שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: index open
    המוזיקה של בולטימור: מזאפה, ועד הקולקטיב
    גיא חג'ג' המריא למזרח ארה"ב ומביא משם את החוויות המוזיקליות המקומיות. והשבוע: בולטימור, העיר שעשתה מפרנק זאפה פסל, הצמיחה את טורי איימוס במועדוני גייז וכבר מטפחת את דור העתיד
    איים בזרם (כלומר, הכותב של איים בזרם) יצא לחופשה במזרח ארצות הברית, אז בארבעת השבועות של הטיול, אנו במסע מוזיקלי מקביל במזרח ארצות הברית, דרך ארבע ערים גדולות והמוזיקה שלהן. בשבועיים האחרונים ביקרנו במוזיקה של בוסטון עם הפיקסיז ואמנדה פאלמר, ובפילדלפיה עם הרוטס והסאונד החם של פילדלפיה סול. היום אנחנו ממשיכים לבולטימור, ובשבוע הבא נסיים עם עיר הבירה. לכל אחת מהערים האלו יש מורשת מוזיקלית נהדרת בעבר, בהווה וגם הבטחות מוזיקליות לעתיד. בואו נתחיל.

     

    העבר

    בולטימור היא לא בדיוק, איך לומר, העיר הראשונה שקופצת לראש כשמדברים על מורשת מוזיקלית אמריקנית. היא יותר ידועה בתור בירת הסמים של ארה"ב, ואחת הערים עם שיעור הפשע הגבוה ביותר בארצות הברית. לא פלא ששתי סדרות פשע מבריקות צולמו והתבססו בה: "רצח מאדום לשחור", ו"הסמויה".

     

     

    אבל לא רק פשע ובהחלט לא רק סדרות טלוויזיה מעולות יש בבולטימור, העיר השכנה של וושינגטון. גם הרבה מאוד מוזיקאים משובחים נולדו, גרו או פעלו בעיר, ביניהם בילי הולידיי ופרנק זאפה, שניהם זכו לפסלים בדמותם ברחובות העיר. זאפה אפילו זכה לרחוב קטן על שמו.

     

    אבל הבחורה עליה נדבר היום לא זכתה לכבוד הזה עדיין, בין היתר כי בניגוד לזאפה והולידיי, היא עדיין בחיים. קוראים לה מיירה אלן איימוס, ואתם בוודאי מכירים אותה בתור טורי איימוס. איימוס התחילה מוקדם מאוד, ובגיל 13 כבר התחילה להופיע עם הפסנתר במועדוני גייז בבולטימור (בליווי אביה, הכומר. זה בטח היה רגע מוזר בשביל שניהם).

     

    ב-1980, גיל 17, היא נרשמה עם אחיה לתחרות שירים של העירייה, וזכתה במקום הראשון עם השיר "Baltimore" והשורה הקובעת "אני גאה להיות בת בולטימור". בסוף שנות השמונים היא עשתה מוזיקת אייטיז מרגיזה עם הלהקה הראשונה שלה, Y Kant Tori Read, ורק ב-1992, בגיל 29, זכתה לפריצה הגדולה.

     

     

    שלושת האלבומים הראשונים שלה, ובמיוחד אלבום הבכורה Little earthquakes, הציגו לעולם סוג חדש של גיבורת פסנתר שתשפיע על דורות של זמרות: שברירית אבל חזקה, פרובוקטיבית אבל נגישה, עדינה אבל בוטה. לא תמצאו כמעט אף פסנתרנית-זמרת בימינו שלא הושפעה מטורי איימוס.

     

    ביוטיוב אפשר למצוא הופעה אדירה שלה בניו יורק ב-1997, בשיאה, אחרי שלושת האלבום הגדולים שבנו את הקריירה שלה. זו הופעה מכשפת, מהפנטת, של אמנית גדולה בשיאה. כבוד לבולטימור.

     

    ההווה

    הנציגים הכי מעניינים של בולטימור בימינו הם בלי ספק Animal Collective, הרכב שהזניק ז'אנר שלם (אף על פי שאף אחד מהאמנים בז'אנר לא מתקרבים באמת לקרסוליהם של הקולקטיב). המוזיקה של אנימל קולקטיב היא פסיפס קליידוסקופי של שברירי צליל, מקצבים אפריקאיים, קולות פסיכדליים ואלקטרוניקה.

     

     

    אי אפשר באמת לתאר בשתי שורות איך היא נשמעת, צריך פשוט להאזין לה, רצוי באוזניים פתוחות מאוד. מדובר באוונגרד משוגע, שדורש מצב רוח מאוד מסוים: פסיכוטי, נרקוטי או סתם אמנותי במיוחד. אני מת עליהם, אבל מודה שהם טעם נרכש ודורשים קצת מאמץ (שמשתלם). ממש לאחרונה הם הוציאו את האלבום התשיעי שלהם, Centipede Hz, והוא ניתן להאזנה באתר שלהם לצד קליפים פסיכדליים (קליפ לכל שיר).

     

    העתיד

    שמעתי להקה מעניינת מבולטימור בשם White life, ושיר אחד שלהם הזכיר לי מאוד להקה שאני ממש אוהב, Future Islands. ואז הסתבר לי ש-Future

    Islands עצמם הם מבולטימור! אז אני חושב שאפשר להתחיל לקרוא לסטייל שמשותף לשתיהן "הסאונד של בולטימור", מעין שילוב של של סינתפופ ושירה מלאת סול ורגש.

     

    Future Islands קיימים כבר מ-2006, והוציאו שלושה אלבומים, שלושתם מוצלחים ביותר. ואיכשהו, הם עדיין לא להיט ענק, אפילו לא בסצינה האלטרנטיבית. כותבים עליהם פה ושם, אבל לצערי הם לא זוכים להערכה שלדעתי הם ראויים לה. הקול של סמואל הרינג הוא עמוק ויפה, ומוסיף לסינת-פופ מלא הסול של הלהקה משהו מיוחד, שלא שומעים בכל מקום. האזינו להם בעמוד הווידאו באתר שלהם.

     

    בשבוע הבא: וושינגטון די-סי!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרנק זאפה. גדל בבולטימור
    הפסל של זאפה בעיר בולטימור
    צילום: AP
    לאתר ההטבות
    מומלצים