שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מיכאל שיינפלד: "מותר להיות בודדים"
    מיכאל שיינפלד הוא רווק דתי בן 36, שלא מוכן להיכנע לנורמות החברתיות של נישואין והקמת משפחה. ברומן "החוק למניעת בדידות" הוא מתאר צעירים שיוצאים למחאה על זכותם לחיות בגפם. "לבדידות אין דת, מין וצבע", הוא מספר בראיון

    "מה שמעניין אותי בכתיבה זה להבין את נפש האדם, איך היא בנויה, מגיבה, מה עושה לה טוב ורע", כך מתאר מיכאל שיינפלד את המניע שלו כסופר - ומניע זה רלוונטי במיוחד לספרו הרביעי שראה אור לאחרונה, "החוק למניעת בדידות" (הוצאת ידיעות ספרים). עד כה פרסם שיינפלד את הרומנים "בא מלבנון - בכל מקום שהם", "מים שאין להם סוף" ו"אבדות". בכולם עסק בנפש האדם, והתמקד בתהליך הפנימי והתודעתי שעוברות הדמויות, בעיקר הגיבורים הגבריים. בספרו החדש, הוא נוגע בתמה אוניברסאלית, שיש לה משמעות רבה עבורו.

     

     

    "את הספר כתבתי כי מעניינת אותי הבדידות", הוא מספר בשיחה עמו. "עבורי, זאת מציאות שאני מתכתב איתה בארבע השנים האחרונות. אני מנסה להבין את עצמי בחוויה הזו - האם היא רעה או טובה, באיזו מידה היא לוקחת ממני כוח. אחד המניעים לכתיבה היה שהרגשתי שישנה שפיטה מסוימת כלפי בודדים, כאילו הם לא השיגו את המטרה, שהם לא בסדר, פחות מוצלחים. יש מבט ביקורתי מאוד ברור, ואחת הדרכים שלי להתכתב עם השפיטה הזאת היא לכתוב את הספר הזה, שאומר שהבדידות מורכבת ולא צריך להתנגד לה".

     

    "החוק למניעת בדידות". נכתב לפני המחאה החברתית (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "החוק למניעת בדידות". נכתב לפני המחאה החברתית

     

    גיבור הרומן החדש של שיינפלד הוא יונתן פכטר, רווק בן 36 אשר נתקל בהצעת חוק למניעת בדידות אשר צוברת תאוצה בקרב המחוקקים, בישראל של שנת 2020. מטרת ההצעה הינה לעודד (שלא לומר לדחוק לפינה) בודדים אל עבר חיי זוגיות, על מנת שהעם היהודי בארץ ישראל לא יאבד מכוחו, נוכח ריבוי הרווקים והרווקות והתפוררות התא המשפחתי המקובל ואחוז הגירושין הגבוה. יונתן, בחור נחבא אל הכלים בדרך כלל, מזדעזע מהצעת החוק, ומרגיש שפגעו לו בנקודה הרגישה ביותר. בניגוד גמור לאופיו, הוא יוצא למאבק ציבורי במהלך ויחד עם עילית, אותה הוא פוגש בהפגנה הראשונה שאירגן, השניים מנהלים מטה מאבק שאליו מצטרפים עוד ועוד בודדים וזוגות, המבקשים להילחם על הזכות להיות בודדים.

     

    "זה לא קשור למחאה"

    במהלך הקריאה בספר לא ניתן להתעלם מהדמיון למחאה החברתית שהרימה את ראשה בקיץ אשתקד. "אני כבר מוכן לכך שאף אחד לא יאמין לי, אבל הספר לא נכתב בעקבות אירועי המחאה", מספר שיינפלד. "התחלתי לכתוב את הספר לפני שלוש שנים ובאותה תקופה השלד העלילתי היה גמור כמעט לגמרי. אבל אין ספק שיש כאן ערבוב מעניין שהמציאות יצרה ולא אני. הז'אנרים של המחאה שונים - שם צדק חברתי, ופה: אנשים ובדידות. גם כשהצטרפה המציאות כתמונת רקע היה מיזוג די יפה ובמידה מסוימת אני חושב שזה רק מקל על ההיתכנות, שכן הקורא יכול לדמיין בקלות את היציאה לרחובות ויש הפריה בשל המציאות הקונקרטית".

     

    מה דעתך על המחאה, האם היית שותף לה?

     

    "השתתפתי בהפגנה בירושלים, מקום מגוריי, כיוון שברמה הכי פשוטה, אם יש כאב ואני מרגיש שהוא אמיתי ונוגע בי, אני לא יכול לעמוד בצד. אני ממש לא מבין בפתרונות ואני לא פוליטי ומדיני, אבל חשוב לי להצטרף להשמיע את קולי. מהמקום הזה יצאתי לרחוב. אני לא פוליטיקאי גדול", הוא מוסיף. "אני אדם פשוט ומבין באנשים ולא בפוליטיקה. גם אם מתערבים בחיי בצורה לא הגונה, אני די תמים ולא מספיק מתוחכם לזהות זאת. לכן, הספר לא נכתב ממקום החוקי-פוליטי".

     

    שיינפלד מספר כי במהלך הכתיבה היה עליו להבין מדוע הגיבור שלו כל כך נלחם, מדוע הוא מכבד את הבדידות. לשם כך הוא חפר פנימה בנפשו של יונתן והגיע אל עברו המשפחתי, המהווה חלק מהותי ומרתק ברומן. "מבחינתי, המבנה הנפשי של יונתן יותר מעניין מהחוק", הוא מסביר. "מה שמחזיק ספר או כל דבר בחיים, זה לא המנגנונים החוקיים אלא אנשים, הנפש".

     

    שיינפלד מוסיף כי הוא שונה מאוד מיונתן. "חלק מהכיף זה לכתוב על מישהו שהוא לא כמוך, ואתה יכול לעשות דברים שלא היית עושה בחיים האמיתיים. לא הייתי מארגן תנועת מחאה, למשל, אבל הייתי יוצא להפגנה, כפי שאכן קרה. יונתן הוא טיפוס שלא מודע לעצמו, אבל כשלחצו על נקודה רגישה אצלו הכול השתנה. אולי עצם הכתיבה שלי היא מעין תרומה למאבק. אני לא נשוי עדיין, והספר מתכתב עם התחושות של הלבד שאני חווה. חלק מתקופת הכתיבה הייתי בזוגיות וגם שם גיליתי דברים שאין לי בלבדות. נפש האדם עוברת תחנות ואני מברר בכל תחנה מה מניע אותי וצובר כוחות".

     

    סממנים דתיים

    שיינפלד כותב ומפרסם כבר שנים רבות, ועובד כמורה, מחנך. ספריו הקודמים זכו להתייחסות לא מעטה בתקשורת ולהצלחה. אך כיוון שהיו בהם סממנים דתיים, הוא מרגיש שהיה בכך מכשול מסוים עבור הקהל הרחב. הרומן החדש, לעומת זאת, הוא "נטול דת" כהגדרתו, והוא מקווה שבשל כך ידבר לפלחים נרחבים יותר באוכלוסיה. "לבדידות אין דת, אין מין וצבע", הוא מבהיר. "היא משותפת לכולם, ולכל אדם יש פיסה של בדידות שהוא מדבר איתה. מבחינתי, הספר הזה הוא סוג של הזדמנות, ואני מקווה שידעו לנצל אותה".

     

    הזדמנות שונה מזו שהיתה לך בספרים הקודמים?

     

    "בהחלט. בספרים הקודמים היסוד העלילתי היה פחות מובהק, ובמקרה של 'החוק למניעת בדידות', הצד העלילתי התחזק אבל לא על חשבון הנפש. ניסיתי להבין מה זה ביחד ומה זה לבד, אבל התהליך הנפשי מגולם בעלילה תוססת. ההבדל בספר הזה לעומת הקודמים הוא במודעות של הגיבור. אני מודע לעצמי, ולכן הגיבורים היו כאלה, וחיבוטי הנפש היו מדוברים ללא הרף. לעומת זאת, יונתן הגיבור, הוא מאוד רגיש אבל לא מודע לעצמו ולכן נדרשו סיטואציות עלילתיות שמעבירות את המצב הנפשי שהוא לא תמיד מבין אותו".

     

    שיינפלד קורא בעיקר ספרות ישראלית, ומעריך מאוד את צרויה שלו ("היא השפיעה עלי האופן בו היא מציירת את החיים"), סביון ליברכט ("היא מציבה מראה לנפש") ומאיה ערד ("אני מקשיב להומור שלה. לדעת לכתוב ספר מחויך ולא רדוד זה הישג"). את תהליך הכתיבה, אותה הוא מבצע בביתו, הוא מתאר כחוויה כמעט מיסטית.

     

    "הסביבה החיצונית נעלמת כשאני כותב, התפאורה נהיית תפלה. כדי להרגיש נוח אני צריך להיות במקום הטבעי לי. אני שם שירי רקע כפסקול וצולל פנימה לכתיבה. הרעיון לספר נולד בערב שבת במהלך תפילת מנחה", הוא מוסיף, "והייתי מוכרח להתאפק. זה היה סיוט. לא אכלתי וישנתי - היתה לי התפרצות של אדרנלין. שנה שלמה לא כתבתי, כדי לתת לעצמי לעבור תהליך, והנה, כתבתי בחודש אחד מאה עמודים, בשצף עצום, ואחר כך ריחפתי בנעימות, מרוגש מהמפגש עם הדמויות החדשות שמלוות אותי".

     

    נוכח קולות המחאה שנשמעים כנגד המצב של ענף הספרים, מה דעתך בנושא?

     

    "ברגע שהספר יצא לאור הוא נכנס לקלחת המבצעים, מיום לידתו הוא במבצע. מצד אחד, אני חייב לכבד את זה כי יהיה מי שלא ירכוש אותו במחיר מלא. מצד שני, זה פוגע, משום שהעבודה על הספר לוקחת שלוש שנים. המזל של המחוקקים או הציבור זה שאדם כותב מתוך צורך וחוויה, 'אמנות או למות', ולכן אמשיך לכתוב

    גם אם התחום אינו רווחי. אבל אין ספק שבמדיניות הנוכחית יש אמירה של זילות. צריך לעצור את כל הטירוף, שכבר נהיה סוג של בדיחה, ולמצוא את נקודת האיזון".

     

    שיינפלד מגדיר את הכתיבה כ"קולה השני של המציאות": "הקול הראשון זה המציאות היומיומית, והקול השני מאפשר לחשוב על המציאות. זה לא תחביב לשעות הפנאי אלא עוד שפה. יש מקום שממנו באות המילים, וזאת נקודת מוצא שונה מזו שאני יוצא אליה למציאות; שני פסים שבהם אני הולך וחי, ושניהם יוצרים תהודה כפולה".

     

    מה היית מאחל לקוראים שיקראו את ספרך?

     

    "אני נגד ממסד הנישואין. להפך, אני מאד בעד היחד כערך והמלחמה היא בדרך אל היחד ולא ביחד עצמו. אשמח אם דרך הספר הקורא יצליח להקשיב למקומות בעצמו שהוא לא מעוניין להקשיב להם בדרך כלל. הרי הבדידות היא נושא פוצע, לפעמים, ואם בזכות הספר הוא ייפגש עם המקומות האלה זה ישמח אותי. בנוסף, אני מקווה שהוא יצליח לכבד ולפגוש את הדמויות במקום פוגש ולא שופט ומבקר ודרך זה - להתבונן במבט רחב יותר על הבודדים. לפתח מבט שמנסה להבין מאיפה הם באים ולהבין אותם".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מרים צחי
    מיכאל שיינפלד. הבדידות מעניינת אותו
    צילום: מרים צחי
    לאתר ההטבות
    מומלצים