שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    סרדין על מחבת לוהטת
    החום הכבד מנשוא לא הצליח לעצור את רפי אהרונוביץ' שיצא למסע בין מסעדות שהציעו לו מזון טעים ומזגן מקפיא. בבית הוא כבר דאג לקרר את עצמו עם 2 מנות של סרדינים

    יצאתי, חברים, יצאתי מהבית עם הגברת, תוך שאני נוקט בכל אמצעי הזהירות. תריסים הגפתי? צ'ק. כיריים כיביתי? צ'ק. גם את השניים? צ'ק. מזגן כיביתי? כן. גם את המרכזי? וודאי. בכל זאת אני לא שקט. "משהו שכחתי" אמרתי לגברת בעודנו יורדים במדרגות, "לא זוכר מה".

     

    עוד בערוץ האוכל:

     

    איך שנעמדנו ליד דלת היציאה מהלובי נזכרתי: "יצאנו מהבית לפני שהשמש שקעה!" זעקתי לגברת בהיסטריה, בעודי נאחז בידית הדלת כאילו הייתה קרנות המזבח. "לא נורא", ניחמה הגברת, "אנחנו ממש לפני שקיעה וחוץ מזה נלך בכל הרחובות שאתה זוכר מימי ילדותך, אלה שתמיד אתה אומר שהם מוצלים ועם בריזה".

     

    התחלנו ללכת ללא מטרה מיוחדת. הגברת רק רצתה להימלט מהפינגווינים שמסתובבים אצלנו בסלון (מזגן-על שלי, כמה אני גאה בך), ואני סתם רוצה לאכול משהו, אולי גם לעשן סיגר בבריזה.

     

    תכננתי את הדרך בפרוטרוט. הלכנו על שדרות נורדאו. "תראי את העצים", אמרתי לגברת, "תראי את הצל. חכי, תיכף תגיע גם הבריזה". אט-אט העצים העבותים פינו עצמם לעצים בגובה פטרוזיליה. הבריזה גם היא בוששה לבוא. הגופיה דבקה לגופי.

     

    החלטנו לשבור ימינה וללכת על שפת הירקון עד שפך הירקון. גם משם לא הגיעה הישועה. מכנסי הפשתן שלי - אלו שהאנגלים היו מסתדרים איתן בכל הקולוניות שלהם באפריקה - גם הן הפכו לחלק בלתי נפרד מגופי. אם לא הייתי זוכר את מקרה גשר המכבייה ותוצאותיו העגומות, הייתי קופץ מרוב ייאוש לירקון.

     

    "רוצה הביתה שלי" ,מלמלתי לגברת, "רוצה הביתה שלי. רוצה מזגן שלי". "קח סיגר", הציעה הגברת כמנהגן של אמהות שדוחפות מוצץ לילד. "לא רוצה סיגר, רוצה הביתה שלי". "רוצה אוכל?" לשניה הפסקתי ליילל. "אוקיי, אבל רק במקום ממוזג".

     

    ממול ראיתי מקום שנקרא 'דוד ויוסף'. בחוץ הרבה כסאות, בפנים בר ומזגן. פתחתי את הדלת, הכנסתי יד, הרגיש סביר. "בואי נשב על הבר", הצעתי. "על הבר?!" השתוממה הגברת, ולא שכחה להזכיר לי איך תמיד כשהיא אומרת בוא נשב על הבר באיזשהו מקום אני אומר לה שימי הפיק-אפ שלי חלפו.

     

    אחרי מדידת קווי אורך ורוחב וחישובים הנדסיים מסובכים התיישבנו על הבר במקום הכי קריר. התפניתי להביט סביב. מקום נחמד. צעיר משהו. אולי קצת צפוף, או שאולי אני מעט גדול מדי.

     

    השווארמה של דוד ויוסף (צילום: רפי אהרונוביץ') (צילום: רפי אהרונוביץ')
    השווארמה של דוד ויוסף(צילום: רפי אהרונוביץ')

     

    התפריט מגוון. מיד בחרתי שתי מנות עיקריות: שווארמה עשויה משוק טלה ופלאפל שרימפס. הקרירות התחילה להשפיע עליי. נרגעתי עד כדי כך שהזמנתי שוט של גריי גוס קפוא. המלצרית שאלה: "משהו בשביל הגברת?", "לא תודה", היא אמרה, "אני לא חם לי. רק סודה בבקשה".

     

    "מי זה דוד ומי זה יוסף?" שאלתי את המלצרית כדי להעביר את הזמן עד שהמנות יגיעו. "הם לא פה, הם ברומא". נו, לפחות גם להם חם, התנחמתי. השוט היה קפוא ומחייה נפשות. התחלתי לחזור לעצמי.

     

    השווארמה הגיעה על טורטייה קלויה, עם בצל ועגבניות קלויים אף הם ועם שפריצים של טחינה ושמן זית. קיפלתי אותה ללאפה ונהניתי. שווארמה אני אוהב, שוק טלה אני אוהב. מה רע?

     

    הפלאפל שרימפס היה טעים במיוחד: שלושה כדורים חמים על שעועית לבנה מבושלת שהוגשה בטמפרטורת החדר, פלפל חריף, מעט בזיליקום ושמן זית. טעים. לסיכום: האווירה נעימה והאוכל לא רע. גם שפע המשקאות שעל הבר נראו לי טובים. אני אגיע לפה שוב בחורף, אשב בחוץ, אוכל ואשתה ברצינות.

     

    פלאפל שרימפס (צילום: רפי אהרונוביץ') (צילום: רפי אהרונוביץ')
    פלאפל שרימפס(צילום: רפי אהרונוביץ')

     

    "קינוח?" שאלה המלצרית. "לא תודה" עניתי. הרגשתי כל כך טוב שחייכתי לגברת ואמרתי: "סיגר אחד בדרך הביתה איתך... ערב מושלם!".

     

    יצאנו החוצה. חברים, השמש כבר שקעה, אבל אחרי מספר צעדים שוב נדבקה לי הגופיה לגב. איזה סיגר... אפילו החיוך נמחק מעל פניי. בשחייה קלה חזרנו הביתה. מקלחת, מזגן ואבטיח. זהו. לא יוצא יותר מהבית בלי בגד ים.

     

    למחרת - קולטורה. נווה צדק, סוזן דלאל. בהוראת הגברת לבשתי מכנסיים קצרים וחולצה. "למה חולצה?" ניסיתי למחות, "לא אמרתי בגד ים, אבל לפחות גופיה!". לא עזר לי.

     

    הגברת, שפורחת בחום, דילגה בקלילות בין הסמטאות הציוריות של השכונה ואני מדדה אחריה כמו זומבי, למה אי אפשר גופיה? עוד לא נרגעתי.

     

    "רוצה לנשנש משהו?" שאלה המדלגת. "לא רואה כלום, יש לי אובך במשקפיים... למה אי אפשר גופיה... מה שאלת? אוכל?!". מיד התעשתי. שליטה ופיקוד זה אני. תמיד במצבי משבר מישהו צריך להתאושש. חישבתי מיקום פלוס זמן הגעה מינוס זמן תחילת הופעה - נשארו לנו 40 דקות נטו. "הקונדיטוריה של דלאל", הודעתי לגברת. 

     

    מאוצרות הקונדיטוריה של דלאל (צילום: רפי אהרונוביץ') (צילום: רפי אהרונוביץ')
    מאוצרות הקונדיטוריה של דלאל(צילום: רפי אהרונוביץ')

     

    נתחיל מהסוף. יש שם אחלה אווירה. בשעת ערב הרבה מהמאפים לא נשארו, אבל מאפה פלפלים אחד מעולה עם גבינה וקפה מצוין היוו מנה ראשונה. עוגה ורודה עם מוס קסיס וקוקוס, אוורירית וחמצמצה במידה התגלתה כלהיט הקיץ! לדעתי זו עוגת הקיץ הכי טובה שאכלתי ובקיץ הזה כבר אכלתי כמה. יחד חלקנו גם דייניש תפוח עץ לא רע. עוד קפה, סודה. "מוכן להופעה!" אמרתי לגברת.

     

    אגב, אתם חייבים לראות שם את השירותים המשוחזרים בסמוך לקונדיטוריה של דלאל, הגברת כמעט קשרה את עצמה אליהם עם שרשרת כדי שניקח אותם אלינו הביתה.

     

    להופעה קראו 'cuadros' - עלמה צעירה בשם טניה וינוקור בתיאטרון פלמנקו פיוז'ן. משהו שלא מהעולם הזה. זה ממש פיוז'ן, כמו באוכל. תערובת של מוזיקת פלמנקו, מוזיקה ברזילאית, מעט ג'אז ועוד. הגברת הזאת מוכשרת כמו שד. רוקדת, וירטואוזית בכינור, ומפלרטטת בחינניות עם הקהל.

     

    חברים, אם לא הייתי אחרי 4 מאפים ויום עבודה אחד, ולא הייתי חושש מצרחות האימה של ילדים ונשים בהריון שראיתי בקהל, הייתי עולה לרקוד.

     

    בדרך הביתה לא ראיתי כלום במשקפיים, אבל הרגשתי שאני עדיין בהופעה, אז לא היה אכפת לי. גם התעלמתי מצפירות הנהגים בצמתים. איכשהו הגענו.

     

    למחרת שאלה הגברת בחיוך: "יוצאים לאכול?", "לא זז מהבית", הכרזתי. אז הכנו סרדינים, לא כאלה מקופסה אלא מהסוג הטרי. למה? קודם כל כי הוחלט שזה בריא, וחוץ מזה שהכי קיצי זה דגים (למרות שכל דייג יודע שהדגים הכי טעימים הם דווקא בחורף כאשר המים קרים יותר ודגי הים מעלים יותר שומן על בשרם) והכי קיצי מבין הדגים זה סרדינים.

     

    קלים להכנה כמו שניצל - סרדינים (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    קלים להכנה כמו שניצל - סרדינים(צילום: ירון ברנר)

     

    הייתי אומר שאם משווים הכנה של דגים להכנת שניצל עוף, מבחינת קלות ההכנה, הרי שסרדינים זה שניצלונים. הרעיון הבסיסי בסרדינים זה לקנות אותם טריים. אפשר להיעזר במוכר ידידותי על מנת לפתוח את בטנם, לנקות ואם רוצים - לקפד ראשם.

     

    סרדינים על סלט עגבניות חריף

    המרכיבים (ל-4 סועדים):

    לסרדינים:

    12 סרדינים נקיים

    4-5 כפות קמח

    מלח ופלפל שחור

    מעט פפריקה, רצוי חריפה

    שמן לטיגון עמוק

     

    לסלט עגבניות חריף:

    3 עגבניות חלוטות, מקולפות וחתוכות לקוביות קטנות

    1 בצל סגול חתוך דק

    1 לימון קטן, חצי ממנו סוחטים ואת החצי השני מפלטים מהקליפה וחותכים לקוביות קטנות

    מלח ופלפל שחור

    2 פלפלים חריפים, או לפי הטעם, אני מאוד אוהב את הגרסה בה מטגנים את הפלפלים תחילה בשמן זית, מנקים את הגרעינים, קוצצים דק ומערבבים בסלט

     

    אופן ההכנה:

    1. מכינים את הסרדינים: מתבלים את הקמח בתבלינים, טובלים את הסרדינים בקמח, מנערים ומניחים בצד. ממש לפני האוכל מטגנים מספר דקות בשמן חם. מניחים את הסרדינים בתוך השמן החם כשאוחזים כל אחד בזנבו. מניחים תחילה את הראש ואז את הזנב, כך זה לא מתיז.
    2. מכינים את הסלט: מערבבים את כל מרכיבי הסלט ומתקנים תיבול. זה הזמן לטגן את הסרדינים ולהניח מעל. הולך נהדר עם פלחי תפוחי אדמה אפויים בתנור. אצלנו זה הפך לארוחה קלה.

     

    והנה עוד מנה ראשונה טובה או ארוחה קלה מסרדינים.

     

    סרדינים אפויים בגריל חם

    המרכיבים

    12 סרדינים טריים, יפים ונקיים

     

    לתערובת התיבול:

    1 כף גדושה לימון כבוש, חתוך לקוביות קטנות מאוד

    10-12 עגבניות שרי חצויות

    2 גמבות קצוצות דק מאוד

    5 גבעולי בצל ירוק קצוצים לטבעות

    2 כפות שמן זית

    2-3 כפות פירורי לחם

    3 שיני שום כתושות

     

    אופן ההכנה:

    1. מערבבים את כל מרכיבים תערובת התיבול יחד חוץ מפירורי הלחם.
    2. מניחים את הסרדינים פתוחים עם העור כלפי מטה בכלי שנכנס לתנור, משומן קלות ומעט פירורי לחם מפוזרים בתחתיתו.
    3. מניחים כפית גדושה מחומרי המלית על כל סרדין פתוח, מפזרים עוד מעט פירורי לחם למעלה וקולים כ-5-6 דקות מתחת לגריל חם.
    4. גרסה שיצאה אפילו טוב יותר היא זאת שבה פיזרתי מעט פרמזן מגורד מעל פירורי הלחם. את המלית שנותרה מניחים מסביב לסרדינים והכי טוב להגיש את זה עם יוגורט כבשים קר.

     

     

    לאתר של רפי אהרונוביץ' - מייסטר בשר ובעל הטור מר בשר 

     


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רפי אהרונוביץ'
    העוגות של דלאל - תענוג
    צילום: רפי אהרונוביץ'
    מומלצים