שתף קטע נבחר
 

יהודים מפריחים בלונים, כמו משאלות

בלי ציניות וללא הבדלי מגזר, רוח של כמיהה נושבת ברחובות הארץ בימים שבין אלול לתשרי. ובעוד ימים ספורים, יעלו משאלותינו על קול השופר - בתנאי שנדע למלא את משאלותיהם של אחרים, כמו ברשת חברתית של נתינה

אתמול ערכתי חופה לזוג צעירים חמודים. רוב המזומנים היו אנשים שאינם שומרי מצוות. ממש לפני החופה, בשדות עמק יזרעאל, התבקשו המוזמנים לכתוב פתקי משאלות לעצמם ולבני הזוג, ולחבר אותם לבלונים מנייר שבתחתיתם נר. לאחר הדלקת הנר, בלון הנייר מתמלא אוויר חם ומתרומם. עד מהרה הייתה כיפת השמים השחורה זרועה בעשרות להבות זהירות של משאלות שנצצו ככוכבים.

 

 

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

 

עמדתי בצד והתבוננתי באנשים. לא פגשתי בציניות או ברסיסי ביקורת מושחזת על המנהג הכמו-פגאני להפריח משאלות, ומן הסתם לקוות שהן גם תתגשמנה. נהפוך הוא, פני האנשים שידרו סוג של תקווה, רצינות וגעגוע. אני לא יכול לחתום על המשפט האחרון, אבל אני כן יכול לומר שלא שמעתי שם צחקוקים, ומשפטים מוכרים בנוסח "עזוב שטויות".

 

אינני יודע אם הציבור שהתכנס לחתונה הזאת מהווה מדגם סטטיסטי מייצג, והאם ניתן להסיק ממנו על הכלל. אבל כשקראתי ב-ynet על המטוסים הגדושים שהמריאו עם הרב פינטו לקברו של ה"פלא יועץ" בבולגריה, מלאים באנשים שאינם מוגדרים כדתיים, וכשאני רואה את סיורי הסליחות הממלאים את ירושלים בעשרות-אלפי ישראלים העולים לרגל ממרכז הארץ (בלי פספורט) - אני חש ברוח של כמיהה. זו מתבטאת יפה כל כך בשירו של אברהם חלפי, שמבצע אריק איינשטיין:

 

סתיו יהודי בארץ אבותיי

שולח בי

רמזי אלול.

 

כבר משתגעות בי קצת

הציפורים הקטנטנות שורקות העצב

של יום הכיפורים.

 

ואז עליתי לחופה, וסיפרתי עד כמה כוכבי המשאלות מחוברים לרגעים הללו של ימי סליחות - ערב ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם אנו עומדים, מבקשים, שואלים ומצפים. זה כנראה טבוע בגנים שלנו, זאת כנראה תוכנת התקשרות הצרובה בנשמותינו.

 

ואז נזכרתי בהמשך השיר המופלא:

 

אז ייתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.

ופנים יהודיות מן הגולה

באפרפר נוגה

ירחפו לפני כיסא אדון עולם.

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה

בעומק עיניהן.

 

"ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה בעומק עיניהן". וחשבתי על השופרות, שהם האוויר החם המלווה בקולו. עליהם אנו מטעינים את בקשותינו ומשאלותינו, ומפנים אותם לריבונו של עולם.

 

 

וחשבתי בלבי, מה המיוחד בשופר? מדוע הוא "הבלון המואר" של העם היהודי, שעליו אנו מטעינים משאלות בראש השנה? וגם השבתי: משום שהשופר מסמל קורבן. יצחק אבינו שוכב על המזבח, מחכה לרגע הנורא מכל שבו אביו מולידו, אוהבו, יכה בו במאכלת על פי צו האל. וברגע הנפת החרב על צווארו - נשמע קולו של המלאך המצווה על אברהם: "אל תשלח ידך אל הנער", והאיל הנאחז בסבך מוקרב במקומו של יצחק. השופר הנעשה מהאיל מסמל את נכונותם הבלתי מוסברת של אברהם ויצחק בנו להקריב את עצמם.

 

ומכאן אני למד שבקשת המשאלות הפרטיות שלנו צריכה להיות מלווה בנכונותנו לוותר, לתת, להעניק משלנו לאחר.

 

רוצה לקבל? תן

זה לא רק הבלון המואר המתרומם בשמי העמק החשוכים - אלא האוויר החם שבכוחו להעלות את משאלותינו, בכך שאנו

נמלא את משאלותיהם של אחרים. לכל אחד מאיתנו יש עוצמות ייחודיות שאין לשני. מבחינה זו כל אחד מאיתנו נמצא בסוג של עמדת שליטה על חברו, בני משפחתו, שכניו, וסתם בני אדם.

 

כך מלמד אותנו המקובל הגדול, רבי משה קורדובירו, בספרו המופלא "תומר דבורה": הרוצה שה' ירחם עליו, צריך שירחם על אחרים. הרוצה שמשאלותיו יתגשמו, צריך לנסות ולמלא את משאלותיהם של אחרים. זה סוג של "רשת חברתית" שבו אנו מנסים לשתף, להעניק, ולא רק לשמור לעצמנו.

 

"אז יתקע בשופרות" של נתינה, חסד וויתור. שנה טובה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
משאלות שכל יהודי מחובר אליהן
צילום: פיני חמו
מומלצים