השף המעופף

לא מעטים יסכימו שלאנתוני בורדיין יש את אחת העבודות הכי מוצלחות בעולם. זאת אומרת, קצת קשה להביס שילוב של אכילה ושיטוטים ברחבי הגלובוס לפרנסתך. הוסיפו על כך שמדובר בחוזה שמן למדי עבור בורדיין כטאלנט וכבעל חברת ההפקה של התוכנית שלו, וגלו שמי שהיה נער פרוע ומכור לסמים הפך למרקו פולו קולינרי ומבוסס. שם התכנית, No Reservations, הוא משחק מילים על המשפט החביב ביותר על מארחות במסעדות וגם על אישיותו חסרת העכבות של בורדיין. אחרי הכל, ולמרות שעבד במקומות דוגמת Supper Club, One Fifth Avenue Sullivan's, את עיקר פרסומו הוא קנה עם צאת ספרו "סודות מחיי המטבח: הרפתקאות בבטן הרכה של הקולינריה", שהתפרסם לפני תריסר שנים ואף יצא לאור בעברית ב-2003. היה זה מעין רשומון מטורלל על החיים שבנבכי המטבח. אנשים מוטרפים, לילות שטופי אלכוהול וזימה וכל מה שיכול להפוך לרב מכר אישי ופופולארי הזניקו אותו לתודעה. לאחר הלהיט הגיעו כותרים אחרים, דוגמת A Cook’s Tour, Nasty Bites ואחרים. ספרו האחרון, שהיה המשך לסודות מחיי המטבח, פורסם לפני כשנתיים.

רואה את העולם כולו בעיני טבח. אנתוני בורדיין (Courtesy of The Travel Channel)

קטעים ממכלול פרסומיו הופיעו ב"ניו-יורק טיימס", "ניו-יורקר", "אובזרבר", "פייננשל טיימס", "לוס אנג'לס טיימס", במגזין "גורמה" ואחרים. גם הבלוג האישי לא איחר להגיע.

בגלל הצדפה ההיא

אנתוני מייקל בורדיין המכונה – כמו רוב האנתוניז בעולם – טוני, הוא יליד ניו-יורק שגדל בניו-ג'רזי לאב צרפתי ואם שהייתה עורכת ב"ניו-יורק טיימס". "זו הייתה תקופה בדיוק כפי שאתה רואה בסדרה 'מאד מן'. ממש כך. כשראיתי את הפרקים הראשונים הייתי בשוק. זה היה עולם קטן וירוק. מעמד ביניים עם ברביקיו בחצר האחורית, הורים שעישנו ליד ילדים ודודים שנתנו לי לנהוג ברכב שלהם. כל הדברים האלו שהיו מזעזעים אנשים לו ראו אותם עכשיו. חוויתי ריגוש סנטימנטלי מול הטלוויזיה, מהחזרה לפרברים".

בורדיין בילה בילדותו בבית ספר לבנים ואולי בשל כך הוא נשא את אהובתו מהתיכון, ואולי בגלל כך השניים גם התגרשו שני עשורים לאחר מכן. מאז נישא בשנית.

"כשקרוב משפחה שלנו מת, הורי ירשו מספיק כסף בכדי לשלוח את אחי ואותי לבית ספר פרטי בעיירה הסמוכה והעשירה יותר אנגלווד. בתי ספר לבנים בלבד היו תוצר של עידן בו סברו שזה יהיה הרסני ומסיח דעת לפוטנציאל החינוכי של שני המינים לשלוח בנים ובנות לבית ספר אחד. דעתי על החינוך שלי הוא שכל ההבדל נעשה בשבילי במהלך התיכון על ידי מורים מצוינים לאנגלית ודרמה. התשוקה האישית שלהם עשתה את ההבדל עבורי. מה שמצחיק הוא שבהמשך למדתי בוואסר קולג', בו היו בערך 95 אחוז נשים. לא ממש למדתי, כצפוי. בשנה השנייה בכל לא הייתי שם ובשנה הראשונה הייתי חרבון מופלא אחד. הרי סיימתי את התיכון מוקדם בעזרת סמסטרי קיץ כי הייתי מאוהב ללא תנאי בבחורה שהייתה גדולה ממני בשנה ושהלכה ללמוד בוואסר. הייתי בן 17 ואיש לא הכין אותי מראש לסבנטיז. הייתי אדיוט, אכול שנאה עצמית, כעוס, מאוכזב, שבור לב, מסומם שכל אישיותו הייתה קשורה למה שהוא הקשיב לו ולמה שהוא צרך".

לפי בורדיין, את אהבתו לאוכל גילה לאחר ששלק צדפה טריה על סיפונה של אוניית דיג. וכך, למרות התוכנית המקורית להיות קריקטוריסט מחתרתי ("אני אוהב רומנים גרפיים, במיוחד חתרניים"), הוא בחר להתמחות ב"אמריקן קולינרי אינסטיטיוט".

"באותה תקופה הייתי מעין עורך דין. הייתי טוב מאוד עם מילים ובמציאת הגיון בדברים והייתי מתווכח למה משהו הוא כזה ולא אחר. אבל לא עבדתי בכלום", הוא מודה.

לחם וחומוס במצרים

כיום ומזה שנים, כור מחצבתו בניו-יורק הוא מסעדת לה האל, בראסרי צרפתי עם שלוחה במיאמי, ולוקיישנים קודמים בוושינגטון ואף בטוקיו. אולם נדמה כי בישול הפסיק להיות מוקד ההתעניינות של בורדיין לאחר שכיכב בערוץ האוכל ולאחר מכן עבר לשדר את תכניתו בערוץ TRAVEL. הוא אפילו זכה להומאז' עם דמות המבוססת על חייו בסיטקום קצר מועד של רשת פוקס. למרות שיש לבורדיין למעלה מ-900 אלף עוקבים בטוויטר, הוא סלבריטי שף מסוג טיפה שונה, שעושה את עיקר פרסומו מגישה הנעה בין מאצ'ואיזם לעוקצנות, עם קורטוב של חיבה לאלמנטים פופולארים (בישול עם גראס, מאכלי רחוב), נטיה לקללות ותשוקה למזון ולחיים הטובים. והיי, מישהו חייב להתחרות עם סוכני המוסד על השיא בקצב החלפת דרכונים.

"בשנה האחרונה נאמר לי שבסך הכלל הייתי בדרכים עבור התוכנית ועבור התוכנית השניה שלי, The Layover, משהו כמו 250 או 260 ימים. כי זה כולל גם את כל הנסיעות לצורך ההרצאות שאני נותן".

יש עליך לחצים לספק מקומות חדשים?

"יש נטיה יצירתית חזקה מאוד אצלי ואצל השותפים שלי. אנחנו לא רוצים לחזור על עצמנו. הסיפור זהה הרי: אני נוסע לאן שהוא, אוכל עם אנשים, חוזר עם איזו תובנה עיסתית, איזה משהו לא ברור... משהו. אני אף פעם לא מנסה לסכם את המקום כולו. אז בגדול אני הולך, אוכל, שותה, מתמלא וחוזר. אנחנו מנסים לספר את העלילה הזו בדרכים שונות כך שכל שעה תיראה עצמאית לחלוטין ותרגיש כך גם מבחינת הסטייל. כמו מאמר בודד, או סרט. אז יש לנו תשוקה להיות שונים ממה ששידרנו בשבוע שעבר. אני לא מחפש לדחוף אל הקצה, למצוא איזה מאכל בלתי רגיל או תרבויות מסוימות השונות מזו שלנו. אני רוצה סיפור טוב ולמצוא דברים מסקרנים. לא תמיד יש לי מה לומר, אבל אני נהנה להגיע למקום עם תובנה מראש ואז לגלות שהיא מתהפכת לחלוטין. אני שמח להיראות כמו אידיוט או להרגיש כמו אידיוט. אני לא מנסה ליצור דרמה לשם דרמה או להראות מוזרויות. אלו סתם היו דחפים הרסניים מתחילת הדרך".

ומה לגבי תכנים פרסומיים?

"אפס. כלומר, עשינו את זה פעמיים במודע. בשתי הפעמים זה היה מרצון שלי למרות שביקשו ממני עשרות פעמים ואמרתי לא. באחת הפעמים הסכמתי בעבור הצוות שלי ופעם אחת מסיבות אנוכיות. בסך הכל הראנו שלושה כרטיסי אשראי ומכונית שאיש לא הבחין בה. תראה, אם אני יושב בסינגפור ושותה באדוויזר אין בזה היגיון בכלל. זו הפרה של אמון הצופה, גם אם הם לא אומרים לי: 'מה זה עושה שם?!'. זה עניין אתי ואני שטחי מדי בשביל זה בכל אופן".

מצנזרים אותך לפעמים?

"אתן לך דוגמה לצנזורה עצמית וניסיון לצנזורה: הרשת תצנזר קללות ויש דברים שאנחנו מצלמים אבל יודעים שאין כל סיכוי שהם ישודרו. אנחנו חוצים את הגבול בידיעה ברורה שנצטרך לחזור אליו בהמשך. אבל הרשת הייתה מאוד מאוד בסדר איתנו לגבי תוכן ומאוד נוחים לגבי השפה. מה שכן קרה, אם אתה למשל מצלם בסין לאורך הגבול הטיבטי, או בקובה לצורך העניין, אני נזהר מאוד בשמירה על הקו. כן, אני יכול ללכת לכל מיני מדינות ולטנף כמה שאני רוצה על מה שקורה שם, אבל כל המתורגמנים שלנו, כל אנשי המימשל שמאוד פתוחים איתנו כשהמצלמות כבויות, כל אדם שביקרנו בביתו, הם הולכים להמשיך ולחיות שם, ולהם תהיה בעיה. אני יכול לרטון שעות על קסטרו ועל אסירים פוליטיים, כי יש לי את המותרות האלו. אבל האנשים היו מאוד קול ומאוד כנים איתנו בקובה ואני לא רוצה שהם ישלמו את המחיר אחרי שנעזוב. הנה סיפור שקרה לנו במצרים: היה די ברור שלכל המתורגמנים שלנו שם יש עבודה יומיומית במוחבאראת. ולאחד מהם היה תפקיד אחד וזה היה להסיט אותנו, בצורה הכי עדינה שיש, מכל הדברים שהם לא רוצים שנראה ולכוון אותנו לאן שהם רוצים שנגיע. בגדול, אנשים כבר הבינו שלא ניגרר לראות את בית האופרה החדש והמפואר. אנחנו לא שמים על זה. אבל זה מרתק להבין מה אנשים לא רוצים שתראה. במצרים, פשוט רצינו לצלם אוכל רחוב, ערימה של לחם עם גרגירי חומוס. ופשוט מנעו מאיתנו לחלוטין גישה לזה! 'זה לא מעניין, לא כדאי לכם, אתם לא רוצים לראות את זה, הקהל שלכם לא יתעניין'. ואנחנו ענינו שזה דווקא כן מעניין, שזה בדיוק מה שאנחנו עושים. והם בשלהם: 'לא, לא, לא, אל תצלמו. לא כדאי, אי אפשר'. אז אחד המפיקים שלנו התלונן על שלשול ובזמן שאחד הנהגים מחפש לו מקום לחרבן, צילמנו את הסצינה במהירות. רק אחרי המהומות שם הבנו שמה שמסוכן בסצינה מבחינת השלטונות זה שזה בדיוק מה שאנשים אוכלים שם, לחם וחומוס. וגם הצבא שולט בכל המאפיות ובייצור הקמח. ללא ספק הם פחדו להראות את זה וזה היה נושא מאוד רגיש עבורם. רק אחרי זמן רב הבנו מדוע הם התנגדו לתמונות האלו כל כך. זה היה ניסיון צנזורה אמיתי".

עישנת שתי חפיסות ליום במשך שנים, כולל במהלך התוכנית, והפסקת עם הולדת בתך. אתה מתגעגע לזה?

"כן. אני לא מתגעגע לסיגריות כל כך כמו לעובדה שנהניתי לעשן. להחזיק משהו ביד כל הזמן. נהניתי מהאינטראקציה בין כתיבה לעישון. אני מתגעגע לזה. אני לא יכול לומר שחיי השתפרו כל כך מאז שהפסקתי לעשן אבל אני מבין שאני בשנות החמישים, שנולדה לי בת בגיל מאוחר יחסית ושזה כבר לא רק אני, אלא שיש לי אחריות לנסות לפחות לחיות קצת יותר זמן".

והצריכה המוגברת של הסמים שמחוברת להיסטוריה שלך אומרת שאתה תמיד מנסה את הגבולות?

"כן, בהחלט הייתי הטיפוס. אם היית אומר לי לא ללכת לדלת ההיא שם, ומה שאתה עושה רק אל תלך לדלת ההיא – ברור שמייד הייתי ניגש לשם. זה הגיע מהכעס והאכזבה שהיו בתוכי".

אתה עדיין מרגיש כך?

"הרבה פחות. אני לא מנסה להוכיח יותר שום דבר. בעבר הייתי מנסה להוכיח משהו בכל יום".

אוכל זה פוליטי

בתזמון מושלם – לפחות מבחינת הטיימינג של הראיון – הודיעו בורדיין וצוותו שהם עוזבים את ערוץ TRAVEL ועוברים לרשת CNN. כמה גבות הורמו, שהרי מפלצת החדשות הבינלאומיות לא בהכרח ידועה כביתן הטבעי של תוכניות איכות חיים, בישול או טיולים מסביב לעולם. כלומר, כל עוד אין טילים, מטעני חבלה או גלי צונאמי ברקע.

"סי.אן.אן הוא אירגון חדשות בינלאומי. ישנם מקומות רבים בהם לא יכולנו לצלם או שנקלעו לקשיים גדולים", מסביר בורדיין את אחת הסיבות להחלטה. "אני הייתי בערוץ של אוכל ומסעות. היינו התוכנית הראשונה שחולצה משדה הקרב על ידי חיילי המארינס. זו הייתה חוויה קשה עבורם. הם היו מודאגים באופן מובן כשביקשנו לצלם בלוב, קונגו וכו'. להשיג אישורים למקומות כאלו אולי לא בהכרח יהיה איטי יותר מאשר בסי.אן.אן, אבל האנשים בסי.אן.אן מורגלים להכניס את העובדים שלהם למקומות שבהם אנחנו היינו רוצים לצלם לעתים קרובות. יש להם ניסיון וקשרים שאין לערוץ TRAVEL. אני לא עיתונאי, אני לעולם לא אהיה עיתונאי, אני לא פרשן. אין חשיבות לדעה הפוליטית שלי בהשוואה לזו של אנשים אחרים ברשת, וכך זה גם צריך להיות. אבל יחד עם זאת, אני אוהב את הרעיון שנוכל להיות יותר זמן סביב אותם רעיונות, שנוכל להגיע למקומות קשים ומסובכים יותר. אנחנו מנסים לא להיות תוכנית פוליטית, והעיקרון הזה ימשיך להוביל אותנו. 'הימנע מפוליטיקה ככל האפשר'. אבל אוכל, כפי שהמצרים הבינו היטב, הוא נושא פוליטי מאוד כשלעצמו. יש פה אתגר יצירתי ואני שמח שהתוכנית תגיע למקומות בהם ממש צילמנו. במשך שמונה שנים יצרנו תוכניות. למשל במלזיה, תמיד תהיתי אם הם יחשבו שהתוכנית שלי היא בולשיט, או שהם יגידו, 'היי, זה בדיוק מה שאנחנו עושים כשאנחנו שיכורים בשתיים לפנות בבוקר'. עכשיו גם אנחנו נדע".

מה המחיר שמשלמת המשפחה שלך עבור שעות הטיסה המרובות?

"אני מנסה למזער את הנזק הקשה ככל הניתן ולהיות בבית כמה ימים בשבוע. ניסיתי לצלם הרבה באיטליה כי אשתי משם וכך נוכל לפגוש את משפחתה. זה נעשה קשה לטוס לעשרה ימים, לחזור, ולראות שהבת שלך השתנתה, והרבה. זה עוד פקטור במעבר לסי.אן.אן. אני רוצה לטוס קצת פחות".

ואם אתה טס בכל העולם, לאן מועדות פניכם לחופשה המשפחתית הראשונה מזה זמן?

"לונג איילנד! זו הפעם הראשונה מאז שאני ילד קטן שאני נכנס למכונית כדי לצאת לחופשה. אני מנסה לשחזר את חוויית הילדות שלי על החוף בניו ג'רזי".

נטוס, נאכל, נשתה

אחד הפרקים הזכורים ביותר מתוכניתו של בורדיין צולם בקיץ 2006, אז, כפי שהוזכר כבר קודם, טיול תמים לביירות הסתיים במצור בן תשעה ימים במהלך מלחמת לבנון השנייה ובחילוץ על ידי כוחות המארינס.

"זה היה מוזר. כאמריקאי אתה נתקל בהרבה רגעים מכוערים של הכרה עצמית. וגם של אטימות. הם לא יפציצו את המלון שלנו, נכון? גם כשהפצצות נחתו קרוב יותר ויותר, חשבתי שאני אהיה בסדר. גם הרגשנו אשמים שאנחנו במלון ומסתכלים למטה על שכונות שאינן שלנו, שסופגות מטחים. היינו חסרי אונים. האנשים שביקרנו שם כל כך רצו להראות שהכל בסדר, שהכל משתפר, שהם רק צריכים להרחיק את הסורים, את החיזבאללה שאליהם התייחסו כמו הבן דוד המופרע שתמיד מכניס אותנו לצרות. ותוך שנייה הגישה הזו השתנתה. אני כל כך גאה בצילומים שלנו, כי, לעזאזל, הם היו כל כך מדכאים. זו הפעם הראשונה בה סיימתי את התוכנית בנימה מאוד פסימית, ואמרתי שהטוב והרע נמעכים יחד מתחת לאותו גלגל. חיזבאללה היא פתאום הילד הכי גדול בלבנון. איך לעזאזל זה פתאום עובד?"

במבט לאחור, הטיול לשם היה שווה את המתח והחשש?

"עבורי, בצורה אנוכית, ודאי החכמתי קצת לגבי העולם, אולי, ועשינו עבודה טובה, וטסתי הביתה ובבוקר למחרת יצרנו את הבת שלי! אשתי הרי טענה שאני אדם זקן, שהזרע שלי מת ושייקח לנו חודשים. חזרנו ללבנון לפני כשנתיים לעשות תוכנית שמחה יותר, את התוכנית המקורית שרצינו לצלם. זו הייתה חוויה טובה יותר".

אתה יודע שיש קבוצה בפייסבוק שמתלוננת שלא הגעת עדיין לישראל.

"היינו אמורים לטוס בשבוע שעבר. ניסינו להשיג אישורים להיכנס לתוך עזה. כולם עבדו קשה מאוד אבל זה הגיע לנקודת אל חזור בזמן, וכדי לא להיתקע לא טסנו. מצד אחד, אני שבור לב שלא עשינו את התוכנית שרצינו לעשות מזה זמן. מנגד, אני די בטוח שסי.אן.אן תכניס אותנו לאן שנרצה".

אז איך זה שלא ביקרתם בישראל עד עכשיו?

"זה נושא סבוך, רגשי מאוד, מלא בסכנות. רציתי להשיג אחיזה טובה לגבי הגישה שלי לנושא. קובה היא דוגמה למקום לגביו לאנשים יש כבר דעה מוצקה לפני שהם מבקרים בו. לומר שהאבנה היא עיר יפה, זו כבר בגידה עצומה עבור קובנים במיאמי מסיבות שלמען הכנות אני יכול לומר שאני מבין. אז זה הדאיג אותי. אני רואה את עצמי כתומך וכבעל סימפטיה לישראל ואני לא חושב שהמדינה צריכה עוד זר שמגיע מבחוץ ויוצר תובנות חצי אפויות. אז בסוף אמרתי זין על ההתלבטויות, בוא נטוס, נאכל, נשתה, ואם אני אפילו לא אצטרך לדבר למצלמה זה יהיה מצוין. תכננו להגיע למקומות לוהטים וגם למקומות מסורתיים. להיות עם חבר'ה צעירים, עם ישראלים שחיים בעזה ועם כמה פלשתינים".

מטבוליזם טוב

בורדיין, שזכה לאחרונה ב-Clio Awards הנחשב בטקס נאה במוזיאון להיסטוריה של הטבע, דיבר על מסעותיו הרבים ואמר לי שסין היא "מקום שמזמין חקר אינסופי ושאוכל לצלם שם לאורך כל חיי ולמות ללא מושג מה קורה שם".

מצבו של המטבח האמריקאי "טוב יותר מאי פעם", לדבריו, ו"אחד הדברים הכי חמים בפאריז הן משאיות אוכל אמריקאיות. המסעדות הכי טובות בארצות הברית לא נופלות ממקבילותיהן בעולם ולמעשה דומות להן יותר ויותר. אם כי אנשים עדיין חושבים שהמטבח האמריקאי זה סטארבאקס ומקדונלדס".

האם ערוץ האוכל יצר חשיפה ראויה או פשוט יצר יותר מדי סלבריטאים לרגע?

"זו פרספקטיבה מעוותת, טיפשית, אבסורדית ואפילו מעצבנת, אבל יש בה שינוי חיובי. לאנשים אכפת מי מכין אוכל. הם מוכנים לנסות לאכול דברים חדשים, לצאת מאיזור הנוחות שלהם, לנסות מטעמים מתרבויות אחרות. אז גם עם הטבח הכי גרוע ברשת הזו, ההשפעה שלה על החברה עדיין טוב יותר מאשר בלעדיה".

אם כבר מדברים על מאכלים גרועים, בורדיין כבר טעם נחש קוברה, עין של אריה ים, אשכי כבש, ביצי נמלים, רקטום של חזיר יבלות ועוד מיני מטעמים. "אין דבר שלא ניסיתי. אמרו לי שהאורז באיראן ממש מצוין, אבל כמובן שלא הגעתי לשם. נחכה לשינוי במימשל...", הוא מחייך. "אעשה כל מה שאפשר כדי להימנע מסנפירי כריש בעתיד. זו פרקטיקה שאני מתנגד לה, אלא אם כן אני אפגע אנושות במארח שלי. לא אכלתי חתולים או כלבים, ואני לא מתכוון לעשות את זה אלא אם יפתיעו אותי באיזה בית של חקלאי עני שהכין את זה עבורי במיוחד. אני גם משתדל לשמור על משקל ולא לנשנש או לאכול הרבה בבוקר. אני גם לא שותה משקאות תוססים ולא משתגע על קינוחים. יש לי אמנם מטבוליזם טוב, אבל אני מבין שאני מתבגר".

מה הסיפור של שמונת הקעקועים שלך?

"בתחילת הדרך היו קעקועים שאיתם סימנתי שלב טוב או גרוע בחיי. אבל אני עכשיו כבר מעבר לגיל בו זה מכובד או מגניב לעשות עוד קעקוע. הם לא גורמים לי להיראות צעיר יותר או סקסי. אבאל'ה לא צריך לעשות עוד קעקוע. זה כבר לא משנה. עשיתי כמה בשביל הכיף מול המצלמה, רק כדי לעשות משהו טלוויזיוני. זה סתם כמו קשקוש והם לא מקשטים אותי באיזושהי צורה. בכל מקרה, מאוחר מדי לשים זין".

מה עוד אבאל'ה עושה?

"אני לא כזה ממזר".

הרבה אנשים דווקא הזהירו אותי.

"אני יכול להיות ביישן. כמו שפים רבים, אני נבוך בחברה. אני אבא טוב. אני משתמש בצבע ורוד יותר ויותר וכיף לי לראות סרטים מצוירים עם בתי. הרעיון של סידורי פרחים לא בלתי אטרקטיבי בעיני. הייתי שמח להיות נורמלי ויותר דיפלומטי אילו יכולתי. להיות כמו כולם ולשתוק ולא לומר מה אני חושב כל הזמן. אני רוצה להיות חכם קצת יותר. בגלל שפישלתי כל כך חזק בגיל צעיר יש בי אובססיה להישאר עסוק ולעשות משהו ולנוע קדימה כל הזמן. אני לא הטיפוס שמחתים שעון ומסתכל על התקרה".