"לא מוכנות לוותר": מניפולציה רגשית רצופת בעיות
אם הדמויות מעצבנות, אי האמון בתסריט גובר והצופה רק רוצה להריץ קדימה, כנראה שיש בעיה. "לא מוכנות לוותר" עוסק בנושא רלוונטי שמטופל בצורה דמגוגית ובאמצעות מניפולציה רגשית
כשסרט עוסק בדמויות הנלחמות למען המטרה הנכונה, אך הן עדיין מעצבנות – יש בעיה. כאשר מנסים להסביר לצופה הלא בקי כיצד עובדת מערכת מסואבת וכיצד ניתן לשנותה, אבל בסוף הסרט אי האמון כלפי השינוי המוצג רק גובר – יש בעיה. כאשר מגיעים לנאום אוסקרים חוצב להבות, עז מבע ורגש, והצופה רק מייחל לגלות כפתור Fast Forward במסעד הכסא – יש בעיה. "לא מוכנות לוותר" ("Won't Back Down") הוא סרט שכזה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הנושא העומד על הפרק הוא מערכת החינוך האמריקנית הכושלת, וכיצד ניתן לשנותה מהיסוד באמצעות מעורבותם של הורים אידיאליסטים. לכאורה נושא רלוונטי לכל מדינה, ועמדה בסיסית שקשה לא להסכים איתה. מתחשק לעמוד על שולחן כתיבה ולזעוק בדמגוגית שוטפת: "מי בעד חיסול הבערות?"
לזכותו של הסרט יש להודות, כי מעט סרטים הוליוודיים עכשוויים מעיזים לטפל בבעיה חברתית אמיתית (ולא, מתקפה אפוקליפטית של זומבים אינה נחשבת לכזו) – ובוודאי שמצבה של ארה"ב בסקרי חינוך בין לאומיים הוא בגדר "בעיה". אבל אם יש דבר מרגיז יותר מקולנוע המפנה גב לבעיות אמיתיות, הרי זה קולנוע שפוגע באינטליגנציה של הצופים באופן הרדוד שבו הוא מציג בעיה ופתרון. "לא מוכנות לוותר" הוא לא סרט רדוד עם אג'נדה אלא, ביסודו, סרט תעמולה. החל מהטריק התסריטאי הזול הפותח את הסרט (ילדה דיסלקטית המתקשה לקרוא את המילה "סיפור"), ועד סופו החוזר לרעיון זה במעין היפוך אופטימי המתאים לסרט פרסומת, ברור כי אנו במחוזות המניפולציה הרגשית.
הילדה הדיסלקטית היא מאליה (אמילי אלין לינד) בתה של ג'יימי פיצפטריק (מגי ג'ילנהול), אם חד הורית, עובדת בסוכנות רכב ביום וברמנית בלילה, המגלה כי מערכת החינוך הציבורי הכושלת בפיטסבורג מפקירה את בתה. הסרט לא חוסך בצבעים קודרים בבואו לתאר מערכת זו כפס ייצור לבערות: תלמידים חסרי משמעת ועניין בחומר הלימוד, מורים - בעיקר מורה שטנית אחת המייצגת את הכלל – נטולי כל תחושת שליחות ורגישות לצרכיהם של התלמידים, מקום חסר תקווה וערך.
ומי האשם בכל אלו? ארגון המורים. זהו הגוף המנוון המנסה לחסום כל ניסיון תיקון של תחלואי המערכת. העומדים בראשו (הולי האנטר ונד אייזנברג) מעדיפים לאיים ולשחד רק לא לבצע שינוי לטובת התלמידים. הפיתרון הוא בלתי נמנע: להשתלט על בית הספר הציבורי הכושל ולהפוך אותו למקום המנוהל ע"י ההורים והמורים "הטובים" המבינים את סכנת הארגון. בקיצור, להפוך את בית הספר הציבורי לפרטי. בחלק ממדינות ארה"ב יש מהלך משפטי (המכונה "parent trigger" שמאפשר לבצע השתלטות זו. מובן שעצם קיום האפשרות החוקית לא מבטל את הצורך במאבק הנחוש הנדרש בכדי לממשה – ועל כך עלילת הסרט.
בכדי להשיג מטרה זו ג'יימי חוברת לנונה אלברטס (ויולה דיוויס), מורה ותיקה שהאידיאלים שלה נשחקו. חיי הנישואים שלה לצ'ארלס (לאנס רידיק – "סדריק דניאלס" מ"הסמויה") ידעו ימים טובים יותר. בנוסף, היא אם לילד הסובל מקשיי לימוד (פיגור גבולי) – וגם לו מערכת החינוך הציבורי לא נותנת מענה. שתי הגיבורות נפגשות בהגרלה למלגות למקום בבית ספר פרטי, והכישלון של שתיהן להכניס את הילדים למערכת שתטפל בהם כראוי, מוביל לאיחוד כוחות וניסיון לגייס את ההורים והמורים בכדי לשנות את בית הספר הציבורי בו לומדים ילדיהם.
הקמפיין מעורר מתחים ביחסים עם דמויות המשנה, מסכן את מקום העבודה שלהן, שלא לדבר על הספקות העצמיים ביכולת להשיג את מטרתן. ג'ילנהול ודיוויס, שתיהן שחקניות מוערכות, מצליחות להקנות לדמויות מידה של אנושיות (בעיקר דיוויס), אך הגישה הרדוקטיבית-תעמולתית של הסרט, מגבילה את יכולתן להשפיע על איכותו הכוללת.
לפני כשנתיים עלה למסכים הסרט התיעודי "מחכים לסופרמן", שעסק בבעיה המוצגת בסרט. התזה שהוצגה בו – מערכת החינוך הציבורית שוקעת בגלל ארגון המורים – הייתה זהה. הפיתרון – בתי ספר המנוהלים ב"צ'ארטר" של הורים - הוא אותו פיתרון. אך הסרט התיעודי שנדמה היה כמאוד משכנע, סבל מליקויים חמורים של השמטת עובדות שאינן משרתות את האג'נדה המונחת מראש שהייתה ליוצרו. כאלו המערערות את טענת "היתרון המובהק" של בתי ספר פרטיים. ההבדל העיקרי בין הסרטים הוא שהתיעודי משחק עם העובדות, והעלילתי מנסה להשיג מטרה דומה באמצעות מניפולציות רגשיות והצגה פשטנית עוד יותר של הבעיה.
יש עוד דבר המחבר בין שני הסרטים – שניהם הופקו ע"י וולדן מדיה", החברה בבעלות המיליארדר הנוצרי השמרן פיליפ אנשוץ. הצורך לשבור את ארגון
המורים כתנאי להצלחת מערכת החינוך צריך, לכן, להיות מובן בפרספקטיבה פוליטית מאוד ספציפית המערבת שמרנות וקפיטליזם דורסני. פנטזיה רדודה על הצלחת מאבק למען חינוך הילדים, המנסה באופן דמגוגי להסוות את עמדתה האידיאולוגית.
