מגיוס בנות עד גיוס חרדים: היסטוריה של פרישות
ב-1952 פרשה אגודת ישראל מהממשלה עקב ההחלטה לגייס בנות לצה"ל. שלוש שנים לאחר מכן פרשו הציונים הכלליים בגלל פרשת קסטנר וב-1976 משבר מטוסי ה-F-15 והשבת הוביל להתפרקות הממשלה
1952 - החרדים פורשים עקב גיוס בנות לצה"ל
עוד לפני קום המדינה הגיעו אגודת ישראל והסוכנות היהודית להסדר בנוגע להבטחת האינטרסים העיקריים במדינה. המסמך מכונה "מכתב הסטטוס קוו". המפלגה החרדית הייתה שותפה בקואליציות של דוד בן-גוריון עד ספטמבר 1952. המפלגה פרשה אז מהקואליציה בשל ההחלטה להטיל את חובת הגיוס על נשים בצה"ל.
שר הסעד, יצחק (איצ'ה) מאיר לוין מאגודת ישראל, התפטר מהממשלה. אגב, הוא היה השר היחיד מהמפלגה החרדית שכיהן בממשלה. יחד איתו התפטר קלמן כהנא, סגן שר החינוך מטעם פועלי אגודת ישראל. הקואליציה של בן-גוריון נותרה עם 60 חברי כנסת. בסופו של דבר החזיקה הממשלה השלישית עוד שלושה חודשים עד להתפטרותו של ראש הממשלה דאז.
1955 – הציונים הכלליים ומשפט קסטנר
ב-29 במאי 1955 התפטרה הממשלה החמישית, שבראשה עמד משה שרת. ארבעת שרי הציונים הכלליים - יוסף סרלין, פרץ ברנשטיין, ישראל רוקח ויוסף ספיר - פרשו מהממשלה, לאחר שנמנעו בהצבעת אי אמון בממשלה עקב עמדתה בפרשת ישראל קסטנר.
בג'ואיש כרוניקל חגגו את הפלת הממשלה וכתבו כי "ניצול שואה הפיל ממשלה". הכוונה הייתה למלונאי הירושלמי מלכיאל גרינוולד, שכתב מאמר בעלון דל תפוצה, שבו האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים בזמן השמדת יהודי הונגריה. קסטנר תבע דיבה ובארץ הייתה באותן שנים סערה.
במשך כהונת הממשלה היו בקואליציה 91 חברי כנסת. עם פרישת הציונים הכלליים, שמנו 23 ח"כים, ירד המספר ל-68, אבל למרות זאת התפטר שרת מתפקידו והקים ממשלה חדשה – עם המפלגות שנותרו בקואליציה עד הבחירות לכנסת השלישית.
1959 – אחדות העבודה והנשק לגרמנים
ביולי 1959 התנגדו שרי אחדות העבודה ומפ"ם למכירת נשק למערב גרמניה. במפא"י קראו לשרים להתפטר ובן-גוריון הודיע כי אם הם לא יעשו זאת הוא יתפטר בעצמו ויפזר את הממשלה. ואכן, בן-גוריון מיהר להתפטר ביום ראשון - 6 ביולי 1959.
בן-גוריון הזכיר במכתב כתבה שפורסמה כמה שבועות קודם לכן ב"ידיעות אחרונות" על העסקה. הוא כתב כי שרי אחדות העבודה לא פנו בעניין זה לממשלה במשך יותר מחודשיים, אלא רק לאחר פרסום הכתבה. הממשלה המשיכה כממשלת מעבר עד חודש דצמבר אותה שנה, אז הקים בן-גוריון ממשלה חדשה לאחר הבחירות. שרי אחדות העבודה ומפ"ם היו חברות בה.
1976 - F-15 וחילול השבת
בדצמבר 1976 פירק ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, את הקואליציה עם המפד"ל, לאחר שזו נמנעה בהצבעת אי-אמון. ההצבעה הועלתה על ידי מפלגת אגודת ישראל, בשל חילול שבת בטקס שהתקיים בבסיס חיל האוויר, לרגל הגעת שלושת מטוסי F-15 הראשונים לישראל.
בעקבות המשבר הקואליציוני התפטר רבין מתפקידו והביא להקדמת הבחירות ולהקמתה של ממשלת מעבר בראשותו. בפברואר 1977 בחר בו שוב מרכז מפלגת העבודה לתפקיד היו"ר ומועמד המפלגה לראשות הממשלה. חודשיים לאחר מכן נחשף חשבון הדולרים של לאה רבין, שאותם היא החזיקה בלא היתר ובניגוד לתקנות מטבע חוץ באותה תקופה. בעקבות חוות דעת שנתן היועץ המשפטי אהרון ברק, ואף שלא נדרש לכך על פי חוק, התפטר רבין מראשות המפלגה ולכן שמעון פרס התמודד בראש המערך בשנת 1977.
1990 – התרגיל המסריח
בבחירות שנערכו בשנת 1984 זכה שמעון פרס עם המערך ב-44 מנדטים, מנגד קיבל הליכוד בראשות יצחק שמיר 41 מנדטים. פרס ניסה להרכיב ממשלה - המפלגות הדתיות והחרדיות לא פסלו הצטרפות לממשלה. במערך טענו כי הם המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, ואילו בליכוד אמרו כי הסיכוי של מפלגתם להרכיב ממשלה גדול יותר. עם זאת ניסו פרס ושמיר להגיע להסכם על ממשלת אחדות. הקואליציה החזיקה מעמד לכל אורך התקופה.
לאחר הבחירות ב-1988 עמד יצחק שמיר בראש ממשלת אחדות, אשר בה היו שותפות הליכוד, המערך, המפד"ל, ש"ס ואגודת ישראל. בקואליציה היו יותר מ-90 חברי כנסת, אבל הפעם לא הייתה רוטציה בראשות הממשלה. ב-15 במרס 1990, אחרי שכמה חברי כנסת מהמערך - בהוראת פרס - שכנעו את ש"ס לתמוך בהם, נפלה הממשלה בפעם הראשונה והיחידה בהצבעת אי-אמון. יו"ר ש"ס דאז, אריה דרעי, "עשה תרגיל" וחמישה חברי מפלגתו נעדרו מההצבעה.
11 באפריל 1990 היה צריך להיות יומו הגדול של פרס - הוא התכונן להציג ממשלה של 61 ח"כים מהמערך, רצ, שינוי, מפ"ם ואגודת ישראל ובתמיכת המפלגות הערביות. אבל משהו קרה באותו יום: חברי הכנסת אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי מאגודת ישראל - נעלמו. פרס נכנס ללחץ כי ידע שרק 59 ח"כים תומכים בו, ומיהר לבקש ארכה להרכיב ממשלה מהנשיא. בתום הארכה הוא הרים ידיים והודה שנכשל. בסופו של דבר הקים שמיר ממשלת ימין צרה.
1992 – בין מדריד לצומת
בתום מלחמת המפרץ בחורף 1991 ותחת לחץ אמריקני כבד, יצא שמיר בראש המשלחת הישראלית לוועידת מדריד באוקטובר 1991. במהלך הוועידה ובשיחות המשא ומתן שנוהלו לאחריה, התווה שמיר מדיניות של האטת המשא ומתן, מתוך רצון להימנע מוויתורים ושמירה על ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון ועזה.
מדיניות זו ובעיקר בסוגיית ההתנחלויות, הביאה לעימות בינו לבין הממשל האמריקני שהגיע לשיאו, כאשר סיוע שהובטח לישראל בעקבות גל העלייה מברית המועצות עוכב עד לעצירת הקמת ההתנחלויות. למרות כישלון שיחות המשא ומתן החליטו מפלגות הימין - התחייה, צומת ומולדת - על פרישה מהממשלה. בעקבות זאת, נפלה ממשלתו של שמיר והבחירות הוקדמו. שמיר הפסיד בבחירות באביב 1992 ליצחק רבין.
1998 - הימין ו"הסכם וואי"
ב-23 באוקטובר 1998 חתמו נתניהו ויושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, על "הסכם וואי", לפיו יועברו 13.1 אחוזים משטחי הגדה לשליטה פלסטינית. מפלגות הימין זעמו ואהוד ברק סירב להקים ממשלת אחדות.
21 בדצמבר 1998 - בתום יום סוער והיסטורי קיבלה הכנסת, ברוב של 81 מול ,30 את הצעת החוק לפיזור הכנסת ה-14והקדמת הבחירות. בכך הגיעה כהונתה של ממשלת נתניהו הראשונה אל סופה. "כנראה הצד השני אינו רוצה אחדות, אולי גם מעוניין פחות בשלום ויותר מעוניין כנראה בשלטון", אמר אז בנימין נתניהו. ואכן, חצי שנה לאחר מכן בבחירות ניצח ברק את נתניהו.
2000 - ש"ס, כסף, מהומות ופיגועים
במהלך כהונתו כראש ממשלה ביקש ברק להגיע להסכם שלום סופי עם העם הפלסטיני. ניסיון זה הגיע לשיאו בשיחות קמפ דייוויד, אולם נכשל. זמן
קצר לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד פרצה אינתיפאדת אל-אקצא; במקביל פתחו ערביי ישראל בגל הפגנות אלים (אירועים שזכו לימים לכינוי "מהומות אוקטובר" ונחקרו על ידי ועדת אור).
גל הטרור ששטף את המדינה בחודשים שלאחר מכן, לצד אירועים נוספים אחרים (ובהם עזיבת ש"ס את שולחן הממשלה בשל מחלוקות כספיות) הובילו להחלשת הקואליציה בראשותו. משנוכח ברק כי נותר ללא קואליציית רוב וללא ממשלה רחבה, נאלץ להודיע על התפטרותו, והוא הוסיף לכהן כראש הממשלה עד סיום כהונת הממשלה ה-28 במרס 2001. בבחירות לראשות הממשלה שהתקיימו בפברואר 2001, נוצח ברק על-ידי אריאל שרון בהפרש עצום.
2012 - קדימה וגיוס החרדים
ב-17 ביולי 2012 הודיע המשנה לראש הממשלה שאול מופז כי מפלגתו פורשת מהקואליציה בשל המחלוקת על גיוס החרדים. למרות הפרישה, עשרה שבועות לאחר שנכנסה קדימה לממשלה, לנתניהו יש עדיין קואליציה של יותר מ-61 חברי כנסת.
לפנייה לכתב/ת 
