המזרח רוצה את הטכנולוגיה הישראלית

במציאות של היום ידע שווה ערך לעוצמה כלכלית, ולמעשה, לעוצמה מכל סוג. פעם מדינות היו נלחמות ביניהן על מנת להשתלט על שטחי חקלאות ועל האיכרים המעבדים אותם. לאחר מכן, הופיעו המלחמות על מחצבים.

לטורים נוספים של טל רשף

אומרים שהיום המלחמות הולכות ומתמעטות, בין השאר, בגלל שהכלכלה מבוססת על ידע, וידע אי אפשר לכבוש במלחמה. אז מה ירוויח אחמדינג'ד אם ישתלט בכוח על קריית עתידים?

המדינות משקיעות יותר ויותר בטכנולוגיית סייבר

הידע של ישראל מתקיים בעיקר בתחום הסטרט-אפ. העוצמה של ההיי-טק, הקטר של הכלכלה הישראלית, מתחילה, בדרך כלל, משניים או שלושה סטודנטים מהטכניון או יוצאי חיל האוויר, בדירה של הדודה עם כמה מחשבים אישיים והמון חלומות, בטחון עצמי ונכונות להסתכן.

שלושת המרכיבים הללו אינם מספיקים כמובן. הם טובים בתור נקודת פתיחה אבל מהר מאוד צריך לעשות סבב גיוס ראשון ואחריו סבב שני. בתחילה מספיקים 50 אלף דולר, אחר כך צריך קצת יותר ובהמשך הרבה יותר. בינתיים אוכלים פלאפל, שומרים בחיים את הסובארו הישנה וממשיכים לחלום ולקחת סיכונים.

גם המתכת החזקה ביותר מתעייפת בסופו של דבר, וכך גם החיילים המשוחררים שלנו. לא כולם זוכים לכספי המדען הראשי. לא כולם מצליחים להתרומם לפני שנגמר הכסף. בינתיים הסטודנטים מתחתנים, מולידים ילדים, בונים בית ולוקחים משכנתא. מה לעשות, החיים צריכים להימשך. קוראים לאורח החיים הזה "התכלבות", מלשון "כלב". כמה זמן ניתן להמשיך בו בלי פריצת דרך כלכלית?

זה שהצליח להמציא את הטכנולוגיה שלו, למכור ולעניין חברות גדולות - אולי יעשה אקזיט, כי צריך לממן איך שהוא את הגן של הילדה ואת החלפת המכונית. העיתונים מלאים בכתבות המתלוננות על כך אך גם ניתן להבין את העושים זאת. אבל מה עם מי שעדיין לא הגיע לשם וגם לא אל כספי המדען הראשי?

סין רוצה את המפתחים הישראלים

בפגישה שהייתה לי לאחרונה עם ח"כ רונית תירוש, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, היא התעניינה במה שעושה ממשלת סין בנושא זה והצביעה על הסכנה המדאיגה אותה: "עצוב לי לראות איך טכנולוגיות שטיפחנו דרך מערכת החינוך, דרך מוסדות ההשכלה הגבוהה ובעיקר דרך היוזמה של אנשים צעירים בורחת לחו"ל, אל מקומות בהם יש כסף ותשתיות על מנת לממש אותה, ובעיקר לסין".

כן, סין, המעצמה העולה, ארץ הרזרבות הכספיות העצומות שמושקעות בבניית המחר. על פי הערכות יש לסין יתרות של כ-3 טריליון דולר. במרתפי האוצר הסיני מצוי סכום שבמדינות אחרות יכול להוות את סך כל הכלכלה, ומחפש אפיקי מימוש. תוכנית החומש הסינית הנוכחית מקציבה מתוכו 1.5 טריליון למשך 5 השנים הבאות בעיקר לעבר טכנולוגיות ייצור מתקדמות, סביבה ירוקה והגדלת השוק הפנימי הסיני. אין צורך לדאוג, עד שיסיימו פקידי המפלגה להוציא את הסכום הזה כבר יצטברו טריליונים נוספים במקומו.

ב-20 ביוני השנה התקיים בבית לשכות המסחר בת"א סמינר מעניין בדיוק בנוגע לכך, בנושא שיתופי פעולה עתירי-ידע ישראל-סין, במסגרת מה שנקרא עיר הידע הסינו-סינגפורית שבמחוז גואנג'ו. זה היה אירוע שבו ניתן לפגוש את מר שו חוי, אחד מאותם פקידים שעליהם דיברנו כאן, את מי שמהווה קרן אור לסטרטאפיסטים התפרנים מצד אחד ומושא לדאגה עמוקה לחברת הכנסת תירוש מצד שני.

הרשויות הכלכליות של סין יזמו את הסמינר בשיתוף עם איגוד לשכות המסחר ועם לשכת המסחר ישראל-אסיה והתאחדות התעשיינים מתוך מטרה מרכזית אחת - למשוך חברות טכנולוגיה ישראליות לפתח את המוצרים העתידיים שלהן במה שנקרא עיר הידע הסינו-סינגפורית.

עיר זאת היא מיזם משותף של העיר גואנגז'ו שבאזור המפותח של גואנדונג ושל חברת אחזקות סינגפורית. לסין יש עוצמה כלכלית וארגונית ולסינגפור יש ניסיון בהקמת מיזמים טכנולוגיים ציבוריים. מה שנותר הוא להביא את חברות הטכנולוגיה. כאן נכנסת לתמונה ישראל או ליתר דיוק הסטרטאפיסטים הישראליים.

החדשנות הישראלית מעניינת את סין

החדשנות הישראלית מאוד מעניינת את סין ומר שו חוי, סגן מנהל הפרוייקט שטרח להגיע עד הנה עם פמלייתו, יודע מדוע עשה זאת. הוא פרס בפני באי הסמינר חזון של פארק תעשייתי שהוא למעשה עיר. עיר המהווה מודל לאיכות חיים משודרגת ומוקד משיכה לתעשיות עתירות-ידע, העושה שימוש בכל מילות המפתח העדכניות: "עיר חכמה", "עיר אקולוגית" ו"עיר לומדת".

מאחורי הכותרות הללו מסתתר פרוייקט בן עשרות קילומטרים רבועים שיש בו שטחים נרחבים של בנייני הייטק הנהנים מכל מה שניתן להזדקק לו במרחק נגיעת יד: מעבדות מחקר, שלוחה אוניברסיטאית, משרד רישום פטנטים ושמירת זכויות יוצרים, בנייני מגורים, גני ילדים, מרכז מסחרי ואפילו גישה לכביש הבין-עירוני ותחנת רכבת מהירה לשדה התעופה ולמרכז גואנדונג.

הפארק בגואנדונג הוא ההבטחה הגדולה ליזם. במחיר של קשירת הפיתוח שלו לשוק הסיני הוא מקבל תשתית פיתוח מקו טלפון ועד גיוס כוח אדם מקומי, איכות חיים, מימון, נגישות לכל מה שהמוצר שלו צריך על מנת להתרומם וכל זה במרחק של דיווש באופניים מחנות הבגדים, תחנת הרכבת והגן של הילדה, זאת שלא ראתה את אבא בשנתיים האחרונות יותר משתי דקות לפני השינה.

זה נשמע כמו כתבה שיווקית? אולי. תלוי מי קורא זאת. זה אמור להדאיג מאוד את אלה שעתיד הטכנולוגיות הישראליות קרוב לליבם. אנחנו מכירים את הסיפור על עמי ותמי, נכון? טוב, לא מדובר כאן במכשפה. סין משקיעה מאמץ עצום בשנים האחרונות בהגנה על קניין רוחני, בעמידה בהסכמים ובמחויבות לאמנות בינלאומיות.

עמי ותמי שיגיעו עם הקונטיינר מקרית אונו או מהרצליה לא צפויים לגלות כי רימו אותם, אבל הם צפויים להידרש לקשירת המוצר שלהם והטכנולוגיה שלהם למדינה ולמשק שבהם הם פותחו, קרי: סין. אין כאן רמאויות, הכל כתוב בהסכם שעליו הם חותמים לפני תחילת המעבר.

כמה חברות ישראליות ינגסו בפתיון?

הפרויקט הזה, כמו פרויקטים קודמים במחוז גואנדונג, הוא פיילוט, ואם יצליח יבואו נוספים בעקבותיו. שנגחאי, חרבין, צ'נגדו ושיאן ממתינות לתורן ולתקציבים כמובן. כמה חברות ישראליות ינגסו בפתיון? ימים יגידו. פיתויים של איכות חיים ומימון אינם שיקול יחידי, למרות היותם שיקול חשוב.

יהיו מי שיסרבו לחשוב על האפשרות עקב ציונות או אי נכונות אישית לעשות רילוקיישן לסין, בתחומים מסויימים לא ניתן מבחינה טכנית לטלטל אל מעבר לים צוותי פיתוח. הסינים מצידם ישקלו כל בקשה בדרכם הסבלנית והאיטית, לא כל חברה תוכל להמתין זמן ארוך כל כך, ולא כל בקשה כזאת תאושר בסופו של תהליך.

כל מעבר כזה, כאשר יקרה, יהיה הפסד לעולם הטכנולוגיה הישראלי, ונותר רק לראות אם כל מעבר כזה אמנם יהיה ברכה ליזמים שמאחוריו.

טל רשף מנהל את פורום אסיה-ישראל לעסקים, יועץ, מרצה ומפתח עסקי לעסקים בסין , מחבר הספר המדריך הישראלי לעסקים בסין. מרצה לתרבויות ועסקים בחברות ובחוגי בית