חותרים דרך הגב והידיים

יש לא מעט סיפורים מרגשים שקשורים לענפי הספורט הפראלימפיים, בהם עוסקים נכים, אבל נראה שהדבר הבולט ביותר הוא העובדה שרבים מהפעילים כלל לא עסקו בספורט טרם פציעתם. עצם העיסוק בכך, חרף המגבלה הפיזית, הוא שמעצים את התחושה האישית ואף הגאווה הלאומית בקרב אותם ספורטאים, שברגע אחד נאלצו לעשות תפנית חדה בחייהם, על כל המשתמע מכך.

• לונדון 2012 - העמוד האוליפי המיוחד של ynet ספורט
  

עוד ב-ynet ספורט:

• 64 שנים של ספורט כחול-לבן: מי בפנים ומי בחוץ?
• מרתון לונדון בלי שיאן העולם
• NBA: שיקגו דוהרת למאזן הטוב בליגה
  

תכירו את ראובן מגנאג'י (40) נשוי ואב לחמישה, ואת אולגה סוקולוב (35) גרושה ואמא לילדה, שייצגו את ישראל בחתירה אקדמית. כן, זו לא טעות, למרות האנלוגיה המתבקשת לעולם הסטודנטים. העניין הוא שראובן ואולגה אינם נעזרים כלל ברגליים, שקשורות במהלך החתירה, ומשתמשים בגב ובידיים בלבד, כשהמטרה היא לחתור בזמן המהיר ביותר למרחק של 1,000 מטרים. למרות תנאי מזג האוויר המשתנים, תוצאה טובה מאוד היא קרוב לארבע דקות, אולי קצת יותר, כאשר הזמן הישראלי העדכני נע בין 4:12 ל-4:15 דקות.

מגנאג'י נפצע ביום השואה לפני עשר שנים בדיוק במבצע 'חומת מגן' במחנה הפליטים ג'נין, כשהיה חלק מהפלוגה המסייעת בגדוד 7020. סוקולוב עברה תאונת דרכים לפני שש שנים. עבור שניהם עולם הספורט היה זר לחלוטין והם הגיעו לענף כדרך לשיקום פיזי ונפשי. מגנאג'י הוא מהנדס תעשייה וניהול בהשכלתו, שעד הפציעה עבד כמנהל לוגיסטי ואילו סוקולוב הינה אחראית קו קופות בסניף של 'עדן טבע-מרקט'.

"אחרי שאתה נפצע יש לך דימוי עצמי ירוד ביחס לגוף שלך ואתה מחפש דרכים לפצות על זה", הסביר מגנאג'י. "חלק מהאפיקים שלי היו פיזיים. מצאתי את עצמי חותר בסירה וראיתי שאני טוב בזה".

ראובן מגנאג'י ואולגה סוקולוב. בעזרת הרוח והנפש(צילום: מור שאולי)

אנחנו נפגשים במרכז "דניאל עמיחי ללימודי חתירה וימאות" הסמוך לנמל תל אביב, ממנו יוצאים השניים לאימון יומי של כשעה וחצי במימיו של נחל הירקון. הנכות, אגב, לא ממש נראית לעין, כשזכר יחיד לכך הוא מקל ההליכה בו נעזר מגנאג'י, בעוד שסוקולוב הולכת כרגיל. רק כדי לסבר את האוזן נספר, שכל קשר בין צמד הספורטאים החרוץ לעמיתיהם מענפים כמו כדורגל או כדורסל הינו מקרי בהחלט. הראייה: המפגש נקבע לשמונה וחצי בבוקר, בזמן שרוב ספורטאינו "המקצוענים" עדיין מתהפכים במיטה.

השניים נמצאים כאמור בעיצומן של ההכנות למשחקים הפראלימפיים בסוף אוגוסט בלונדון, וזהו האימון האחרון שלהם לפני שימריאו לתחרות סבב בינלאומית באיטליה, כשבאמצע יוני הם צפויים להתמודד גם בתחרות הגביע העולמי שתיערך במינכן.

ראובן מגנאג'י אולגה סוקולוב. בדרך ללונדון 2012(צילום: מור שאולי)

באוגוסט שעבר, באליפות העולם בסלובניה, סיימו ראובן ואולגה במקום השביעי המכובד וקבעו את הקריטריון שהבטיח להם את המקום באולימפיאדה, כשלאליפות יתייצבו 12 נבחרות. סוקולוב אפילו חושפת שבסיום אותה אליפות, כנראה מעצם ההתרגשות על גודל ההישג, טעו השניים כשיצאו מהסירה לא במקום הדרוש וספגו אזהרה, שלמזלם לא פגעה בהם בסופו של דבר.

מה מהווה החתירה עבורכם?

מגנאג'י: "החתירה היא סוג של עוגן חזק מאוד בחיים שלי. היא יוצרת בשבילי מטרות ועוזרת לי להיות נחוש יותר". סוקולוב: "זה כבר ממש חלק מהחיים שלי, למרות שזה קשה החתירה בעצם גורמת לי לנקות את הראש".

ראובן מגנאג'י אולגה סוקולוב. חתירה כדרך חיים(צילום: מור שאולי)

איך נוצר החיבור ביניכם?

מגנאג'י: "אני בדיוק סיימתי את אולימפיאדת בייג'ינג (לפני שחבר לאולגה היה ראובן חלק מרבעיית חותרים, א.ב) ואולגה התחילה להתאמן. הבנו שיש אפשרות לעבוד יחד ובהתחלה זה היה קצת מורכב כי היא גרה בטבריה והיינו נפגשים לעיתים רחוקות". סוקולוב: "כשרצינו שהעיסוק בחתירה יהפוך למשהו רציני יותר עברתי למרכז והתחלנו להתאמן על בסיס יום יומי, עד שראינו כי טוב".

כיוון שבסירה עצמה אין מקום לכתב וצלם, אמביציוזיים ככל שיהיו, אנחנו מלווים את האימון מסירת המנוע של המאמן המסור אלכסנדר סקובלו (55), שמדריך את השניים בשלוש השנים האחרונות ואף נושא באמתחתו סיפור חיים מרתק, כשנישא בשנית למאמנת חתירה סינית שהכיר באולימפיאדת בייג'ינג.

לונדון מחכה גם לספורטאים הפראלימפיים(צילום: AFP)

"ראובן, לתפוס את המים במשוט! אולגה, יותר מהר עם הידיים!", הוא צועק לעבר השניים בדריכות, כאשר לקראת הסיום עוברים לתרגול של יציאה מהירה מהמקום (דימוי לקו הזינוק), בסטים של שלוש חתירות, חמש ושבע לשיטתו של סקובלו.

"המדינות המובילות הן אוסטרליה, צרפת ואוקראינה, שם נחשבת החתירה לספורט מאוד פופולרי", הסביר המאמן. "אנחנו נעשה את המקסימום בתחרות כדי לרשום תוצאה טובה".

ראובן מגנאג'י אולגה סוקולוב. בגמר יהיו רק שש נבחרות(צילום: מור שאולי)

יש סיכוי למדליה אולימפית?

"אני לא רוצה לדבר כרגע על מדליה. עצם זה שישראל משתתפת באולימפיאדה בענף כזה, זו הצלחה גדולה מאוד והמטרה היא לנסות ולהגיע לגמר, בו יתחרו שש נבחרות".

מגנאג'י: "אני עדיין לא חש את ההתרגשות של האולימפיאדה, כי אני עדיין עסוק בעבודה הקשה שיש לנו לעשות כדי להגיע לתוצאות. זה סוג של חוויה שלא כל אחד זוכה לה והשאיפה של

כל ספורטאי היא לעמוד על הפודיום, אבל צריכים להיות מציאותיים כי אנחנו לא נמצאים בצמרת העולמית. אני מקווה שהעבודה הקשה שלנו תקרב אותנו לשאיפה הזו".

סוקולוב: "כשהבטחנו את המקום באולימפיאדה הייתה התרגשות גדולה, אבל זה עבר כי אנחנו מרוכזים בעבודה. אולי לקראת תחילת המשחקים אתחיל להתרגש שוב ואני מקווה שנגיע הכי רחוק שאפשר".

האימון מסתיים. בניגוד לכדורגלן הממוצע שטס למקלחת בדרך לבילוי לילי, מגנאג'י וסוקולוב מתפנים לשטוף בעצמם את הסירה במים וסבון, כשראובן מנפק סיכום מחוייך: "אם לא נשטוף את הסירה כל יום, היא עוד תיראה בסוף כמו הירקון".