שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "חמש מצלמות שבורות": גם הלב נשבר

    עימאד בורנאט תיעד את עצמו וקרוביו אל מול ההתנגשות הבלתי נמנעת עם חיילי צה"ל והמתנחלים. למה קיומו של מרחב אינטימי שפוי במשפחה פלסטינית מאיים כל כך עלינו הישראלים? אמיר בוגן על "חמש מצלמות שבורות" - סרט שאולי לא תרצו לראות

    הבום הגדול הגיע אי שם בסוף שנות התשעים, בעיצומם של לימודי התואר הראשון. בהרצאה שגרתית לכאורה על מלחמת העצמאות, הציף המרצה מהזיכרון הלאומי המודחק של כולנו את מעללי הפלמ"ח בימי תש"ח. לטענתו, מתוקף הצו המוסרי של צו הגיוס בעת לחימה, עסקו חיילינו בטיהור הגליל מתושביו הערבים הוותיקים - כפרים שלמים נמחקו מעל פני האדמה, תושביהם גורשו (או ברחו על פי הפרשנות הציונית) או נהרגו (נרצחו על פי הפרשנות הפלסטינית).

     

    הזעזוע היה גדול, התקשתי לישון באותו לילה. לרשותי עמדו הצדקות רציונליות - כאלו לא חסרות, שכן יתכן כי לולא מבצעים צבאיים אלה לא היתה קמה מדינת ישראל - לפחות לא במתכונת המוכרת לנו. אולם איפשהו שם בחלל הבטן, מפלצת המצפון גדלה ושאגה ושרטה מבפנים. המחשבה שמייסדי האומה, סבא וסבתא שלנו, זרעו הרס וחורבן באוכלוסיה המקומית ורק אחר כך זרעו שם דגן ופרי היתה קשה מנשוא עבורי, ושינתה משהו. התביישתי.

     

    ילדים ערבים בבניאס ערב קום המדינה. צילום של ח'ליל ראאד (צילום: חליל ראאד) (צילום: חליל ראאד)
    ילדים ערבים בבניאס ערב קום המדינה. צילום של ח'ליל ראאד

     

    והנה זה קרה שוב השבוע, אחרי שצפיתי ב"חמש מצלמות שבורות", שיצא לאקרנים. מפלצת המצפון - אותה למדתי לאלף ולרסן עם הזמן באמצעות עירויי ציניות - התעוררה שוב. אני אמנם לא לגמרי מנותק, הדיווחים החדשותיים מתגנבים מדי פעם מעבר לגדר ההפרדה מהמציאות הפוליטית, וכך גם טקסטים, שירים וסרטים שסודקים את מעטה ההכחשה. זה לא שאני לא מודע למה שקורה, לא שאני לא כועס ומתבאס - אבל איכשהו זה לא נוגע בי אישית, לא כמו אז בהרצאה. 

     

    אבל "חמש מצלמות שבורות" הוא סרט נוגע ללב, כואב, מרגש. וגם מבייש. הוא לא מתלהם, ולא מטיף. מבעד לערפל הקרב בבילעין - תוצאה של רימוני עשן ושריפת עצי זית - מגישים לנו הצלמים-במאים עימאד בורנאט וגיא דוידי דיוקן של משפחה פלסטינית מקומית שוחרת שלום, שנגררת אל תוך הזירה הפוליטית הגועשת. אי אפשר אחרת. בניגוד לי ולשכמותי, התעלמות אינה אופציה, ולא משנה כמה ציני תהיה. ציניות אדישה היא הפריבילגיה של הכובש.

     

    אוי ארצו, מולדתו

    הסרט מגולל את קורותיו של בורנאט ובני משפחתו כפי שנקלטו מאז התחיל לתעד את עצמו ואת סביבתו לפני שבע שנים, עם לידת בנו הקטן ג'יבריל אל תוך המציאות של הקמת גדר ההפרדה על אדמות הכפר.

     

    וכך, עם כל צעד שהפעוט עושה, כך מצטמצם מרחב המחייה שבו הוא יכול לפסוע. כשהוא מצולם לצד הגדר וחייליה מתחדדת התחושה שמשהו לא נורמלי קורה כאן. לא עובר הרבה זמן, ואל תהליך ההתבגרות הראשוני שלו משתרבבות מלים כמו "ג'ידאר" (גדר), "מטאט" (כדור גומי) ו"ג'ייש" (צבא). אפשר להניח שאם זה ימשיך כך, הם יחברו למשפטים בהם שגורה המילה "ג'יהאד".

     

    מה הוא יכתוב על הקיר כשיהיה גדול? ג'יבריל בורנאט (צילום: עימאד בורנאט) (צילום: עימאד בורנאט)
    מה הוא יכתוב על הקיר כשיהיה גדול? ג'יבריל בורנאט(צילום: עימאד בורנאט)
     

      

    אפשר לחשוב שהשימוש בתינוק, בנו שלו, בסרט שמציג את עוולות הכיבוש, שקול להטמעותם של טרוריסטים בריכוזי אוכלוסיה אזרחית. אבל רגע, חומרי הגלם נועדו בכלל לצלם את התינוק הצעיר גדל והופך לאדם - מנהג שגור לגמרי במשפחות בכל העולם וגם אצלנו. רק שבמקרה של משפחת בורנאט, כמו משפחות רבות אחרת בבילעין וישובים אחרים בשטחים, הדרך מתינוק לאדם עוברת דרך מחסומים, גז מדמיע וכדורי גומי. עכשיו לך תתבגר. מי יודע? אולי תיעצר, או תמות.

     

     

    סרטים פוליטיים נשכנים ומכעיסים יש הרבה, אבל כוחו של "חמש מצלמות שבורות" נובע מהאינטימיות של חווית הצילום של יוצרו מתוך בית המשפחה שלו - שאף אחד לא יכול להבטיח לו שלא יהרס. באחת הסצינות הסוריאליסטיות בסרט, מגיעים לביתו חיילים ומכריזים עליו כשטח צבאי סגור. כך קורה שאנשים זרים פולשים לתוך המתחם הפרטי שלו, ואוסרים עליו לצלם. מה ההצדקה? לא בטוח שהם צריכים כזאת.

     

    העניין הוא שלפחות לפי תפיסת עולמי, ברמת המקרו יש פה הצדקה: גדר ההפרדה מתבקשת כדי לאפשר לנו הישראלים שקט. זהו השינוי האסטרטגי המהותי שאיפשר חיים אזרחיים נורמליים בצד המערבי שלה. אפשר להגיד את זה גם על מבצעי הפלמ"ח של סוף שנות הארבעים. אבל לכל מקרו, יש מיקרו, וזהו הפן שבורנאט ודוידי מתעקשים לחשוף בפנינו. וזהו פן עגום ומתסכל ולא אנושי. לחשוב שזה אנחנו שגורמים לעוולות הללו. זה כמעט בלתי נסבל.

     

    אביו של בורנאט. הזכרונות שלו טריים (צילום: עימאד בורנאט) (צילום: עימאד בורנאט)
    אביו של בורנאט. הזכרונות שלו טריים(צילום: עימאד בורנאט)

     

    ומה שבאמת בלתי נסבל הם אותם אלו שמנצלים את המצב לטובתם - פועלים בחסות הצבא כדי להתפשט, להתרחב, להעמיק את אחיזתם בקרקע תוך הדרת אלו המקומיים. אלו הם המתנחלים - תושבי מודיעין עלית, שנוכחותם האלימה מהדהדת בסרט. היא נמזגת אל המסך שלנו, ואל חיי השיגרה של תושבי בילעין כגוש בטון עצום שסוגר עליהם, כקוזאקים נגזלים ואלימים בעלי שאיפות טרטוריאליות בלתי ניתנות לסיפוק. כשבורנאט מצלם אותם, הם שוברים לו את המצלמה, ולנו את הלב.

     

    מצלמה במקום מרגמה

    האמת, יש סיבה טובה לשבור את המצלמות. חמש המצלמות השבורות של בורנאט - על שמן קרוי הסרט - הן ביטוי למאבק הפלסטיני הלא אלים שמפחיד אותנו הישראלים כל כך. במאבקם המזוין נתנו הפלסטינים תחמושת תעמולתית לא מבוטלת, ורוח גבית מוסרית. עכשיו, כשקנה הרובה הוחלף בעדשת המצלמה, המצב הופך למורכב מדי.

     

    עימאד בורנאט וחמש המצלמות השבורות. נשק אסטרטגי ()
    עימאד בורנאט וחמש המצלמות השבורות. נשק אסטרטגי

     

    מעבר לכך שחיילים ומתנחלים סוררים נתפסים על חם, זהו התיעוד האישי שמקשה עלינו יותר מכל. מי רוצה להקשות על עצמו ולדמיין שלשכנים יש משפחה, ילדים, שגרת חיים - ושכל אלה מושפעים יומיומית מהכיבוש. אנחנו הרי יודעים שכולם מחבלים. חיילי צה"ל והמתנחלים אולי ניתצו לבורנאט את חמש המצלמות, אבל הוא ודוידי שוברים לנו את התפיסה הזאת.

     

    קשה להודות לפעמים, אבל אין מדובר בספארי. מאחורי הגדר יש בני אדם, והם רוצים לחיות בשקט בביתם, אם רק נאפשר להם. משום מה לרבים מאיתנו לא נוח עם זה. ממש כמו שהם לא חשו בנוח מול עבודותיו של ח'ליל ראאד בתערוכה בתל אביב לפני שנתיים וחצי. הצלם הפלסטיני המנוח סייר בארץ ישראל של לפני הקמת המדינה, ותיעד בתמימותו כפרים וערים של התושבים הערבים כקהילות שלוות, יצרניות וחפצות חיים. לאן כולם נעלמו? עדיף שלא נחשוב על זה.

     

    ג'יבריל הקטן צופה מעבר לחומה אל מודיעין עלית הגדולה (צילום: עימאד בורנאט) (צילום: עימאד בורנאט)
    ג'יבריל הקטן צופה מעבר לחומה אל מודיעין עלית הגדולה(צילום: עימאד בורנאט)

     

    ההתעלמות היא כאמור פריבילגיה של הכובש וכך עשינו רובנו במקרה של ראאד, או של ס' יזהר ("חירבת חיזעה") ואפילו רחבעם זאבי (ועדויותיו על טרנספר שיזם בן גוריון). כל אלה רק הקשו את הדחקת החטאים מהזכרון

    הקולקטיבי שלנו - זה בדיוק מה ש"חמש מצלמות שבורות" עושה לנו - מציק, מעמיס ומכביד. הוא לא נותן לחטאי הכיבוש לשקוע אל תהום השיכחה וההדחקה.

     

    בעזרת המצלמה - תיבת זכרונות דיגיטלית - הוא ימשיך להציף את המראות והקולות ולהמחיש שמדובר באנשים בשר ודם. בזכותם ובזכות אחרים שכמותו, הפעם יהיה קשה להעלים אותם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עימאד בורנט גיא דוידי
    עימאד בורנאט (מימין) וחברו פיל שנהרג במהלך הצילומים
    צילום: עימאד בורנט גיא דוידי
    לאתר ההטבות
    מומלצים