"לא בא לי!"; 10 כללים להתמודדות עם התקף זעם

מכירים את הפרסומת שרצה ברשת על ילד שחוטף התקפת שיגעון בסופר רק בגלל שאבא שלו סירב לקנות לו איזשהו ממתק שחשק בו, ובשניות ספורות הופך לסופת טורנדו אימתנית המאיימת להשמיד את כל מה שנקרה בדרכו? אז בשבוע שעבר ראתי את זה קורה במציאות. כן, בסופר. בחיי. 

זה היה מופע מכובד למדיי שכלל ילד בן חמש בערך שצווח, בעט לכל עבר והשתולל, שני הורים שלא ידעו את נפשם מרוב בושה ולחץ, וקהל אקראי של צופות וצופים שעצרו באחת את מסע הקניות שלהם נוכח המחזה הלא-קל, כשהבעת פניהם מעידה על מה שעובר להם בראש ברגע זה ממש: "נו, טוב, ככה זה כשההורים היום לא מחנכים את הילדים שלהם כמו שצריך" או "איזה מסכנים, כמה לא נעים" וגם "איזה מזל שהוא לא שלנו, הילד הזה!". היו כמובן כמה "דודים" טובי לב שלא יכלו להכיל את התמונות הקשות וניסו להשיא עצות להורים ההמומים שגם הם, בדרכם שלהם, חיפשו (ללא הועיל) את הדרך לעצור את הצונמי הזה, המתפרץ מולם.

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

10 דרכים שיגרמו לילדים לעזור יותר בבית

קשה לכם? 7 צעדים בדרך להיות הורים מאושרים

לא אוהבים את כל הילדים אותו הדבר? זה בסדר

התקפי זעם הם תופעה מאוד רווחת בגיל צעיר ופעמים רבות (הרבה יותר ממה שאתם חושבים), אף בגילאים בוגרים יותר, בעיקר אם הם לא טופלו נכון בשלבים מוקדמים.

למה זה קורה, למי זה יקרה יותר ומה אפשר לעשות על מנת למתן ואף לעצור את התופעה הזאת? בזה נעסוק היום.

הצורכים יותר - צורחים יותר

נתחיל בכך שתינוקות נולדים עם דחפים תוקפניים. הם מונעים על ידי הצרכים הטבעיים שלהם ומבקשים לספק אותם. זה טוב וחשוב מנקודת המבט של ההישרדות. כך הם גורמים לסביבה לספק את צרכיהם הבסיסיים על מנת שיוכלו להמשיך ולהתקיים. כשלא נוח להם, כשכואב להם, כשהם רעבים או צמאים, הם מביעים זאת בדרך היחידה המוכרת להם - התנהגות והשמעת קולות. אין להם עדיין שפה ולכן טבעי שכך יעשו.

בהקשר הזה חשוב גם לדעת שכשמתעורר בתינוק צורך למשהו - הוא רוצה זאת כאן ועכשיו. כלומר מיד. אין לו, עדיין, שום יכולת לחכות, להמתין רגע עד שיקבל או גרוע מכך - לוותר בכלל, לא מתקיימת בו בשלב הזה. זה משהו שאנו, ההורים, אמורים ללמד אותו.

כשתינוקות גדלים והופכים לפעוטות ולילדים מתרבים, באופן טבעי, הדברים אותם הם רוצים להשיג. אם זה צעצוע, ממתק, משהו שהם רוצים שנקנה להם בחנות, ללכת לחבר, לטוס לספארי באפריקה בדיוק כמו בני הדודים שלהם וכו'. אין סוף לרצונות, וזה בסדר, אך יחד עם זאת - לא את הכל אנחנו מרשים, לא הכל אפשרי, ולן הם חווים (איך לא?) יותר ויותר מצבים של תסכול. אמנם הם מתחילים לרכוש שפה ולעשות בה שימוש, לבטא הן את הצרכים והן את חוסר שביעות רצונם, אבל עדיין, כשהם מאוד רוצים, מאוד מאוכזבים, מאוד מתוסכלים - והשפה לא תמיד מספיקה להם על מנת לבטא את מה שעובר עליהם. 

חשוב לעצור לרגע ולעשות הבחנה בין ילדים מטיפוסים שונים. אמנם כולם חווים תסכול ולכולם קשה, אך יש שונות מולדת בין ילדים, הבאה לידי ביטוי בטמפרמנט שונה. ישנם כאלה שקל יותר לספק ולהרגיע – מילה טובה, חיוך, חיבוק או אפילו סתם הסחת דעת, והנה הם כבר חוזרים לתלם. לעומתם יש את אלו שקשה למלא את המיכל שלהם, קשה להפיס את דעתם, וכשהם כועסים ו/או לא מסופקים, בשנייה אחת הם יטפסו עד לצמרת העץ - ועכשיו לכו תורידו אותם משם. ניתן לספק אותם במשפט אחד: הצורכים יותר - הם גם הצורחים יותר.

אותם ילדים מוצפים רגשית ברגעים כאלו ואין להם שום יכולת לווסת את עצמם, להרגיע ולמתן את התחושות העולות ומשתלטות עליהם. הם שבויים בתוך "לופ" הרסני ההולך ומתגבר, הולך ומתעצם, והנה אנחנו מגיעים למצב בו הילד שלנו הופך לסוג של מיכל שבתוכו מתהווה ומתרבה חומר תוסס פעיל מאוד, המייצר עוד ועוד אדים ובועות, שממלאים אותו עד גדותיו וברגע אחד - מתפרצים החוצה ללא שליטה, לכל עבר.

כן, כשאנחנו מדברים על התקפות זעם אנו מדברים על ילדים שבשניות ספורות עוברים ממצב של כעס למצב של התפרצות. זה יכול להתחיל בצעקות, להסלים לצרחות וקללות, השתטחויות על הרצפה, זריקה והרס של חפצים, בעיטות, יריקות ואף ניסיונות להכות את ההורים המנסים להרגיע.

אבל לא רק הטמפרמנט קובע. ילדים, כמו גם מבוגרים, מתמודדים ביום-יום שלהם עם לא מעט אתגרים המייצרים מצוקות רגשיות: מעבר למסגרת חינוכית חדשה, קשיים חברתיים ולימודיים, אווירה לא טובה בבית, מריבות בין ההורים, מצב כלכלי קשה וכדומה. כל אלו מעלים את רמת התסכול של הילד ותורמים אף הם לאותה תסיסה. אין להם, כמו לנו המבוגרים, "ערוצי ניקוז" פעילים. הם לא ישבו עם חבר בבית קפה לשיחה מלב אל לב ויפרקו את המטען החורג הזה. לא תמיד הם בכלל מודעים לקשר בין מה שקורה בעולמם לבין התחושות הפנימיות שהם חווים, כיוון שזה משהו שאנחנו לומדים לעשות בשלב מתקדם יותר של החיים.

וכשזה קורה - הסיכוי להתפרצויות הזעם גדל באופן טבעי. וכמו תמיד לנו, ההורים, יש הרבה מה לעשות על מנת לתת מענה טוב ומספק יותר, ועל הדרך ללמד את הילדים שלנו להכיל את עצמם. איך עושים את זה? אז הנה:

1. תגובה מהירה וברורה

ראשית יש לעצור את ההשתוללות. אחזו בידיו של הילד באופן ברור והחלטי, מבלי להכאיב עד כמה שניתן, אבל בהחלט בדרך שתעביר את המסר: "עד כאן!". אפשר גם ללוות את ההחזקה במשפט קצר ונוקב: "זה לא!". הילד שלכם צריך להרגיש שהוא פוגש כרגע את הגבול שלכם.

2. חיבוק דוב זה טוב

זו יותר אחיזה מחיבוק, שיכולה להתבצע פנים מול פנים או דווקא מאחור, כששתי הידיים של ההורה חובקות את הילד בנחישות ולא נותנות לו לזוז. חשוב תוך כדי גם לנשום - נשימות עמוקות, ארוכות ורגועות שיעזרו לילד לשנות את המקצב הפנימי שלו. יש ילדים שזה מאוד עוזר להם, מגדיר להם את הגבולות של עצמם ואחרי כמה דקות של התנגדות הם יירגעו בתוך החיבוק הזה, כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר, ואולי אף יפרצו בבכי משחרר. יש כאלו שלא יכולים לשאת זאת, ואיתם נסתפק באחיזת ידיים.

3. הכילו את התסכול של הילד

בעודכם אוחזים בילד המשתולל שלכם הגידו לעצמכם שמה שאתם רואים עכשיו זה ילד שקשה לו. גם אם לא ברור לכם מה בדיוק, זה לא משנה. ילדים מגיעים למצב הזה מתוך מצוקה, מתוך כך שאין להם יכולת לעשות אחרת. גם לו קשה ברגעים אלו. הוא צריך את עזרתכם. התייחסות אמפטית שלכם בהחלט תעזור לו להסכים לשתף אתכם פעולה.

4. לרצות זה טוב; לבעוט - הרבה פחות

חשוב לרצות. זה בהחלט מקדם ומציב מטרות בחיים. לא נרצה להכחיד את זה ולטעמי חשוב גם לכבד את זה. יחד עם זאת, אנחנו צריכים לשים כאן גבולות ברורים, גם של מה וכמה אנחנו נותנים, וגם של איך מביעים את הרצונות האלו. בשלב הראשון, בעודכם מתמודדים עם ההתפרצות - הגידו את זה לעצמכם. אחרי שהרוחות יירגעו - העבירו את המסר גם אליו.

5. הימנעו מלהיכנס איתו ל"פינג-פונג" מילולי

שום דיון, הסבר או טיעון מבריק וצודק לא יעזרו כאן. בשלב הזה אין שם מישהו שמקשיב. זה רק יסלים את הדרמה ואווירת הקרב וייתן לגיטימציה לילד המוצף שלכם לעבור על עוד קווים אדומים שלכם.

6. שמרו על טון דיבור רגוע

עשו זאת גם אם אתם נלחצים. זה יעזור לכם לשמור על שקט פנימי ושיקול דעת במצב הקשה הזה, וגם לא יעכיר עוד יותר את האווירה. כשאנחנו מרימים את הקול (וזה נכון תמיד) - אנחנו מפסידים את המערכה. הילד נלחץ ותפקודו רק מידרדר יותר ויותר. כמנהיגים במשפחה זה חלק מתפקידנו.

7. נסו להבין מה קורה פה

למה הילד שלי בוחר בדפוס ההתנהגות הזה? על איזה קושי זה יושב? פתיל קצר שאנחנו צריכים לעזור לו להאריך או אולי מצוקה כלשהי? ואולי בכלל זה איזו מניפולציה שנולדה יום אחד בטעות כשהתפרץ בזעם, קיבל את מבוקשו והבין שזה ה"ג'וקר" שלו? ההבנה הזו מאוד חשובה כבסיס למה אנחנו הולכים לעשות עם זה.

8. פתחו ערוץ הידברות

הקשיבו למה שהם אומרים לכם, מה קשה להם, מה מטריד אותם. שיחת רוחב טובה, ממושכת, בה אתם באמת מתעניינים

וקשובים למה שיש לילד שלכם לומר לכם, שיחה בה הוא לוקח חלק פעיל ומשמעותי, שאינה מחכה לשורה התחתונה. שיחה הסוללת דרך למרחב חדש של הכרות, שיתוף, ופריקת מטענים רגשיים.

9. עזרו לו לפתח אסטרטגיות של ניהול כעסים

למדו אותו לזהות את הרגע בו הוא מרגיש את הזעם עולה בו (איפה זה נמצא בגוף? איך זה מרגיש?), מה הוא יכול לעשות על מנת לשלוט במצב במקום שהמצב ישלוט בו (לחשוב על משהו טוב, להעסיק עצמו במשהו שהוא אוהב, וכן, גם לספור עד עשר מהסוף להתחלה). בדיוק כמו שמלמדים בסדנאות שכאלה, רק בפורמט ביתי.

10. חפשו וציינו בקול רם מקרים של הצלחה

זה יכול להיות מצב בו הוא כן התפרץ, אבל הצליח לרסן את עצמו לאחר זמן קצר מהרגיל, או מקרה נדיר בו הצליח להתמודד טוב יותר עם חוויה של תסכול. גם אם מדובר במשהו קטן ופינתי, עזרו לילד שלכם לצבור חוויות של הצלחה, להבין שהוא מסוגל, ולא פחות חשוב (בכל גיל, אגב) – להרגיש מוערך על ידכם.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן