איש לא הגיע למופע הקסמים
איל ברקוביץ', "הקוסם", רצה לעשות כאן משהו, אבל אף אחד לא באמת רצה לעזור לו. לא שחקני העבר שמתחבאים בבית, ולא הקהל שבכלל מעדיף את ברצלונה. אבל הוא ניסה, ואתם לא. שרון דוידוביץ' הגיע להפגנה העצובה של אוהדי הכדורגל. הוא ועוד 29
איחרתי בכמה דקות. נו, מה לעשות - הפקקים כבר החלו ב-3 וחצי, ולחפש 20 דקות חנייה זה לא בדיוק נעים. מצאתי. פתחתי בריצה קלה ועשיתי את דרכי במהרה אל עבר משרדי ההתאחדות. "אין מצב שאני מפסיד את זה", אמרתי לעצמי. שממה. נכון, גם ההפגנה הראשונה שהייתה עם כמה מאות בודדות לא הייתה בדיוק הצלחה, אבל היי, גם לדפני ליף לקח זמן להיות דפני ליף.
מה עוד חדש ב-ynet ספורט?
שמונה מצלמות, שבעה צוותי תקשורת, שני ילדים קטנים ששאלו בדאגה: "איפה הההפגנה של ברקוביץ'", ושלט אחד שהחמודים הכינו - "בועטים את אבי לוזון מהמגרשים". זה מה שראו עיניי. אפילו לירן חולצה אפורה לא הגיע. עצוב.
החולצות נשארו בבגאז'
יוזם ההפגנה המתין בסבלנות באוטו המפואר שלו, פותח מדי פעם את הדלת בכדי להציץ, אולי בסוף מישהו יגיע. כשכמה עיתונאים עשו את דרכם אליו, הוא
הרגיע: "מה, אתם ממהרים לאנשהו? יש עוד מספיק זמן לקראת המשחק". הזמן עובר, אבל מלבד כמה עוברי אורח שמתקבצים, זה לא ממש קורה.
ב-4 וחצי הוא נשבר, יוצא החוצה, ופותח את הבגאז' כאילו היה מוכר צעצועים לילדים קטנים. תא מטען מלא בחולצות לבנות, כמה מאות טובות, עם הכיתוב "די לאלימות" שהקוסם קנה במו כספו. עשרה אנשים הפכו ל-30, התקשורת התקהלה וברקו נתן את דברו.
אפשר לבוא בטענות או טרוניות לברקוביץ'. לתהות על המניעים הנסתרים, או לא, שיש לו במהלך הזה. להתלונן על המטרות הממש לא מוגדרות במאבק, ובעיקר, שככמו בימיו ככדורגלן - גם כאן הוא מנסה לעשות ולבנות הכל לבד. בלי טיפת מחשבה, בלי ארגון. רק עם שליפה מהבטן, ברקוביץ' טיפוסי. תבואו-תבואו, לא תבואו-לא תבואו. אני פה ואחי שעוזר לי כאן לחלק חולצות.
אבל אנחנו טועים ומטעים. זהו עוול של ממש לבוא בטענות לאייל, או כמו שהוא מעדיף לרשום - איל. יהיה האינטרס אשר יהיה, ברקוביץ' מנסה. הוא אמנם רק ספיח קטן בכל הגל האחרון, אבל אם יקרה כאן איזשהו שינוי, נזכור שהוא היה שם ונ-י-ס-ה. אך נשאר לבד במערכה.
איפה גיבורי ילדותינו?
זה מראה כמה לכדורגלני העבר שלנו, אלה שקיבלו מאיתנו טונות אהבה ולא מעט כסף מהעניין שלנו, לא שמים עלינו קצוץ. שחוץ משמעון צ'רנוחה, שלאף
אחד מגיבורי ילדותינו לא אכפת באמת מהמשחק הזה. לא איציק זוהר, לא אורי מלמיליאן, לא שפיגל ולא שפיגלר. אפשר לזרוק עוד עשרות שמות.
אבל גם אתם אשמים. גם אנחנו. כי כנראה לא באמת אכפת לנו. למי יש כוח לזה עכשיו בין משכנתא אחת לתשלום לגן של הילדה. הרי הקבוצה שלנו היא כבר ברצלונה או אולי ריאל מדריד, והנבחרת היא ברזיל או ארגנטינה. גם קסמים לא יעזרו פה.
לפנייה לכתב/ת 
