שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הכיבוש": גם בצרפת, הכיבוש משחית
    ניקולא סרקוזי הפסיד בבחירות על נשיאות צרפת, והסרט "הכיבוש" שמבוסס על דמותו עשוי להסביר למה? הסיפור הציני אולי אינו עמוק במיוחד, אך אלגנטי לאין ערוך מתעלולי ביבי-מופז

    סרטים שעניינם מנהיגים פוליטיים שעודם מכהנים לוקים, על פי רוב, בהיעדר פרספקטיבה שהופכת אותם ללא יותר מדרמה רדודה בעלת גוון צהבהב (ע"ע "W" של אוליבר סטון על ג'ורג' בוש הבן, ו"התנין" של נאני מורטי על ברלוסקוני). הסרט הצרפתי "הכיבוש" ("La Conquête"), המביא את סיפור כניסתו לארמון האליזה של נשיא צרפת היוצא, ניקולא סרקוזי, אינו שונה מהם מבחינה זו, אבל לפחות מספק הנאה בלתי מבוטלת.

     

    ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    שכן סרטו של המחזאי-תסריטאי-במאי, קסבייה דורינז'ה, מתנהל כמו פארסה פוליטית, לעיתים פרועה וסחרחרה כמו האיש שבמרכזה, הלועגת לכל ראשי הממשל הצרפתי שקדם לבחירתו של סרקוזי, ובמיוחד לו עצמו. לעיתים הם נראים כמו גרסת הבשר ודם של תוכנית "חרצופים" מקומית, ותמיד-תמיד שקועים במחול קרקסי-פוליטי משעשע למדי.

     

    הטריילר של "הכיבוש" 

     

    "הכיבוש", שעורר סקרנות רבה עת הוצג לראשונה בפסטיבל קאן אשתקד, נפתח ב-6 במאי 2007 - היום שבו גבר סרקוזי על יריבתו סגולן רויאל, והפך לנשיא צרפת. מכאן נע הסרט בין אותו יום גורלי, כאשר סרקוזי העצבני (בגילומו המצוין של שחקן הקומדי-פרנסז, דני פודלידס) ממתין עד בוש לאשתו המתקשה לשאת אותו, ססיליה (פלורנס פרנל), על מנת שתלווה אותו אל הקלפי, לבין שנות כהונתו כשר פנים וראש מפלגת השלטון, ה-UMP, בממשל ז'אק שיראק.

     

    כאן אנו מתוודעים לאינטריגות הפוליטיות ולמאבקו של סרקוזי בעל רגשי הנחיתות בנשיא שיראק (ברנאר לה קוק) ובשר החוץ ואחר כך ראש הממשלה, דומיניק דה וילפן (סמואל לה-בארת), שנחשב ליורשו של שיראק בכס הנשיאות. השניים אינם מסתירים את התיעוב שהם חשים כלפיו ("הגמד" הם קוראים לו מאחורי גבו), ורואים בו גורם פוליטי המאיים עליהם בכוחניותו, בבוטותו, ובפופולאריות הגואה שלו.

     

    במקביל עוקב "הכיבוש" אחר מערכת יחסיהם הסוערת של סרקוזי וססיליה, שבנוסף להיותה אשתו היא גם היועצת הנאמנה עליו ביותר. דווקא היבט זה של הסרט, שאמור לחרוג מהטון הסרקסטי שמאפיין את תיאור העולם הפוליטי ונכלוליו, נותר שטחי להחריד, ומרדד את דמותה של ססיליה לאוסף של הבעות זעף ואי שביעות רצון.

     

    מוקיון פוליטי

    סרקוזי של "הכיבוש" הוא buffoon, מוקיון אגרסיבי וגס, שאינו מסתיר את שאיפתו להתמנות לנשיא הרפובליקה, ומזכיר בהתנהלותו העצבנית את עוץ לי גוץ לי מאגדת הילדים (166 הס"מ של הנשיא לשעבר היו, אחרי הכל, נושא לא מבוטל לבדיחות). עם זאת, הסרט מתקשה לפענח את דמותו הססגונית, או להאיר אותה באור חדש, ומסתפק בכמה הצהרות הבאות מפיו של סרקוזי עצמו ומתייחסות לרגשי הנחיתות שהיו מנת חלקו של בן המהגרים נמוך הקומה.

     

    "הכיבוש" - פוליטיקה, כמו פוליטיקה בכל העולם ()
    "הכיבוש" - פוליטיקה, כמו פוליטיקה בכל העולם

     

    סיפורו של ניקולא הקטן מלווה בהסתייגות בצורת כתובית המופיעה בתחילת הסרט ועל פיה מדובר בפיקציה המבוססת על דמויות ואירועים אמיתיים (על פי הדיווחים מקאן, הכתובית הזו התקבלה בפרצי צחוק ומחיאות כפיים), אך לא רק בני צרפת ומי שבקיאים בנבכי הפוליטיקה שם עשויים ליהנות ממנו.

     

    ההנאה מתאפשרת בזכות השועלים האלגנטיים שמאכלסים את העולם הפוליטי של הסרט (אפשר לדמיין את תגובתם של הצרפתים למראהו של שיראק הצופה בסרקוזי מבעד לחלון לשכתו וצולף בו ברובה דמיוני), הדיאלוגים השנונים והתיאטרליים במידה, וההתנהלות הליצנית במהותה של סרקוזי, שמועצמת על ידי המוזיקה הקרקסית הנפלאה נוסח נינו רוטה שכתב ניקולה פיובאני.

     

    בין סרקוזי לסרקזם

    במידה רבה, דמותו של סרקוזי, כפי שהיא מוצגת בסרט, מייצגת את מאבקה של אסכולה חדשה (בן מהגרים, "חיית תקשורת") באסכולה ישנה ואפילו מנוונת. עלייתו לפסגה מתוארת באופן תזזיתי שמעצים את תשוקתו האובססיבית לנקום בפוליטיקאים הוותיקים שהשפילו אותו (בתחילת הסרט מסביר לו שיראק באדנותיות מדוע לא ימנה אותו לראש הממשלה – "אתה לא מסוגל לאחד").

     

    פונים לקהל הרחב. מתוך "הכיבוש" ()
    פונים לקהל הרחב. מתוך "הכיבוש"

     

    זה אולי לא המפתח המתאים ביותר לפענוח שאפתנותו הפוליטית של סרקוזי, והסרט מתעלם כמעט לחלוטין מראשית דרכו הפוליטית, כמו גם מכמה הצהרות שנויות במחלוקת שהשמיע כלפי מהגרים

     - אבל קשה להסיר את העיניים מהדמות הזו, שבגילומו הווירטואוזי של פודלידס נעה מהפתטי אל המרתיע - וחוזר חלילה.

     

    סרטים דוגמת "הכיבוש" (ואל השניים שהוזכרו לעיל אפשר להוסיף, במידה מסוימת, גם את "המלכה" ו"אשת הברזל") נשענים על תשוקה מציצנית שאפילו מדורי הרכילות מתקשים לספק. תובנותיהם הפוליטיות והפסיכולוגיות נותרות, לפיכך, מוגבלות. לעיתים, כמו בצמד הסרטים שזיכו את הלן מירן ומריל סטריפ באוסקרים שלהן - עיצובה של הדמות מבקשת להעניק לה איזו לגיטימציה פומבית מחודשת, ותו לא.

     

    "הכיבוש", להבדיל, הוא כל כולו התקפה פרועה. על "סרקו", על הקרקס ששמו פוליטיקה, ועל הרעל שמדינאים מוכנים למזוג זה לכוסו של זה. אולי לא עמוק במיוחד, אבל אלגנטי לאין ערוך מתעלולי ביבי-מופז.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דני פודלידס ופלורנס פרנל כניקולא סרקוזי וססיליה
    הטבות למנויים
    מומלצים