שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אל תשמרו בבטן: 6 סיבות בריאות לכעוס

    למרות שכעס הוא רגש טבעי לגמרי, אנחנו כמעט ולא מרשים לעצמנו לבטא אותו ואפילו מתביישים בו. התוצאה: בסופו של דבר הוא מתפרץ ללא שליטה. מומחית מסבירה למה זה בריא להוציא את הכעס החוצה

    אם רוצים לדעת האם התנהגות או רגש מסוים הם טבעיים, צריך פשוט להבט בילדים קטנים או בבעלי-חיים. אחד הרגשות שרבים חושבים שאינו טבעי ופעמים רבות אף אינם מתירים לעצמם להרגישו הוא כעס.

     

    בואו לקרוא עוד על כעס ב-ynet:

     

    לא אחת תשמעו אנשים אומרים: "אם ארשה לעצמי לכעוס אני מפחד שלא אשלוט בזה". אך על-אף שאינם מתירים לעצמם להביעו, בשלב כלשהו כעסם תמיד מתפרץ ללא שליטה. באופן אירוני דרך פעולתם מביאה בדיוק לדבר ממנו הם רוצים להימנע.

     

    אנשים צריכים להבין כי דווקא כשילמדו להכיר בכעסם, לכבד אותו ובעת הצורך להביעו ללא דרמה ותוקפנות מיותרת, ההתפרצות הרגשית חסרת השליטה לא תגיע לעולם.

     

    כעס הוא רגש טבעי ונורמלי. הוא משמש כסמן המורה לנו מה נכון עבורנו ומתריע על צורך בשינוי. הדרך להתגבר על כעסינו אינה בעזרת ניסיון לשכנע את עצמנו שאין על מה לכעוס, אלא בעזרת שינוי ההיבטים החיצוניים המעוררים אותם. להלן העיקריים שבהם:

     

    1. לא מעזים לכבד את גבולותינו

    הפחד מכעס גורם לכך שפעמים רבות בעוד מבפנים ברור לנו שהגיע הזמן לומר"לא" או "עד כאן", אנו ממשיכים לחייך ולומר "כן" ו"בסדר".

     

    הקושי בהצבת גבולות ובכיבוד העצמי מופיע מול אלו שאנו מחשיבים כמעלינו או חוששים מתגובתם. הורים רבים, לדוגמה, חוששים להיות תקיפים עם ילדיהם, גם משום שזה נראה להם 'לא בסדר' או מחשש שהילד יפסיק לאהוב אותם. אותם הורים שמדחיקים את כעסם ומתרָצים בפני ילדיהם מוצאים את עצמם לא אחת מתפרצים בתוקפנות כלפיהם.

     

    תקיפות היא עניין טקסי שבא להציב גבולות ולומר, בטרם מופיע הכעס, "עד כאן" או "אני הוא זה שמנהל כאן את העניינים", בדיוק כמו אצל בעלי החיים שמסמנים זה לזה "זו הטריטוריה שלי", על מנת למנוע מלחמה מיותרת.

     

     

    אנחנו לומדים להשתמש בכעס כי הוא מביא תוצאות (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אנחנו לומדים להשתמש בכעס כי הוא מביא תוצאות(צילום: shutterstock)

     

    2. משתמשים בכעס כבמניפולציה

    מגיל צעיר אנו לומדים להשתמש בכעס פשוט משום שזה מביא תוצאות. כשהילד צורח בבכי ואמא נשברת הוא לומד להשתמש בכך, אך מהר מאוד הוא גם לומד להאמין לדרמה שיצר.

     

    כך  גם כמבוגרים, אנו לומדים לראות את עצמנו כקורבן ובקלות מגיעים למצב בו איננו שולטים בהבעה דרמטית של כעס המלווה בבכי ובצעקות.

     

     מניפולציה נוספת בה נעשה שימוש רב היא מה שנקרא 'כתף קרה', בה אנו עוטים פרצוף כועס על מנת שהאדם שמולנו יבין את אשמתו וירצה אותנו.

     

    הבעיה עם שימוש בכעס כמניפולציה היא שהמניפולציה עצמה מגבירה את תחושת הכעס, מעוררת תחושת מסכנות, ושברגע שאנו משתמשים בכך זה הופך לאמת עבורנו.

     

    3. כועסים על כך שמרחמים עלינו

    כשמישהו מרחם עלינו זה גורם לנו לראות את עצמנו כחלשים, להתבייש בעצמנו ולהסתגר בפניו. כשאם, לדוגמה, מרחמת על בתה שלא נישאה ורואה אותה כמי שזקוקה לפיצוי ולתמיכה.

     

     אין ספק שהיא מאמינה שבדאגתה. היא מפגינה אכפתיות ואהבה, בפועל היא רק מטילה עול נוסף על כתפי בתה.

     

    פעמים רבות אנחנו מצפים לכך שהורינו או הקרובים לנו יראו אותנו כבעלי עוצמה על-מנת שנוכל לראות את עצמנו ככאלה, וזועמים כאשר זה לא קורה.

     

     אמנם כילדים אין לנו שליטה על היחס שאנו מקבלים, אך משאנו מבינים שהעולם תמיד משקף לנו את יחסנו לעצמנו ביכולתנו לשנות את המצב ולהפסיק, קודם כל, לרחם על עצמנו.

     

    4. משתמשים בהאשמה כדי להסיר מעצמנו אחריות

    כעס כלפי מצב לא רצוי כגון מעמד בו נוצלנו או לא קיבלנו תמורה הולמת לכספנו, הינו בסך הכל תזכורת שאומרת "במעמד שכזה איני רוצה למצוא את עצמי שוב".

     

    כאשר אנחנו מוסיפים על הכעס האשמה והופכים אדם אחר אחראי למצבנו, אנו מעצימים ומנציחים את הכעס. ללא האשמה ימשך הכעס כל עוד אנו נזדקק לתזכורת שבו, עד שיתפוגג.

     

    הכעס הזה יסייע לנו ללמוד למקום שאין ברצוננו לשוב וכיצד נוכל לפעול באופן מועיל יותר באירוע עתידי דומה.

     

    5. מבטלים את עצמנו - וכועסים אם מישהו משתמש בזה כדי לכעוס עלינו 

    ביטול עצמי, אחת הסיבות העיקריות לכעס בתרבותנו, הינו חוסר כבוד לעצמי; ביטול הצרכים והרצונות האישיים המושמעים על-ידי קולנו הפנימי.

     

    נשים, לדוגמה, מוצאות עצמן פעמים רבות במצב בו הן נושאות בעול מטלות הבית או הטיפול בילדים בצורה שאינה שוויונית ואינה הוגנת.

     

    לעתים הן אינן מעזות להודות אף בפני עצמן שזה מפריע להן, אך גם כשהן מצליחות כביכול להצדיק את המצב נפשן מתקוממת בכעס.

     

    ביטול עצמי בוטה הוא ניהול מערכת יחסים עם בני-זוג שאינם פנויים, פיזית או רגשית. רבים נמצאים במצב זה ונאחזים בשלל תירוצים בכדי להצדיקו: "זה עדיף מכלום", "אני לא יכולה בלי סקס" או "גם אם הוא היה פנוי לא הייתי רוצה לחיות איתו".

     

    תחושת ההשפלה העצמית הטמונה ביסודה של מערכת יחסים כזו היא כה גדולה עד ששום תירוץ לא יוכל להעלים את עקבותיה. לעתים, בים ההצדקות, רק הכעס שמסרב לשכוח ממשיך להתריע על כך.

     

    בגידה עצמית הינה סוג נוסף של ביטול עצמי. היא עלולה להופיע מול הורינו, כאשר אנו נוהגים בהתאם לציפיותיהם במקום בהתאם לרצוננו, מול ילדינו כאשר אנו נכנעים שוב לנדנודיהם בשביל עוד דקה של שקט.

     

    דבר דומה קורה גם מול חברות אותן אנו חוששות לאבד באם נביע את דעתנו, בקיום יחסים אינטימיים ללא חשק או במשימה האחת יותר מדי שהסכמנו לקחת על עצמנו בעבודה.

     

    פעמים רבות ננסה להצדיק את הביטול העצמי בפני עצמנו במשפטים כגון: "אי אפשר לחשוב רק על עצמך", "מה אני יכול לעשות?" או "יש דברים שחייבים לעשות".

     

    6. מטפחים טינה הרסנית

    בעוד כעס נחשב לחולשה, אחותו החורגת, הטינה, נחשבת לחוזקה. טינה אינה כעס טבעי אלא סיפור עצוב על מה שקרה שמחייה את הכאב והכעס לאורך זמן, לעיתים לאורך חיים שלמים.

     

    טינה היא טיפוח האשמה כלפי אדם/קבוצת אנשים על פגיעה בנו או באלו עמם אנו מזדהים. הטינה עלולה להיתפש כמוצדקת ואף ראויה, שכן ביסודה עומדים לא אחת מעשים פוגעניים ומכאיבים ביותר.

     

    כאשר אנו שומרים טינה לאדם אחר אנחנו מחזקים באמצעותה את ה'הוכחה' לכך שאנחנו טובים ממנו. החיזוק העצמי שמקנה הטינה מקשה על רבים, למרות הכאב העצום שהיא גורמת, לוותר עליה. אך ככל חיזוק עצמי מנטלי מנציחה הטינה דווקא את התחושה ממנה אנו מנסים להימלט - שערכנו נרמס ושאיננו שווים דבר - שאם לא כן, מדוע עלינו להנציחה?

     

     

     

    הטינה מחפשת אשמים, וכשיש אשמים מוכרחים להיות גם קורבנות חסרי ישע, ולכן כרוכה הטינה ברגש הרסני לא פחות - רחמים עצמיים. הטינה דוחפת את בעליה להתנהגות קיצונית: התפרצויות רגשיות חסרות שליטה, מחשבות מוגזמות ולא מציאותיות ופעולות תוקפניות שמונעות מתאוות נקם, כאלה שגורמות בדיעבד להלקאה עצמית מכאיבה.

     

    ויתור על הטינה, כלומר סליחה, אינו אישור למה שנעשה, אלא הבנה שכאב וחוסר מודעות הניעו את הפוגע, ושכל עוד אנו נושאים את הטינה ממשיך האירוע לחיות בתוכנו ולזהם את חיינו.

     

    כיבוד כעסינו מחד, ווויתור על טינה, האשמה ורחמים עצמיים מנגד, הינם המפתח לחיים משוחררים מכאב רגשי וממשקעים עצומים של כעס מודחק שמתפרץ שוב ושוב ללא שליטה.

     

    הכותבת היא מומחית לאימון רגשי





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutetrstock
    כעס משמש כסמן המתריע על צורך בשינוי
    צילום: shutetrstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים