"אלכס קרוס": הצד הגברי הדלוח של טיילר פרי
בארצות הברית מכירים את טיילור פרי כסבתא מטורללת בשם מדיאה מהקומדיות שיצר. הוא מסיר את הפיאה והאיפור במותחן האקשן "אלכס קרוס", ונחשף כשחקן בינוני בסרט מבולבל
הוא במאי, תסריטאי, מפיק ושחקן ראשי. הסרטים שבהם הוא מילא את כל התפקידים הכניסו מעל חצי מיליארד דולר. אך רוב הצופים בישראל מעולם לא ראו סרט שלו, לא שמעו את שמו, ועוד פחות מהם יודעים איך הוא נראה. כיצד זה אפשרי? זה אפשרי אם אתה טיילר פרי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
פרי (שמעבר לעיסוקים שהוזכרו הוא גם מחזאי וסופר) הפך בשנים האחרונות ליוצר השחור המצליח ביותר בארצות הברית. סדרת סרטי "מדיאה", בהם הוא מגלם את התפקיד הראשי בעודו מחופש לסבתא שחורה תוססת ועצבנית, הם שוס בקרב הקהל האפרו-אמריקאי.
אז מה אם הקהל הלבן לא מגלה עניין בסרטים, ומבקרי הקולנוע נוהגים להתפלץ מהשילוב בין פארסה להטפה מוסרנית-דתית? ומה עם הביקורת של אינטלקטואלים ואקטיביסטים בקהילה השחורה (ביניהם הבמאי ספייק לי) המוחים כנגד הסטריאוטיפיות הריאקציונרית של הדמויות? טיילר פרי ממשיך בשלו ובהצלחה רבה.
מה קורה גבר?
כעת הוא מבצע טבילת ראשונה במים החמימים של המיינסטרים הקולנועי. כגיבור הסרט "אלכס קרוס" ("Alex Cross") הוא נכנס לנעליו של חוקר המשטרה והפסיכולוג השחור מסדרת הספרים המצליחה של ג'יימס פאטרסון. הסרט הוא מעין פריקוול לעלילות הדמות כפי שהיא גולמה על ידי מורגן פרימן ב"חתום בנשיקה" (1997), וב"שעת העכביש" (2001).
חבל מאוד שסרט זה, דמות זו (וגרוע מכך - סדרת הסרטים שכבר החלה בפרה-פרודקשן לסרט ההמשך) יהיה המפגש של הקהל הישראלי עם פרי. הסרט בבימויו של רוב כהן ("מהיר ועצבני") הוא מותחן המתיימר למורכבות, עוצמה ואימפקט פסיכולוגי על הצופים בנוסח "שתיקת הכבשים", אבל בפועל הוא לא יותר מסרט מתח ירוד ומשעמם. כשהסרט מגיע לרגעים שאמורים להיות המטלטלים והאמוציונליים אלו הופכים לשיאי נלעגותו.
האקשן עצמו, למעט פיצוץ או שניים, מבוים ברשלנות מפתיעה. פעמים רבות התפתחות האקשן ומיקום הדמויות זו ביחס לזו כה מבולבל עד שקשה להבין מי מכוון על מי אקדח. המאבק הפיזי בין קרוס ויריבו בשיאו של הסרט מתהדר בקומבינציה של תאורה אפלולית, צילום צמוד לדמויות, מצלמה לא יציבה ועריכה מהירה – שילוב המבטיח שלצופים כמעט ולא יהיה מושג מה לעזאזל קורה.
כפריקוול, הסרט מציג את דמותו של קרוס כבלש במשטרת דטרויט, בימים שקדמו להפיכתו לחוקר FBI בוושינגטון. יחד עם חברו מנעורים ושותפו לחקירות טומי קיין (אדוארד ברנס) הם מנסים לתפוס רוצח פסיכופט שכינויו הוא "פיקאסו" (מת'יו פוקס מ"אבודים").
איך יודעים שפוקס מגלם פסיכופט? קשה לפקפק בכך ולו לשניה כשפוקס הצטייד לכבוד הסרט במראה של גלוח ראש ניאו נאצי עם גוף שדוף שכולו שרירים. הכינוי ניתן לו על שום תחביבו לשלב התעללות וקיטוע איברים בקרב קורבנותיו, עם השארת ציורים בהשראה קוביסטית בזירות הפשע. זה נשמע יומרני אבל זה בעיקר דלוח. הסרט לא יודע מה לעשות עם רעיון האמן העובד במקביל במדיום הציור והעיצוב מחדש של הגוף האנושי. היומרה הריקה מחדדת את תחושת האי נוחות מהנטייה העקבית של העלילה למקם נשים כקורבנות ליצירתיותו של "פיקאסו".
ברקע ישנם היחסים של קרוס עם אשתו מריה (כרמן אג'וגו), כמו גם מערכת היחסים הלא אתית שטומי מנהל עם שוטרת בשם מוניקה (רייצ'ל ניקולס) המשתייכת ליחידת החוקרים בראשותו של קרוס. כל זה מספק השראה רבה לפעולותיו של "פיקאסו".
"אלכס קרוס" משתייך לאותם מותחנים שבהם הגיבור, איש החוק, נכנס לטנגו מסוכן עם פסיכופט. זו מתכונת של עימות פסיכולוגי אינטנסיבי, שיכול לחשוף רבדים אפלים בדמותו של הגיבור (מ"הארי המזוהם" ועד "האביר האפל"). אך כדי שזה יקרה נדרש תסריט טוב בהרבה מזה שכתבו מארק מוס וקארי וויליאמסון. נדרש גם שחקן טוב יותר מטיילר פרי, שכנראה נמצא במיטבו רק כשהוא ב"דראג".
ואגב, פרי לא היה הבחירה הראשונה לחידוש דמותו של אלכס קרוס. קדם לו השחקן השחור והמצוין אידריס אלבה שכבר מגלם דמות בלש שחור, אינטליגנטי, מתוסבך וכריזמטי בסדרת הטלוויזיה "לות'ר". למעשה הקו העלילתי הבסיסי של הסרט אינו נטול דמיון לקונפליקט הפנימי של לות'ר בין היותו איש החוק ורצונו לנקום. אך בהשוואה בין הסרט לסדרה יש הוכחה נוספת ליתרונו של המדיום הטלוויזיוני בפיתוח דמויות ובהימנעות מגודש הפיצוצים המיותר של הוליווד.
