אפילו בים, במקום ליהנות, אני מחפש בחורות
החברים מנסים לשדך לי כמעט כל חברה רווקה שלהם, ההורים שלי מנסים לשדך לי בנות של חברים שלהם, ובנות של חברים של חברים שלהם, אחי ניסה לשדך לי את האסיסטנטית שלו, וכשהוא התאשפז בבית החולים, הוא ניסה לשדך לי את הרופאה שלו. די, נמאס לי. אני פורש מהמשחק
החלטתי שאני פורש. לא מהעבודה, מנהל הבנק שלי לא יאהב את זה (לא שהוא אוהב אי אלו מההחלטות הפיננסיות שלי). אני פורש מדייטים. מפסיק את החיפושים, עובר למצב סטנד ביי. אני לא מתנתק, פשוט משאיר את הנורה האדומה הקטנה הזו דולקת, מוכן אבל ממתין, לא פועל.
עוד בנושא:
לא יודע מי יותר לחוץ חתונה: אני או ההורים שלי
הגיע לדייט ראשון מסריח מיום עבודה - והצליח
בליינדייט: משנה מקום - משנה מזל?
מי שמחפש - מוצא?
אולי אני לא מוצא כי אני מחפש. כשאתה בן עשרים וקצת אתה לא מחפש. אז, לפני מה שנראה כמו לא הרבה זמן אבל בעצם כן, היינו עובדים-לומדים-שותים-רוקדים-מתאהבים. תהליך בלתי מבוקר, שלא ניתן לנתח, ואז זוגיות זה פשוט "משהו שקורה". עכשיו אני מוצא את עצמי עובד על זה. יש תחושה שלמצוא זוגיות הפך להתמחות, פרויקט משולב שתוקפים אותו מכל כיוון.
החברים מנסים לשדך לי כמעט כל חברה רווקה שלהם. זה לא שאין תהליך מיון, להיפך! ישנו תהליך מיון מוקפד מאוד – אם היא רווקה - היא ממש מתאימה לי לדעתם, זה תהליך המיון.
ההורים שלי מנסים לשדך לי בנות של חברים שלהם, ובנות של חברים של חברים שלהם, אחי ניסה לשדך לי את האסיסטנטית שלו, וכשהוא התאשפז בבית חולים הוא ניסה לשדך לי את הרופאה שלו.
אשתו ניסתה לשדך לי לקוחה שלה, הבוס שלי מכריז לכל בחורה שנכנסת למשרד ש"תומר רווק, את יודעת", סבתא שלי שתבדל לחיים ארוכים, ניסתה לשדך אותי לאחרונה, ואפילו מארק צוקרברג מתעקש שאני אכתוב את הסטטוס שלי, שאולי הוא יצליח היכן שרבים וטובים נכשלו.
בכל זאת, יש לו איזו הצלחה בבניית מעגלים חברתיים בין אנשים שהקשר הממשי ביניהם רופף לחלוטין עד לא קיים כלל.
צבתות הענק של הרשויות המפקחות – חברים משפחה ומכרים – לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יראו אותי תחת סורגי החופה. יש את אתר ההיכרויות שחבר שכנע אותי להירשם אליו, ויש ברים שאתה הולך ומביט ובוחן אולי זו ואולי זו, במקום סתם ליהנות מהבירה שלך.
ויש את הים שבמקום להירגע בו אתה כל הזמן מחפש, כי אולי דווקא פה תמצא את האחת (ואם לא, אז לפחות תראה מישהי עם חוטיני), וכשהולכים לעבודה אי-אפשר ללכת לגמרי כמו 'שלוך', כי מה אם במקרה היום היא תכנס, תפסע בטעות למשרד, ותפגוש אותך?
מעוניינת? אני מאחורה, עסוק בספירת מלאי
וזה לא עובד, אז אני עוזב את חלון הראווה. אם מחפשים אותי, אני אהיה אי שם, ב'מאחורה' של החנות. אם מישהי תכנס, אני לא מנסה למכור כלום. אם תמצא חן בעיניה הסחורה - היא יותר ממוזמנת להמשיך ולסרוק את המדפים, ואפילו לאסוף אל הסלסלה. אני עסוק בענייני ספירת מלאי או מה שזה לא יהיה שבעלי חנויות עושים ב'מאחורה' של החנות שלהם, והבחורה צריכה להיות מישהי שבלי לנסות יותר מדי, מצדי או מצדה, תגרום לי להרים את הראש ולשכוח לרגע מה בדיוק עשיתי.
אני מתנתק מהניסיון להצליח, כי אהבה זה לא משהו שאתה אמור להתכוונן אליו, לשאוף להגיע אליו, להתקדם לכיוונו. אהבה זה לזכות בלוטו. אין לזה שיטה. הסיכויים באופן מטורף נגדך, ואתה יכול למלא טפסים למכביר, למלא טורים כפולים ומשולשים, לחשב הסתברויות ולריב עם אנשים אחרים על ההסתברויות האלה, ולחשב סיכויים ולנסח נוסחאות, ולחשב בעד ולחשב נגד, ולחשב חישובים ולא להרוויח דבר.
לזכות בלוטו כמו אז, בימי הלירות
כשסבא שלי, בעלה של הסבתא השדכנית המהממת שלי, הכיר את אשתו לעתיד, להלן - הסבתא המהממת, הוא התחיל למלא לוטו כל שבוע. אחרי שנה הוא זכה בפרס הראשון שהיה אז בלירות ולא מפלצתי כמו הפרסים של היום, אבל מכובד. הוא קנה דירה ושם כסף בצד, והמשיך לעבוד, בונה וחי חיים בטוחים ורגועים.
אבל גם הוא קלט את הפוטנציאל, והחליט להמשיך ולמלא לוטו עד שיזכה שוב ויחלק את הכסף בין כל נכדיו. כל שבוע התקשר לקחת מאיתנו מספרים כדי למלא את הטור, המליץ על מספר כזה או אחר, ולפעמים לא התערב בהימור. לפי גודל הפרס הסביר לנו כל פעם איך יחלק את הזכייה שווה בין שווה בין כולם. הוא נפטר לפני קצת יותר משנה, שבוע לפני שמלאו לו 90, וכמה שלא ניסה - הוא לא זכה שוב מעולם.
אז אני מפסיק לעבוד על אהבה ושם את יהבי על המזל, כי במילא המזל יהיה זה שיכריע אם אמצא אותה או לא. אז אני מתרווח על כיסא נוח, נרגע, לא חושב כל הזמן מה אני מפסיד. אתה לא יכול להפסיד דברים שלא היו לך מעולם, והזדמנויות, זה משהו שאתה יוצר, אז כשאני אראה סיבה אני אצור הזדמנות.
חבר טוב, איש מכירות, אמר לי פעם שכשאומרים לו "לא" - הוא שמח. הוא מרגיש עם זה טוב, בגלל שאם לפני שיגידו לו "כן" הוא אמור לקבל 1000 סירובים, אז אחרי הלא הראשון נשארו רק עוד 999. כל "לא" הוא בעצם צעד נוסף לעבר ה-"כן". יפה, נכון?
לא באמת. מצטער אייל, אבל אני חושב שזה שטויות שאנשים מוכרים לעצמם בשביל להתעודד ולהאמין. אם זה היה נכון, הייתי הולך לדייטים עם כל בחורה בטווח ראייה, והייתה תקופה שעשיתי את זה. הייתי יוצא עם טיפשות, מכוערות, משעממות, עצבניות. הייתי יוצא עם סלסלות קש, עם גרביים, עם מדוזות.
לך תדע, למה לפסול כל אחת רק בגלל סעיפים קטנים ולא רלוונטיים כמו "היא לא עושה לי את זה" או "אין לה דופק"? כמובן שגורמים שונים ברשויות המח"מ (משפחה, חברים ומכרים) חושבים שכך צריך להיות - שאני אכן צריך לצאת עם כל בחורה שמוצעת לי.
"מה אכפת לך"? הם שואלים. מה אכפת לי? שאלה מוזרה כשהיא מתייחסת לאם ילדי, אשתי לעתיד. "אבל אסור לך לחשוב ככה!", הם יטענו במקהלה, חבורת יועצי האסטרטגיה. אז מה לחשוב? שאני יוצא איתה כי אולי נוכל לשחק ביחד בלגו? להרכיב פאזלים?
שאני יוצא איתה כדי שאני לא אצטרך לשתות את מנת האלכוהול השבועית שלי לבד? שאני יוצא איתה כי נורא מעניין אותי לשמוע שוב ושוב ושוב את העבר התעסוקתי שלה, רפואי שלה, צבאי שלה, טיולי שלה, משפחתי שלה, יחסים בין-אישיים שלה? אם אני פסיכולוג לפחות שישלמו לי.
דייטינג זה עבודה, לא מכניסה במיוחד
כי לא מספרים לך את זה, אבל דייטינג זה עבודה, אבל זו העבודה היחידה שעולה לך כסף. אתה מתארגן, אתה נח לפני כדי לבוא רענן, אם לא קנית חולצה חדשה לפחות תבוא עם תחתונים מכובסים, אתה בוחר מקום בקפידה, וכשאתם סוף-סוף מתיישבים, מתחילים הכללים: לא לחטט באף, לא לשתות יותר מדי אלכוהול, לא לצחוק בקול רם מדי, להקשיב לה, לדבר בפתיחות על עצמי, לא לדבר על סקס אלא אם זה ביוזמתה.
לא להסתכל על החריץ של המחשוף שהיא מדדה אותו שעות עם פלס ומחוגה שיהיה מספיק אבל לא יותר מדי במיוחד בשבילך (ואתה בכלל אמור להתעלם ממנו באלגנטיות), לנסות להבין מה זה אומר שהיא משחקת באוזן, מה זה אומר שהיא משחקת בשיער, מה זה אומר שהיא משחקת ברידג', מה זה אומר שהיא מסתכלת בשעון, מה זה אומר שהיא מבקשת את החשבון.
אז אתה פרשן ותרפיסט, ובשביל לשרוד את כל הדייטים האלה בלי הלוואה שנייה אתה צריך גם להיות כלכלן, ואם תגיעו למיטה אתה צריך להיות ג'יגולו ואם לא תגיעו אתה צריך להיות שומר מאופק בארמון המלכה, ואם המלצר יגיש לה משהו דוחה - אתה צריך להיות קטגור.
ואם ביציאה מהחנייה היא תכנס ברכב החונה מלפנים אתה צריך להיות סנגור (כי ברור שהוא אשם למרות שהוא בכלל לא שם), ואתה צריך להחמיא לה על הנעליים כאילו שאתה איזה סטייליסט, ואתה צריך להיות מספר סיפורים, כדי שהיא לא תאמר שאתה לא מדבר על עצמך.
יותר מזל משכל
כשאתה עובד, גם אם אתה מאמין שמה שאתה עושה יוביל אותך בעקיפין למקום אליו אתה רוצה להגיע, ואתה עובד קשה בשביל להשיג את זה, אתה מתעייף. ובסופו של כל יום עבודה, כל מה שאתה רוצה זה לחזור הביתה, לאשה שלך.
סבא שלי התחיל למלא לוטו כי הוא רצה לדאוג למשפחה החדשה שלו, לבית, לילדים, לאשתו. אני חושב שבכל 60 שנות מילוי הלוטו עד השבוע האחרון של חייו הוא לא נשבר, כי הוא ידע. הוא ידע שהוא לעולם לא יצליח להתעלות על הזכייה הראשונה שלו. כי כזה מזל יש רק פעם אחת בחיים, והוא ידע שאין סיכוי לשחזר את הזכייה בסבתא.
אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
