מסע לחיים חדשים
אנחנו כל כך רגילים לחיים שלנו, לשגרה שמלווה אותנו מדי יום שכל יציאה מהמסגרת מפחידה אותנו, כמו למשל יציאה למסע מלכת המדבר. טור אישי על החיים שלפני והחיים שאחרי המסע
זה הזמן להיות מלכה, הירשמי למסע>>
ההתחלה לא היתה חלקה, ראינו את הפרסומים יחד והוא הציע שאני אצא למסע, זה הפתיע אותי שהוא מציע את זה, הוא שבייביסיטר על הילדות מעורר בו פחדים. חוץ מזה שזה נראה לי משהו מגוחך כל העניין הזה, מה מעניין אותי לצאת למסע אי-שם באזור הררי או מדברי, חם, יתושים והכי גרוע יותר מדי בנות ביחד? יותר מדי חסרונות היו ליציאה הזו למסע, אבל זה בכל זאת הציק לי, כל הזמן ניסיתי למצוא תירוצים למה לא לנסוע ואז אחותי ביקשה ממני למצוא תירוצים למה כן לנסוע, אז ישבתי ועשיתי רשימה - היא היתה קצרה בהרבה מזו של ה"למה לא לצאת", אבל כל יתרון שנרשם בה לטובת הנסיעה היה חזק ומשמעותי הרבה יותר מהחסרונות של היציאה.
לא מדובר כאן במשבר גיל ה-40, אמנם התקרבתי לגיל בצעדים לא קטנים, אבל לא הרגשתי שזה משפיע עלי. דווקא המחשבות על עזיבה של הכל באמצע, אפילו לזמן קצר, יציאה אל ה"לא-נודע" יצרה אצלי מעין התרגשות, כאילו קיבלתי הזדמנות לחזור אחורה לגיל 20, אחרי הצבא, הטיול הגדול, זה שיוצאים אליו בלי לתכנן יותר מדי ובלי שום פחד. מדהים איך שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מפתחים לעצמנו יותר מנגנוני פחד כשאנחנו כבר הרבה יותר חכמים משהיינו בגיל 20 ויודעים הרבה יותר כיצד להתנהל בחיים שלנו.
ומה עם הילדות, והעבודה, והחיים בכלל? מסתבר שהילדות היו ממש בעד, לפעמים גם ילדות קטנות יודעות להיות בוגרות, שלא לדבר על אבא שלהן (שעוד נחזור אליו בהמשך) שהיה ממש תומך ואפילו ביקש שלא אחשוב על כל העניין של הכסף, "זה בסדר", הוא אמר, "קצת דמי הבראה, קצת מהבונוס ויש לך מספיק כדי לצאת. ואני רוצה שתצאי" - אפשר להתווכח עם היגיון כזה? לא ממש. אז נרשמתי, גם לא הייתי בטוחה שאני אצליח לעבור את המיונים, אבל כבר כששלחתי את טופס ההרשמה, ידעתי שאני ממש רוצה את זה, כאילו כל הפאזל התחבר.
הימים הבאים היו די גיהינום, כל מה שרציתי היה לקבל אישור שאני מוזמנת למיונים.
היציאה למסע
אני זוכרת את הימים שלפני כאילו הם התרחשו בשבוע שעבר. בייחוד את המשבר שלפני, כמו לפני כל טיול שנתי, התיק כבר ארוז, הכל מוכן ורק את מתחבטת בתוך עצמך 'לצאת, לא לצאת' - זה משהו שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. קשה לי לצאת מהשגרה המוכרת והטובה, מהמסגרות שמרכיבות ומחזיקות את החיים - כשיוצאים למקום לא מוכר, סדנה כלשהי, טיול של כמה ימים, אפילו חופשה לבד, זה תמיד דורש ממני תעצומות נפש, אולי משום שהשגרה כל-כך מנחמת.
התיק היה ארוז, חצי מארון התרופות, הקוסמטיקה (לא שהשתמשתי במשהו חוץ מקרם הגנה), תמונות של הבנות, של הבעל, של ההורים - משום מה נהייתי סנטימנטלית לעת זקנה, אבל זה תמיד קורה לי כשאני יוצאת מהשגרה, ואם להיות פילוסופית לרגע, הרי שהשגרה יכולה להתנפץ בשניה אחת עם תאונה או מחלה, אבל משום מה אנחנו חושבים שאנחנו מוגנים בתוך המסגרת. בכל מקרה, הכל היה ארוז ואני פשוט לא רציתי לצאת.
בבוקר היציאה מלחמת עולם שלישית התרחשה בתוך הבטן שלי, הילדות עמדו בפיג'מות, עיניים טרוטות, מחכות להיפרד מאימא, התיקים כבר היו באוטו, ואני עדיין לא רוצה לצאת. דווקא החיבוק של הבנות ומה שאמרה אחת מהן: "אימא, את נוסעת לעשות כיף ואנחנו נחשוב עליך כל הזמן ותחזרי אלינו מהר, אבל תעשי כיף, את שומעת?" הן כל-כך חכמות בגיל 9, מה יהיה בגיל 16?
יצאתי לדרך עם בטן משוגעת, בעל אחד ומלא ציוד, כשהגעתי לנקודת האיסוף כבר שכחתי הכל. אני לא חושבת שיש סיבה לספר על המסלול או על מה שעברנו בדרך, חוויות כאלה צריך לעבור כדי להבין. כן, היה מדהים, עוצר נשימה, עצוב, שמח, מטורף, מדהים ועוד המון שמות תואר שלא יכולים לתאר את מה שהיה.
אני רק יודעת שעבורי זו היתה חוויה מטלטלת שמשפיעה על החיים שלי עד היום, נקודת המבט שלי השתנתה לחלוטין ואני עושה דברים בצורה אחרת והכל התחיל בעצם מהמסע חזרה לכאן.
חזרה הביתה
המסע הסתיים, הייתי עמוסה בחוויות, תמונות והמון טלפונים של חברות חדשות, סיפורים מדהימים - בקיצור, הרגשתי שהחיים שלי שונים לחלוטין. קשה לתאר את התחושות שחשתי כשחזרתי לארץ וגיליתי שכלום לא השתנה. זה לא אמור להפתיע אותך, לא נעדרתי לזמן רב והחיים זורמים במסלולם הרגיל, שגרה של אחרים לא משתנה רק כי שלך השתנתה – תורת הבודהיזם אומרת שמה שקורה בחיים שלך זו השלכה של מה שאתה רואה - אם אני ראיתי את החיים שלי משתנים, התחושה היתה שכל מה שנשאר כאן נשאר כשהיה, ולא כך רציתי לראות את החיים שלי.
ההבנה שרק אני השתנתי והעולם ממשיך להסתובב ודברים ממשיכים לקרות בלעדיי היתה לא פשוטה, נכון העולם לא סובב סביבי, אבל הידיעה שהשתנתי מבפנים גרמה לי להסתכל על הדברים הקבועים שהיו בחיי כמשהו חסר משמעות. כמובן שלא המשפחה, אבל העבודה, החברות הוותיקות, אפילו הפילאטיס שכל-כך אהבתי לעשות. כאילו לא מצאתי את הטעם בכל אלה, משום שכל מה שעבר עלי במסע היה בעל משמעות הרבה יותר גדולה, כאילו שם כל מה שעשיתי היה בעל טעם כל-כך חזק שכל דבר אחר נראה תפל.
כשאת לבד קל יותר לעשות את השינוי, את יכולה לעבור למקום אחר, את יכולה להחליף עבודה, אבל יכולה להתרחק קצת מהחברות, אבל כשאת נשואה עם ילדות, עובדת בעבודה שעוזרת לך לפרנס ולהחזיק את המשפחה, החברות שלך הן גם אמהות של החברות הכי טובות של הבנות שלך, והבעל שלך הוא הבן זוג שבחרת לך לחיים, זה ממש לא פשוט, זה קשה נורא וזה מדכא. היחידות שהבינו אותי היו החברות למסע, הן ידעו בדיוק איך אני מרגישה והן תמכו בי כל הזמן, הפייסבוק עבד שעות נוספות במחשב שלי.
אני יודעת שזה נשמע מוזר, אני עוברת על מה שכתבתי ובעצם עולה מהדברים שאת לא צריכה לנסוע, אבל זה רק שלב אחד, מה שסיפרתי, משום שהתחושות האלה עוברות - בין אם השגרה שואבת אותנו שוב לתוך החיים הרגילים ואנחנו מתרפקות על זיכרונות מהמסע, נפגשות בימי מיונים, בכל מיני אירועים, מתרגשות בכל פעם מחדש, ובין אם אנחנו בוחרות להשתמש בחוויות האלה כדי לשנות דברים. אני יכולה להעיד על עצמי שמהר מאד הבנתי שאני לא רוצה להרגיש כמו שהרגשתי אף פעם, לכן בחרתי לשנות את העבודה שלי, התחלתי ללמוד, בחרתי להיות יותר עם המשפחה, להשקיע בזמן איכות יחד - עכשיו אני עוסקת בין היתר בחינוך, מנסה להעביר הלאה את הידע שיש לי, לתרגם את התחושות למעשים.
בלי המסע שעברתי זה לא היה קורה, סביר להניח שהייתי יושבת בתוך המסגרת שלי, מתנחמת בעוגת השוקולד האהובה עלי ובשלב מסוים מסתכלת על חיי ומחפשת בהם משמעות - אני לא אומרת שלי המסע לא הייתי מוצאת משמעות, אבל אני חושבת שבזכות המסע הראייה שלי השתנתה ואני מאחלת לכל אחת מאיתנו לחוות שינוי שיהפוך אותה למאושרת. יכול להיות שיהיו מכשולים בדרך, אבל כל הקשיים הקטנים לא מצליחים ולו במעט לקלקל את התחושה שאת אחראית לחייך, את לא מתגלגלת בין החלטות שהחיים עושים בשבילך, את המלכה של החיים שלך.
בחרתי שלא להכניס את השם שלי כי אני יודעת שמה שעברתי זה רק טיפה בים, יש אחרות שעברו את זה בעוצמות חזקות יותר, שינו את חייהן לחלוטין, ויש כאלה שהמסע רק גרם להן להבין עד כמה החיים שלהן מבורכים. לכולן, גם לאלה שעוד לא יצאו למסע, אני מאחלת מסע נפלא ומקדישה את הטור לכולן.
לפנייה לכתב/ת 
