משחק (לא) לילדים / טור

"אבא, מתי נלך למשחק של בית"ר?", ירה לכיווני הגוזל לפני כמה ימים, ותפס אותי לא מוכן. אחרי מספר שניות, ההפתעה התחלפה בהתרגשות גדולה ורוויית טסטוסטרון. בעוד שבועיים ימלאו לו 6, והנה, בעודו מתאקלם לחיים החדשים בכיתה א' - הילד רוצה לראות כדורגל - עם צעיפים, וגרעינים, וקולה במחיר מופקע. כל החבילה. נו, שיהיה בשעה טובה.

עוד ב-ynet ספורט:

• הלייקרס בצניחה חופשית
• קרב ישראלי בקפריסין
• פאלרמו לא מוותרת על זהבי 
  

לא באמת הופתעתי. הרי אני טוחן לו את המוח כבר מגיל שנה, "תגיד ב־י־ת"־ר". לפעמים הוא מביט בפליאה על אבא שלו צועק על הטלוויזיה, וכשהוא שואל מה קרה, אני מרגיע עם חיוך: "בן שושן שוב החמיץ, הכל בסדר". "ניצחנו?", הוא שואל מדי פעם, ואני נאלץ למלמל: "לא, חמוד, אולי במחזור הבא".

ואז הגיע הניצחון על הפועל ת"א. טדי מלא ב-18,000 אוהדים, שנתנו הצגה שלא נראתה כבר שנים - אבל אני נאלצתי לוותר כי הייתי עם הילד. ואחרי שהוא נרדם,

אכלתי את הלב בסלון. "אז למה לא הבאת אותו?", שאל חבר קרוב. למה באמת?

כי איך תסביר לזוג עיניים מבקש, שרק רוצה "לראות את השחקנים האמיתיים", שהחוויה שהוא חולם עליה היא, איך לומר בעדינות, חתיכת גועל נפש. שבכניסה רומסים אחד את השני, שהשירותים מזוהמים, ושמצבור עצום של קללות שלא שמע מימיו מחכה לו מעבר לפינה. ויסלחו לי חבריי אוהדי בית"ר, אני לא באמת רוצה להסביר לבן שלי למה נוהמים לעבר השחקן שחום העור של היריבה.

קלישאה מרגיזה במיוחד, גורסת ש"לכדורגל הולכים כדי לפרוק מתחים וכעסים" - מעין כתב הגנה בלתי רשמי שנועד לתרץ את הפיכתם של אלפי אוהדים לחיות חסרות מעצורים בכל פעם שכף רגלם נכנסת בשערי האצטדיון, וזה לא משנה אם קוראים לו בלומפילד, וסרמיל, קריית אליעזר או טדי.

תקצירים ב-ynet ספורט:

• צפו ב-2:3 הענק של יונייטד על צ'לסי
• מכבי ת"א שוב טיילה ביורוליג
• אלה שערי המחזור בליגת העל
• הפועל ירושלים שוב הובכה
  

הבעיה, כמובן, רחבת היקף פי כמה. ישראל 2012 היא חברה אלימה. זה לא רק הכדורגל, אלא הקללות בכביש, האלימות בבתי הספר והדקירות ברחובות. עם ישראל אולי חי, אבל סובל מקריז קולקטיבי.

אוהדי בית"ר מול הפועל ת"א. למה שהילדים לא יהיו חלק מהחגיגה?(צילום: עוז מועלם)

עכשיו תגידו שאני תמים, שאני מפזר מילים יפות על תרבות ספורט ועל בילוי לכל המשפחה, אז תגידו. אבל מתי לעזאזל הפך משחק כדורגל לאירוע שהורים חוששים להביא אליו את ילדיהם?

למה חייב האבא הממוצע להרים את הילד גבוה באוויר כדי שלא יורידו לו את הראש בתור לקופות? והאם זה הגיוני שצריך לתדרך את הילד להיצמד אליך היטב ולא לזוז במקרה של פריצת יס"מניקים לביצוע מעצר ביציע?

התשובות נעות על סקאלת אדישות שבין "ככה זה כדורגל ישראלי", לבין "זה חלק מהאווירה". באמת? בפעם האחרונה שבדקתי, לא היה מחסור באווירה בסטמפורד ברידג' או קאמפ נואו. רוצים לעודד? תתמכו בקבוצה ובשחקנים שלכם. זה לא פחות מכובד, לא פחות מצ'ואיסטי ולא פחות ספורטיבי. מי שלא רואה את הקשר הישיר בין ההתנהגות הבריונית ביציעים לרמה על המגרש, כנראה לא מבין את המשמעות של מרקם תרבותי בכדורגל המקצועני.

ביקום אחר, שומרים על הילדים באצטדיונים. הקאמפ נואו(צילום: AP)

זו לא חוכמה לשבת מול הפלזמה ולהתמוגג מעוד צמד של מסי, וכעבור מספר ימים לקלל את האמ-אמ-אמא של הקוון. רוצים שינוי? תתחילו להתנהג בהתאם. וכן, אני יודע, מדובר בקרב כמעט אבוד מראש. ההרגלים מושרשים כל כך עמוק, שלפעמים נראה שגם בולדוזר יתקשה לעקור אותם. אבל איך שרים בטדי? מי שמאמין לא מפחד.

ומי יודע, אולי יגיע יום בו אוכל סוף סוף לקחת את האוהד הקטן שלי למשחק אמיתי. רק שבן שושן לא יחמיץ.