינוח סעודה). מצת המצווה היתה נאכלת דווקא בסוף הסעודה, "על השובע", וטעמה נשאר בפה כיון שלא אוכלים אחריה מאומה. את האפיקומן רצוי לאכול לפני חצות הלילה לפי ההלכה - ויש להתעדכן בשעה המדויקת בכל שנה על-פי מקום המגורים.

     

    אחרי האפיקומן מוזגים כוס שלישי, מברכים ברכת המזון, ובסיומה שותים את הכוס השלישית. ומברכים עליה "ברכה אחרונה".

     

    הסבה

    חכמים קבעו שיש לאכול ולשתות את מאכלי החובה בליל הסדר בהסבה, כדרכם של עשירים ובני אצולה ביוון העתיקה, ובארץ ישראל בתקופת המשנה. את המרור, מכיוון שהוא מסמל את השעבוד, אין אוכלים כך. הנוהג של ההסבה התרופף מכיוון שאין אנו רגילים לאכול כך, וההסבה הופכת לטרחה. בבתים רבים נהוג שרק עורך הסדר מסב בכורסה מרופדת, ושאר המסובים מסתפקים בהסבה קלה על השלחן או על מסעד הכסא, בהשענות על-יד שמאל. יש המהדרים לקיים את כל החלק הראשון של הסעודה בהסבה על ספות וכריות.

     

    לכל עדה ועדה ואפילו לכל משפחה ומשפחה ישנם מאכלים מסורתיים הנהוגים בליל הסדר. ואי-אפשר לפרטם כי רבים הם.

     

    השלמת ההלל והסדר (הלל - נרצה)

    מוזגים כוס רביעי, משלימים את אמירת ההלל, חותמים ב"ברכת השיר" – ברכה לחתימת ההלל, ושותים כוס רביעי. מברכים ברכה אחרונה על היין.

     

    אחרי סיום הסדר, נוהגים לומר פיוטים שונים – כל עדה כמנהגיה. המפורסם מכולם – חד גדיא. ויש הקוראים שיר השירים.

     

    יום החג

    בחג יש לשמוח, בין היתר באכילת בשר ושתיית יין, וכן בהענקת בגדים ומתנות משמחות לבני הבית. חשוב במיוחד - לדאוג גם לשמחתם של אלו שאין ידם משגת.

     

    בבוקר מתתפללים שחרית של חג, הכוללת גם אמירת הלל, קריאת התורה והפטרה ותפילת מוסף. יש הקוראים מגילת שיר השירים, מגילת האביב. יש שקוראים אותה ממגילת קלף ומברכים עליה "על מקרא מגילה" ו"שהחיינו". אחרי התפילה מקדשים על היין ועורכים סעודת יום טוב שכולל "לחם משנה" – שתי מצות שלמות. תפילת מנחה כבכל חג.

     

    ספירת העומר

    בתפילת ערבית של מוצאי החג מתחילים לספור ספירת העומר, ומברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת העומר". אחרי ערבית: הבדלה כבכל מוצאי שבת: יין, בשמים, נר וברכת ההבדלה.

     

    חול המועד

    אין בתורה פירוט מהן המלאכות שאסורות בחול-המועד וחכמים הם שהגדירו זאת. הם קבעו שהאיסור אינו מוגדר לפי סוג המלאכה, כמו בשבת, אלא לפי ההקשר שבו היא נעשית.

     

    חכמים קבעו חמשה עקרונות המתירים לעשות מלאכות בחול המועד:

     

    • "צורך המועד" – מותר לעשות מלאכות המיועדות לצורך המועד. אבל אין להשאיר בכוונה לחול המועד מלאכות שהיו יכולות להיעשות מראש, ואין לנצל את חול המועד לעבודות המיועדות לאחרי החג.

     

    • "דבר האבד" - דבר שאי-הטיפול בו יגרום להפסד ממון. לדוגמה: מאפשר לתקן ברז דולף, כדי למנוע בזבוז המים ונזקי רטיבות.

     

    • "מלאכת הדיוט" - מלאכה שאינה מצריכה ידע מקצועי. לדוגמה, מותר לתקן כפתור בבגד, אך לא לסרוג צעיף.

     

    • "צורך הרבים" – מלאכה שנעשית לצורך הציבור, מותרת. לדוגמה, סלילת כבישים ומדרכות על-ידי הרשות המקומית מותרת גם בחול המועד.

     

    • "אין לו מה שיאכל" - אדם שנזקק לפרנסה ברמה בסיסית ביותר רשאי לעבוד בחול המועד. שהרי שכרו הוא לצורך המועד שלו.

     

    עליה לרגל

    יש הנוהגים לעלות בימי החג לירושלים, זכר למצות עלייה לרגל, ו"לבקר בהיכלו". לצפות על מקום המקדש, להתפלל אצל הכותל, או אף לעלות ממש להר הבית בטהרה, בהגבלת המקום המותר, לדעתם של המתירים. יש גם האוסרים לחלוטין עליה להר הבית בזמננו.

     

    מנהג שהתחדש בדור האחרון – ברכת כהנים ברוב עם ברחבת הכותל.

     

    עירוב תבשילין

    כשחל שביעי של פסח ביום שישי עורכים "עירוב תבשילין" שנועד לאפשר ולעודד את הכנת השבת ביום שישי, אף על פי שהוא יום טוב. לפני כניסת השבת מניחים פת ותבשיל – רבים נוהגים לחמניה וביצה - המסמנים את העובדה שכבר התחילו בהכנות לשבת, לא שכחו את השבת, וגם לא יעסקו יותר מדי ביום טוב בהכנות לשבת. מברכים "על עירוב תבשילין", ואומרים את נוסח העירוב המופיע בסידורים.

     

    את הפת והתבשיל שומרים לשבת ואוכלים אותם בסעודות שבת. בזכות "עירוב התבשילין" אפשר גם להדליק נרות שבת ביום ששי אחר הצהריים, בזמן המיועד להדלקת נרות שבת כרגיל.

     

    שביעי של פסח

    כבכל חג, מלבד איסור המלאכה, יש בו גם חובת קידוש. סעודות יום טוב ותפילות של חג, בתוספת

    אמירת הלל, קריאת התורה והפטרה ותפילת שבת. כששביעי של פסח חל בשבת, אין עורכים הבדלה בסוף החג (שכן נכנסת השבת) ורק עורכים קידוש של שבת.

     

    ביום השביעי ליציאת מצרים עברו בני ישראל את ים סוף. לכן, נוהגים בליל שביעי של פסח לקיים "שירת הים" ברוב עם. מתכנסים בבתי הכנסת לדברי תורה ופיוטים, ובעיקר – אומרים בצוותא את שירת הים. ביישובים הסמוכים לחוף הים, נהגו לצאת לאמירת שירת הים על החוף ממש.

     

    אחרי החג

    חכמים אסרו את החמץ שעבר עליו הפסח, כקנס למי שלא קיים מצות הביעור ועבר על איסור "בל ייראה ובל יימצא". לכן יש לשים לב, כשקונים חמץ לאחר הפסח, שזהו חמץ טרי שנאפה אחרי החג, או שלבעל החנות יש אישור על מכירת חמץ. אם מכר את חמצו במכירת חמץ לפני הפסח – החמץ מותר.

     

    חסל סידור פסח כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו, כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשותו.


    פורסם לראשונה 01/04/2012 00:06

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים