שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בר כוכבא: הוא היה גיבור, או רמטכ"ל כושל?
    על כשלון מרד בר כוכבא הייתה צריכה לקום מחאה, אולי אפילו ועדת חקירה ממלכתית של הסנהדרין, אבל כותבי המשנה והתלמוד הירושלמי לא נתנו לעובדות לקלקל את הסיפור שביקשו להנחיל לדורות הבאים. כי כך מייצרים זהות של עם

    מצביא כריזמטי ולוחם חירות חדור שליחות לאומית נעלה, או הרפתקן שהתחזה למשיח וגרר את עמו למערכה אומללה? אם תשאלו את הילדים וההורים שיתקבצו סביב מדורות ל"ג בעומר, ויעלו באוב את דמותו של שמעון בן כוסבה, המוכר בכינויו בר כוכבא, הללו יעדיפו בוודאי את הדיוקן הראשון.

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    בגני הילדים ישירו כמדי שנה את שירו האלמותי של לווין קיפניס משנת 1930, שמילותיו מתארות סיפור מלהיב המצית את הדמיון: יום אחד קרה מקרה/ המקרה עצוב/ בר כוכבא נפל בשבי/ והושם בכלוב. מה נורא היה כלוב זה/ בו שאג אריה/ אך ראה את בר כוכבא/ התנפל אריה. אך דעו נא בר כוכבא/ מה גיבור ועז/ אץ קפץ על האריה/ וקל כנשר טס/ על הר וגיא הוא שט/ ודגל דרור ביד/ כל העם מחא לו כף/ בר כוכבא הידד.

     

    איזו דרמה. מנהיג האומה משייט לו ברחבי מדינת יהודה על גבו של אריה, דגל החירות בידו, והעם עומד ומוחא לו כף. אלא שבמידע ההיסטורי הלא-רב שיש בידינו על פרשת המרד, אין אפילו רמז לאריה. הנשק הסודי הזה צץ לראשונה באופן מפורש, ברומן היסטורי מאמצע המאה ה-19 בשם "הריסות ביתר", מאת הסופר והמתרגם קלמן שולמן. הספר הפך ל"בסט סלר" במושגים של אז, וקיפניס, שככל הנראה שאב השראה ממנו, הפך את האריה הדמיוני לאחד המותגים העוצמתיים של פרשת המרד.

     

    סיפור האריה הוא דוגמה ל"חור השחור" שאנו שרויים בו בכל הקשור לדמותו של בר כוכבא והמרד שנקרא על שמו. כ-60 שנה אחרי המרד הגדול וחורבן הבית השני, שתועד לפרטים, נשארנו עם אירוע היסטורי מכונן וחשוב, אך בלי תיעוד מסודר, אמין ומהימן.

     

    הכינו לביאת המשיח?

    אז מי היה בר כוכבא, ואיך הוא קשור לל"ג בעומר? במידה רבה הגיח בר כוכבא לתפקידו ומעמדו משום מקום. מין סלב מקומי שצץ בשמי יהודה, בלי ייחוס משפחתי, מעמד כלכלי או סמכות דתית. לא ידוע מי היו הוריו, היכן נולד וגדל, האם היה בעל משפחה. נראה שהיה מנהיג סוחף שהילך קסם על חכמי הדור - ובראשם רבי עקיבא שאף כינה אותו "משיח". ברור גם שללא כישורים ותכונות מיוחדות, לא היה בידו להוביל אחריו עם שלם למערכה שנראתה חסרת סיכוי מול האימפריה הרומית האדירה.

     

    ספרות חז"ל מספקת לנו הצצה לדמותו המורכבת, ומתארת אותו כבעל כוח פיזי אדיר. מסופר שהיה עוצר בארכובת רגלו (ברכו) את אבני הבליסטראות הרומיות, ומשגרן בחזרה אל האויב. עוד ביטוי לכוחו מופיע באירוע טראגי, בעל משמעות נרטיבית גדולה שקשורה דווקא לכשלון המרד, המתרחש בעיצומו של מצור על העיר ביתר. בר כוכבא מניף את רגלו הקטלנית, והורג בבעיטה את רבי אלעזר המודעי, לאחר שחשד בו כי מסר מידע לאויב.

     

    בתלמוד הירושלמי ובמדרש אנו מוצאים תיאור מצמרר על מבחני מיון ואומץ שערך בר כוכבא לחייליו, כמו כריתת אצבע, כתנאי לקבלה. אפילו חכמי הדור נחרדו מהמבחן הזה וגערו ברמטכ"ל שלהם: "עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין?".

     

    חוץ מתיאור קור רוחו של ה"קילר" מיהודה, מלמד הסיפור הזה גם על מערכת היחסים בין הדרג הפוליטי בעם לבין מי שעמד בראש הדרג הצבאי. ברור שחכמי דור יבנה היו מעורבים ובעלי השפעה על בר כוכבא - וללא תמיכתם המפורשת, המרד לא היה פורץ.

     

    כשלון חרוץ

    ואכן, הימים שלפני המרד מאופיינים בתסיסה הולכת וגוברת בקרב העם. ההכנות ליום פקודה היו בעיצומן, וכללו התקנת מערכות מסתור תת קרקעיות וצבירת כלי נשק. הארץ גם שרצה בכנופיות פורעים שביצעו מעשי שוד ופעולות תגמול בכובש הרומי. הללו, שמכונים במקורות חז"ל "ליסטים", סימנו את הקו המיליטנטי הבדלני-קיצוני של אסכולת בית שמאי.

     

    המרד פרץ בשנת 132 לספירה, לאחר החלטתו הדרמטית של הקיסר אדריאנוס להפוך את ירושלים לעיר פגאנית בשם איליה קפיטולינה, ולהקים בה מקדש לאל יופיטר. תחילה זכו החיילים להישגים מרשימים. ככל הנראה הם אף כבשו את העיר והחזיקו בה זמן. אך בתום שלוש שנים וחצי, המרד הסתיים בנפילת העיר ביתר - המעוז היהודי האחרון.

     

    ממדי התבוסה היו עצומים. מדינת יהודה התרוקנה כמעט לחלוטין. אדמות הוחרמו, ורבים נלקחו בשבי והפכו לעבדים. ההיסטוריון הרומי קסיוס דיו מספר על כאלף כפרים שנחרבו, יותר מחצי מיליון שנהרגו בקרבות, ועוד רבים שמתו ברעב.

     

    התלמוד הירושלמי מתאר נהרות דם שזרמו מביתר לים, וסוסים ששקעו בהם עד חוטמם, וממשיך בתיאור מזעזע של 300 מוחי תינוקות שפוכים שנמצאו על אבן אחת.

     

    מותו של בר-כוכבא

    ומה עלה בגורלו של גיבורנו? מותו של שמעון בן כוסבה, כמו חייו ואישיותו, נותר אפוף בהילה של מסתורין. על כישלון כזה הייתה צריכה לקום מחאה, אולי אפילו ועדת חקירה ממלכתית של הסנהדרין, אבל כותבי המשנה והתלמוד הירושלמי לא נתנו לעובדות לקלקל את הסיפור שביקשו להנחיל לדורות הבאים. גופתו של בר כוכבא הוצאה מביתר, כשסביבה כרוך נחש - רמז לכך שנקטל והוענש בידי שמים, ולא בידי האויב. אין ביקורת, אין הסקת מסקנות, אין אחריות מיניסטריאלית. (לעומת זאת, אמוראי בבל היו הרבה פחות סלחניים כלפי מחולל המרד וטענו שבשל יומרנותו הכוזבת והשקרית, הומת על ידי החכמים).

     

    שנים רבות היה סיפורו של בר כוכבא רדום יחסית, אבל במאות האחרונות הוא זכה לעדנה. החיבור לל"ג בעומר

    התפתח בתפוצות, והתקבל בברכה אצל העם שזכה לעצמאות במולדתו, 1,800 שנה אחרי המרד. המדורות (שבתחילה הודלקו רק במירון) נקשרות למשואות שהודלקו כדי לבשר על המרד, וקשתות וחיצים נקשרים לכלי הנשק ששימשו בקרבות.

     

    כך או כך, כשלון המרד נשאר יתום, ואיש לא מחפש אחראים לטרגדיה הלאומית. אולי משום שבסופו של דבר יש כאן סיפור הירואי גדול מהחיים: סיפור על זהותו והישרדותו של עם. סיפור של אמונה, הקרבה ונכונות למות למען רעיון. את כל זה סיפק לנו בשפע שמעון בר כוכבא.

     

    • הכותב הוא עורך ברשת "ידיעות תקשורת" 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים