שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אקשן, מזדקנים: מרוצחים קטלניים לליצנים
    מגיבורים עמוסים בחשיבות עצמית ודלים ברגשות, הפכו כוכבי האקשן של שנות ה-80 לקריקטורות של עצמם. בפגישת המחזור שלהם ב"בלתי נשכחים 2", הם גם למדו לנצל את המצב. אמיר בוגן יצא למסע בעקבות האבולוציה של הגבר-גבר הקולנועי
    היו ימים - אי אז בשנות השמונים - בהם היינו צעירים, פראיים ומאותגרי טסטוסטרון. רגע לפני גיל ההתבגרות, רגע לפני שהעזנו לגשת לפינה החשוכה והאסורה ההיא בספריית הווידאו, היו אלו סרטי האקשן שהניעו את הפעילות ההורמונלית בגופנו. סילבסטר סטאלון, ארנולד שוורצנגר, צ'אק נוריס ואחרים היו שם בשבילנו עם רובים גדולים בידיהם, וקיסמים דקיקים בין שיניהם. ואנחנו היינו שם איתם - מפחדים, זועמים, ולבסוף מלאים בתחושת ניצחון. ותמיד תמיד, שטופי אדרנלין וטעונים כמו M16 מקוצרר.

     

    כתבות מגזין נוספות בערות הקולנוע של ynet:

     

    כך היינו מתכנסים כל החברים, הולכים ביחד לקולנוע, או נפגשים בסלון לצורך צפייה משותפת בכבלים הפיראטיים - ונהנים מהגיבורים שלנו כשהם מכסחים את הצורה לאויבים שלהם, ושלנו. הערצנו אותם, והתלהבנו ממפגני האלימות שלהם ב"רמבו", "קוברה", "קומנדו", "מחץ הדלתא", "נינג'ה אמריקני" ועוד יצירות מופת ששאלנו בספריית הווידאו. היינו צופים בצ'אק נוריס מחסל רב מרצחים רוסי שפלש לארצות הברית, או בסטאלון מרסס חבורה של מלוכסנים בווייטנאם - מריצים קדימה ואחורה, אחורה וקדימה.

     

    סילבסטר סטאלון הוא "רמבו". פעם היו גיבורים

     

    ועכשיו, נריץ קדימה שלושים שנה. והנה גיבורי הילדות שלנו חוזרים ב"בלתי נשכחים 2" כליצנים, כרוחות רפאים מקומטות. מה קרה להם, לסטאלון, נוריס והאחרים, שהסתכלו לנו בלבן שבעיניים ועכשיו נראים כמו צל של עצמם? ואיך השתנה לו ז'אנר האקשן שנשאו על גבם - משא כבד משקל מהאייטיז, שצץ מחדש כפארודיה קלילה בימינו? ובעצם, אולי אנחנו השתנינו - מצופים רציניים לציניים?

     

    סטאלון, נוריס, שוורצנגר, ז'אן קלוד ואן דאם, ברוס וויליס, דולף לונדגרן, קורט ראסל, מייקל דודיקוף ודומיהם קפצו על הג'יפ, לחצו על דוושת הגז והאיצו בשנות ה-80, אבל המקורות של הז'אנר נמצאים בעשור הקודם, בו שגשגו מותחני הפעולה. למעשה ז'אנר האקשן היה הכלאה של אותם סרטי מתח שקיבלו תו תקן איכותי מהוליווד, ביחד עם קולנוע האקספלויטיישן האלים והמחתרתי. אל הקלחת הלוהטת הזאת התווסף תבלין חריף מן המזרח בדמות סרטי הקונג פו.

     

    אפשר להגיד שברוס לי היה ככל הנראה להשראה הגדולה ביותר על סרטי האקשן האמריקניים של האייטיז. מחולל הקונג פו הקולנועי הוכיח כי גם שחקנים לא מקצועיים יכולים לככב בלהיטים קולנועיים, למרות היכולות הדרמטיות הירודות שלהם. די במיומנות באמנות הלחימה, בשרירים מסורגים ובמצח מכווץ כדי להלהיב את הקהל הפוטנציאלי של הז'אנר. ברוס לי היה התשובה המוצלחת והזולה לקלינט איסטווד, צ'ארלס ברונסון, סטיב מקווין, ג'ין הקמן וכוכבים הוליוודים מובילים שהשתלבו במותחני הפשע האיכותיים.

     

    רגע נוסטלגי: ברוס לי נגד צ'אק נוריס

     

    ואם ברוס לי עליו השלום יכול, אז למה לא אלוף הקונג-פו המקומי, צ'אק נוריס (למעשה, הוא פרץ לתודעה כאויבו של לי ב"דרך הדרקון" מ-1972). כך גם במקרה של ואן דאם הבלגי ולונדגרן השבדי - שניהם אלופי קראטה מאירופה. ומה בנוגע לשרירן האוסטרי שוורצנגר? אם מר עולם לשעבר יכול להיות מושל קליפורניה, ברור שיש לו הכישורים הנדרשים להופיע ככוכב אקשן. זאת למרות שההתנסויות הקולנועיות הראשוניות שלו תועדו בסרטים מאותה פינה חשוכה ואסורה בספריית הווידאו - ממש כמו סטאלון בתחילת דרכו.

     

    כך נולד לו טרנד האקשן של האייטיז. בניגוד לסדרת סרטי ג'יימס בונד (כששון קונרי, ג'ורג' לזנבי, רוג'ר מור ועוד ועוד נקראים לדגל כדי לשרת את הוד מלכותה כ-007) או הארי המזוהם, סרטי הפעולה החדשים לא נבנו על דמויות מוכרות או מורכבות מדי, וגם לא על בימוי מהודק (מישהו זוכר מי ביים את "רמבו" או "רמו"? וכן, יש הבדל בין השניים), אלא על גיבורים לא מוכרים אך קשוחים, שהשתלבו היטב בסצינות לחימה. ומה בנוגע לתבונה ורגישות? מי צריך כאלה בסרטים הללו.

     

    ובכל זאת, זה בלתי נמנע - אי אפשר לבנות דמות בלי רגשות. גם הקרירים שבצופים זקוקים לסוג של אנושיות להזדהות עמה. ובכן, כוכבי האקשן התקשו לספק את הסחורה. המנעד הדרמטי שלהם נע בין רצינות נוקשה, קשיחות דוממת ובכיינות קולנית יתר על המידה. זה לא היה משכנע - אינטימיות לא היתה שם. למזלם של היוצרים, לא היה צורך בכך. גם אם הכוכבים מתקשים לחולל אצל הקהל הזדהות, היה זה הקונטקסט הפוליטי שעשה זאת עבורם.

     

    צ'אק נוריס ב"מבצע בעורף האויב"

     

    קצת מפתיע שסרטים עלילתיים מופרכים היו ספוגים בתוכן פוליטי, אולם בימי המלחמה הקרה, כשהעולם נדחס בין ארצות הברית הנאורה לברית המועצות המאיימת - שימש ז'אנר האקשן כזירה נוחה ואף מהנה לפורקן הפרנויה שחשו האמריקנים (ובני בריתה האירופים, וגם אנחנו הישראלים). היום בדיעבד מתברר שסרטים אלו זכו לקהל אוהד גם במזרח אירופה, ואלו איכלסו את הפינה האסורה והחשוכה בספריות הווידאו במוסקבה, ורשה ופראג.

     

    המתיחות המדינית הבלתי נסבלת בכל העולם, החשש מפריצת מלחמה אטומית והחשדנות שחלקו הפוליטיקאים, הגנרלים וגם צופי הקולנוע היו אבק השריפה במקלע של גיבורי המלחמה. טראומת מלחמת וייטנאם - ביטוי מעשי מובהק לעימות בין הגושים - הוסיפה גם היא לבערה בסרטים הללו. כך במקרה של ג'ון רמבו (בגילומו של סטאלון), ג'יימס בראדוק (בגילומו של נוריס ב"מבצע בעורף האויב") ואחרים - דמויות של גיבורי מלחמה שנקלעו בין אויבי ארצות הברית לאש הידידותית של שולחיהם.

     

    סרטי האקשן היו אופציה פנטסטית ראויה לתיעול המתח והפחד שחשו האמריקנים בצל המלחמה הקרה. המדינאים מחליפים איומים מרומזים, ערוצי החדשות מגבירים אותם ככותרות ענק, אבל התותחים למזלנו נדמו. בקולנוע לעומת זאת הם רעמו ובגדול. איכשהו קרה שדווקא הצד הנכון ניצח בסופו של דבר. ואז כשהגיעה זמנה של ברית המועצות להתפרק בסוף שנות השמונים, והמלחמה הקרה הותכה ונמסה אל תוך כורים גרעיניים שהושבתו ברחבי העולם - קשה היה לתחזק את המלחמות הדמיוניות בסרטים. אם היתה איזו נקודת השקה של הסרטים למציאות, גם היא נעלמה. ובעקבותיה גם ההצלחה של הז'אנר.

     

    זה לא אותו דבר בלי הרוסים ברקע

    שנות התשעים, שהיוו מעין קאם-דאון לעשור הדקדנטי שקדם להם, הביאו עמן אנחת רווחה שופעת ציניות - חדשות לא טובות עבור יוצרי האקשן. הניסיון שכוכבי האקשן צברו על הסט רק קיבע אותם כדחלילים בכל הנוגע לנוכחות הקולנועית שלהם - אולי מפחידים, בטח לא מרגשים או משכנעים. בלי נוכחות דרמטית, ובלי אווירת "רגע לפני סוף העולם" אקטואלית שתגבה אותם, איבדו הסרטים את הרלוונטיות שלהם, וכך גם הכוכבים. אחרי שנים כל כך פרודוקטיביות, ראינו אותם פחות ופחות.

     

    כוכבי האקשן של פעם, בלוק של היום (צילום: MCT) (צילום: MCT)
    כוכבי האקשן של פעם, בלוק של היום(צילום: MCT)
     

     

    כשהם צצו מדי פעם, הם פגשו קהל ביקורתי. מושאי ההערצה הפכו למושאי בדיחה. וסטאלון, נוריס והאחרים לקחו את עצמם הרבה יותר מדי ברצינות. לא ברור איך הם יכלו להרשות לעצמם. אפילו אנחנו, הנערים שגדלנו עליהם, הפכנו להיות קצת יותר בוגרים וספקנים. המבנה הנרטיבי הקבוע של הסרטים נשחק והיה למופרך לחלוטין. פתאום היכולת של גיבור אנושי אחד - חזק ככל שיהיה - לחסל חמישים-שישים איש נראתה מגוחכת. כך גם החתירה הבלתי נלאית לראש הנחש, שלא משנה אם הוא משוגע, זקן או נכה, הוא תמיד יהיה שם כיריב המאיים ביותר של גיבורנו - סוג של קליימקס מאולץ שנדרש כדי להשלים את העלילה. ולמרות הכל, הם התאמצו וניסו בלי להבין שהפכו לקריקטורה של עצמם.

     

    הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה הוא נוריס - תיש עקשן וחסר כל חוש הומור, שהמשיך עם ז'אנר האקשן. זה עבד כמה שנים בטלוויזיה, בסדרה "ווקר". כשזו ירדה מהמסך, נוריס ירד איתה. הוא נשאר בתודעה כסמל למופרכות העולם הישן - מקור לאינספור בדיחות קרש נוקשות, ממש כמו נוריס עצמו. זה עדיף על הגורל שחיכה למייקל "נינג'ה אמריקני" דודיקוף, שנשכח לחלוטין.

     

    ואן דאם ולונדגרן נשארו בסביבה, אבל זה נהיה יותר ויותר קשה להבדיל בינם לבין תחליפים מודרניים שצצו בשנות התשעים כמו גארי דניאלס, ג'ף פאהי, מארק דקאסקוס ואלמונים אחרים - שחקנים עם התמחות באמנויות לחימה, שספק אם שמעתם עליהם, אלא אם כן אתם צרכנים של ערוצי הסרטים וסובלים מנדודי שינה. לא לקח הרבה זמן עד שגם המפיקים הבינו: ז'אנר האקשן המסורתי לא עובד יותר. דרוש שינוי.

     

    "סילבסטר סטאלון ב"איש ההרס". זה לא זה

     

    כך למשל סטאלון, שמצוי גם בתחום ההפקה והבימוי, הספיק לככב ב"טנגו וקאש" ביחד עם קורט ראסל לפני סדרה של כשלונות מסחריים, שדחקו אותו בלית ברירה להשתנות. אבל קומדיות כמו "עצור או שאמא שלי יורה", וסרטי מדע בדיוני כמו "איש ההרס" ו"השופט" לא ממש השאירו אותו במעמד ממנו נהנה בעבר.

     

    מי שהצליחו לשרוד בקולנוע ככוכבים מוצלחים הם אלו שהשכילו להסתגל למצב החדש, הביעו נכונות להתבדח ולפתח הומור עצמי. כך שוורצנגר (שתיחזק היטב את הפיגורה הפריקית שלו) וברוס וויליס (שהוא פשוט שחקן מוכשר ובדחן) היו כאלה, וכוכבי הפעולה של דורנו - וין דיזל, דוויין ג'ונסון ואחרים - למדו מהם להיות אמיצים, מיומנים ובעיקר מצחיקים וציניים. מתאימים יותר לקהל של היום, שלא יודע ספריית וידאו מה היא, וגם לא נדרש לבקר באיזור הדמדומים שלה כדי לצפות בפורנו.

     

    הם גם למדו שאם לא התמזל מזלך להיות סופר-הירו או לגלם אחד כזה בקולנוע, עדיף להשתלב בחבורה. גיבורים עמוסי חשיבות עצמית כבר לא עובדים יותר בקולנוע, דרוש צוות לעניין. ב"בלתי נשכחים" ופארודיות פעולה אחרות שצצו לאחרונה, סטאלון הפשיר את הצוות שלו מהקפאה, וזה עבד
    עבורו. לא בגלל העלילה נטולת ההיגיון, ואפילו לא בגלל הפירוטכניקה. באיחור ניכר, חבורת הפוחלצים שלו למדה להשתלב מחדש כשהם קריקטורה מחויכת של הפרצופים הרציניים שהיו בעבר.

     

    ובניגוד לסרטי הפעולה הקומיים של היום, די בהופעה של הפנסיונרים המזדקנים על המסך כדי לעורר בנו תגובה רגשית - לא שהם למדו לשחק, אבל לפחות לנו - ילדי שנות השמונים - הם מזכירים לנו את עצמנו מהתקופה ההיא: תמימים ונלהבים, לפני שהפכנו למבוגרים הציניים של היום. הם ממלאים אותנו בנוסטלגיה מבושמת. העולם היה חרא, אבל אנחנו חיינו בבועה דמיונית נפלאה של פיצוצים, חלליות ואבירי ג'דיי - ולזה אי אפשר כבר לחזור, לא משנה כמה נריץ אחורה בבלו-ריי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים