שתף קטע נבחר

 
צילום: ראובן שוורץ

זה הכל בראש

כל אולימפיאדה מעלה מחדש את השאלה: מהו קצה גבול יכולתו של האדם? אבל כשמדובר בישראל, עולה שאלה נוספת: מהו קצה גבול יכולתו של העסקן? מצ"ב התשובות

מהו קצה גבול יכולתו של האדם? התשובה הנכונה: קצה גבול יכולתו של האדם היא המגבלה שהוא שם לעצמו בראש. נכון שבני אדם לא יכולים לרוץ 100 מטר בחמש שניות, או לקפוץ לגובה 3 מטר, אבל זה עדיין לא מסביר באיזו מהירות הם כן יכולים לרוץ ולאיזה גובה הם כן מסוגלים לקפוץ.

 

 

מי היה מאמין שבן אדם ירוץ 100 מטר בפחות מ־9 שניות ו־8 עשיריות, או ינתר למרחק של 8.95 מטר? הסיפור של רוג'ר בניסטר ממחיש, יותר מהכל, שהמגבלות שאנחנו שמים לעצמנו מצויות רק בראשנו.

 

שבר מחסום פסיכולוגי. רוג'ר בניסטר (צילום: גטי אימג'ס) (צילום: גטי אימג'ס)
שבר מחסום פסיכולוגי. רוג'ר בניסטר(צילום: גטי אימג'ס)

 

בראשית שנות ה־50 היה מקובל לחשוב שתוצאה של 4 דקות בריצת מייל (1,609 מטר), היא קצה גבול יכולתו של האדם. רוג'ר בניסטר היה התקווה הגדולה של הבריטים בריצות בינוניות באולימפיאדת הלסינקי 1952, אבל הוא סיים רק במקום הרביעי. מאז התמקד בלימודי הרפואה, התאמן רק 45 דקות ביום, וקבע לעצמו מטרה חדשה - לשבור את הגבול הפסיכולוגי של 4 דקות בריצת מייל.

 

עוד ב-ynet ספורט:

 

מאחר שגם האוסטרלי ג'ון לאנדי סימן את אותה מטרה, בניסטר החליט לעשות מעשה ולהסתער על השיא בריצת מייל. ב־6 במאי 1954 נערך מירוץ מיוחד באוקספורד, כאשר שני רצים בריטים משכו את בניסטר בסיבובים הראשונים לקצב מהיר. הוא חצה את קו המטרה אחרי 3.59.4 דקות, שני הרצים המושכים סיימו גם הם את המרוץ כדי שהתוצאה לא תיפסל מחוסר ספורטיביות, וכך הפך רוג'ר בניסטר לאחד הרצים המפורסמים בהיסטוריה אף שלא זכה מעולם במדליה אולימפית והחזיק בשיא העולם בזמן הקצר ביותר.

 

בניסטר, מודל 2012, עם הלפיד האולימפי (צילום: גטי אימג'ס) (צילום: גטי אימג'ס)
בניסטר, מודל 2012, עם הלפיד האולימפי(צילום: גטי אימג'ס)

 

שיאו של בניסטר, וזה המעניין בכל הסיפור, החזיק מעמד רק 46 ימים. הוא נשבר בידי לאנדי ב־21 ביוני אותה שנה. ב־12 החודשים הבאים, כשהבלתי אפשרי הפך לאפשרי, ירדו רצים 27 פעמים מ־4 דקות בריצת מייל. הכל בראש.

 

טורים נוספים של אריה מליניאק:

 

תפסו תמונה

כשמדובר במדינת ישראל, האולימפיאדה מעלה עוד שאלה: מהו קצה גבול יכולתו של העסקן? במקרה הזה התשובה הנכונה היא: אין גבול. אני יודע שהתקשורת תורמת לא מעט לדימוי הגרוע של ה"עסקנים", אבל אסור לעשות הכללות, וכמו שאמי לימדה אותי, הם הרוויחו את זה בכבוד.

 

אלו הם הגיבורים האמיתיים (צילום: לילך וייס) (צילום: לילך וייס)
אלו הם הגיבורים האמיתיים(צילום: לילך וייס)

 

את יהודה מעיין - יו"ר איגוד השייט, מכבדים. את צבי ורשביאק ואבנר קופל לא מכבדים. שיבדקו קודם כל את עצמם ויבינו למה, ותמונה קטנה מדברת לפעמים יותר מאלף מילים.

 

חגיגה אולימפית ב-ynet ספורט:

 

נבחרת העתודה הצליחה לעלות לאליפות אירופה דרג א'. לכולם זכורה עדיין הנבחרת שהגיעה לגמר אליפות אירופה לפני 10 שנים, ולכן השמחה הייתה גדולה. באמת מגיע כל הכבוד למאמנים ולשחקנים. מאחר שהייתי כבר שותף להצלחות וגם לכישלונות, אני מכיר את שמחת הניצחון ואת התמונות הספונטניות שלאחריה. מישהו ממנהלי המשלחת קורא לכולם לתמונת ניצחון, החבר'ה מניפים ידיים, ודווקא שם מתגלה התמונה האמיתית.

 

ובפועל, העסקנים גונבים את ההצגה (צילום: לילך וייס) (צילום: לילך וייס)
ובפועל, העסקנים גונבים את ההצגה(צילום: לילך וייס)

 

אבנר קופל הגיע לבולגריה ממש לפני המשחק. הפיגוע שאירע בבורגס יום קודם לכן נתן אולי אשליה שכל בולגריה חזית, ומגרש הכדורסל הוא חלק משדה קרב. אפשר היה להבין את ההתרגשות הספונטנית. אם נבחרת מצטלמת, בתמונה צריכים להופיע מאמנים ושחקנים. אפשר לצרף גם את הצוות המקצועי. אבל תמונה כמו זו, של נבחרת העתודה לאחר משחק העלייה בסופיה, מסבירה את מהות העידן החדש באיגוד הכדורסל. הבשורה החדשה באיגוד: עסקנים בשורה ראשונה, מאחור מציצים ראשי כמה שחקנים.

 

הייתי בטורינו 79'. נבחרת ישראל סיימה במקום השני. מדליית כסף. ניצחונות על איטליה, ספרד, יוגוסלביה. אני לא זוכר תמונה שבה שורה של עסקנים ומאמנים עומדת, ומסתירה את השחקנים מאחור. מישהו זוכר מי היה אז יו"ר איגוד הכדורסל? בעוד 50 שנה יזכרו מצוין מי היה יו"ר איגוד הכדורסל ב־2012, יהיה קצת קשה להיזכר בשמות השחקנים.

 

לא זוכה לאהדה. צבי ורשביאק (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
לא זוכה לאהדה. צבי ורשביאק(צילום: אורן אהרוני)

 

ועדיין בעניין מינויים ועסקנים: אני נמנה על אלו שחושבים שהניהול ההתנדבותי בספורט בישראל הוא אסון. נכון שאי אפשר לשלם משכורות לכל אחד, אבל יש עסקנים שעושים עבודה גרועה, תקועים כמו מסמרים בלי ראש, גורמים נזק לספורט, ובמקום לשלוח אותם הביתה אנחנו עוד צריכים להגיד להם תודה. כי הם מחריבים את הספורט על חשבון זמנם הפנוי וללא תמורה.

 

לאחרונה מונה נשיא בית המשפט המחוזי אורי גורן, לנשיא בית הדין בהתאחדות לכדורגל. בעבר מילאו את התפקיד דב לוין, שופט בית המשפט העליון, ושאול אלוני, נשיא בית המשפט המחוזי בת"א – בהתנדבות מלאה. שכרו של גורן יהיה 30 אלף שקל בחודש. אין ספק שהבחירה בגורן, שופט עתיר ניסיון, ראויה. הוא יעשה עבודה מצוינת. אבל דרך המינוי של בעלי תפקידים בהתאחדות, מוסד ציבורי שניזון מכספי ציבור, מעלה שאלות: האם היו מועמדים נוספים לתפקיד? מי החליט שהגיע הזמן להתחיל לשלם שכר לאב בית הדין? ולמה 30 אלף שקל לחודש ולא סכום אחר?

 

קודמיו בתפקיד התנדבו, הוא מקבל משכורת שמנה. אורי גורן (צילום: יובל חן) (צילום: יובל חן)
קודמיו בתפקיד התנדבו, הוא מקבל משכורת שמנה. אורי גורן(צילום: יובל חן)

 

מיכל גרונדלנד, דוברת ההתאחדות לכדורגל משיבה: "כבוד השופט בדימוס,

מר אורי גורן, מונה על ידי נשיאות בית הדין כחבר בית דין עליון. על פי התקנון, מליאת בית הדין העליון מינתה אותו כחבר הנשיאות. הנשיא הנבחר יעבוד באופן שוטף ורציף בהנחלת מספר רב של רפורמות שיבוצעו במערכת המשפטית לרבות בתקנוני ההתאחדות, במבני בתי הדין, באופן עבודת בתי הדין ועוד.

 

לשם מילוי תפקיד זה נדרש היקף עבודה אשר לא נדרש בעבר. כמו כן, עקב פעילותו בתפקיד זה, נאלץ מר גורן לצמצם את עיסוקיו האחרים כמו בוררויות, גישורים וכתיבת ספרים. כפועל יוצא הוחלט לראשונה כי תפקיד זה יהיה בשכר. מינויו של גורן, לרבות תשלום השכר, אושרו על ידי מזכירות ההתאחדות לכדורגל".

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אבנר קופל ואבי לוזון
צילום: טל שחר
מומלצים