שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "עוד לא ראיתם כלום": אלן רנה צעיר לנצח

    הבמאי הצרפתי בן ה-90 אלן רנה זימן לסרטו "עוד לא ראיתם כלום" חברים ותיקים איתם עבד בעבר ביצירה תיאטרלית-קולנועית מלבבת. מסיבת פרידה? ממש אל תבנו על זה

    "עוד לא ראיתם כלום" ("Vous N'avez Encore Rien Vu"), סרטו החדש של אלן רנה, הוא מסיבת פרידה שעורך לעצמו אמן גדול מהעולם. אך בניגוד למה שאפשר להעלות על הדעת, לא מדובר באירוע כבד ראש ומהורהר אלא בהשתעשעות אינטלקטואלית שתענג אחדים ותרתיע אחרים - תלוי מה יחסכם לקולנוע גבה מצח במובהק.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

     

     

    רנה, יליד 1922, מגדולי הקולנוענים בכל הזמנים, עוסק בסרטיו במהותם החמקמקה של הזיכרון והתודעה האנושיים. סרטיו הראשונים, "הירושימה אהובתי" (1959) העוקב אחר מערכת יחסים בין שחקנית צרפתייה וארכיטקט יפני בהירושימה שאחרי הפצצה, או "אשתקד במרינבד" (1961), על גבר ואישה אנונימיים שספק נפגשו בעבר - הם ציוני דרך בתולדות הקולנוע האירופאי המודרניסטי.

     

    בשניהם מבקש רנה לחקור בדרך מהפכנית מבחינה נרטיבית את הגבולות שבין מציאות והזיה, עבר והווה, תהליכים מנטאליים וממשות. סרטו התיעודי "לילה וערפל" (1955) - רנה החל את דרכו הקולנועית כדוקומנטריסט - הוא יצירה חלוצית בכל הנוגע לדיון על זיכרון השואה ומהות העדות.

     

    שיר ביד ותיאטרון בלב

    "עוד לא ראיתם כלום" משלב בין היצירות המוקדמות האלה (בית האחוזה שבו מתרחשת עלילתו מזכיר את זה שבו התנהלה עלילת "אשתקד במרינבד") ובין סרטיו המאוחרים יותר, ואשר היו מבוססים על מחזות. סרטים אלו, בהם "מלו" (1986) ו"מעשנת/לא מעשנת" (1993), הבליטו את אופיים התיאטרלי שהעניק להם צביון סוריאליסטי ומלאכותי, ומיקם את עלילותיהם בטריטוריה שהיא ספק ממשית ספק תודעתית.  

     

    התכנסנו כאן כדי להיפרד מאלן רנה. משתתפי "עוד לא ראיתם כלום" ()
    התכנסנו כאן כדי להיפרד מאלן רנה. משתתפי "עוד לא ראיתם כלום"

     

    גם "עוד לא ראיתם כלום" מבוסס על שני מחזות, הפעם מאת ז'אן אנואי. המחזה האחד הוא "אורידיקה" (1941), עיבוד מודרני לסיפור אורפיאוס, והשני הוא "אנטואן היקר" (1969). הסרט נפתח במונטאז' מבריק שבו חבורת שחקני תיאטרון (בהם למברט ווילסון, מישל פיקולי, פייר ארדיטי וסבין אזמה, זוגתו של רנה - כולם מגלמים את עצמם) מקבלים שיחת טלפון זהה המבשרת להם כי ידידם, המחזאי ובמאי התיאטרון אנטואן ד'אנטק, מת, וכי הם מוזמנים לבית האחוזה שלו כדי להשתתף בהלווייתו.

     

    בהגיעם לשם (בסצינה המזכירה סיטואציות דומות מסיפורי אגתה כריסטי), 13 השחקנים מובלים לטרקלין ענק שבו הם מתבשרים על הסיבה האמיתית לכינוסם יחד: להקת תיאטרון פרובינציאלית מבקשת להעלות מחדש את מחזהו של ד'אנטק, "אורידיקה" - והשחקנים הוותיקים, שהופיעו בהפקות שונות של המחזה בעבר, מתבקשים לחוות את דעתם על ההצגה שמוקרנת על גבי מסך ביתי ענק.

     

    מישל פיקולי. גם הוא התייצב ()
    מישל פיקולי. גם הוא התייצב

     

    ההפקה החדשה מועלית במחסן נטוש (את מלאכת הבימוי של ההצגה-בתוך-הסרט הפקיד רנה בידיו של במאי התיאטרון והמחזאי ברונו פודאלידס), והצפייה בה מעוררת בקרב השחקנים הוותיקים תגובות משונות. בהתחלה הם מחליפים רפליקות מוכרות עם השחקנים שעל המסך, אך בהדרגה נכנסים לתפקידיהם הישנים ומתחילים לשחזר אותם ביניהם, כאשר הטרקלין רחב הידיים הופך לכמה מאתרי ההתרחשות של ההצגה, בהם מזנון של תחנת רכבת וחדר במלון.

     

    האדם במראה

    מכאן והלאה הופך הסרט לסדרה של השתקפויות בתוך השתקפויות, כאילו נמצאים השחקנים באולם מראות ענקי (הבמאי המנוח, מסתבר, העלה בעבר שתי הפקות של מחזהו, וכך אנו מקבלים שני זוגות של אורפיאוס ואורידיקה בקרב השחקנים-האורחים, ועוד זוג נוסף בהצגה המצולמת שבה הם צופים). יתר על כן, לעיתים משתנה התפאורה, באופן ניכר או ברמת הפרטים הקטנים, והמשחק הזה שמנהל רנה עם הצופים מדגיש את מהותו הדינמית והמהתלת של הזיכרון.

     

    מפרגנים למאסטר. "עוד לא ראיתם כלום" ()
    מפרגנים למאסטר. "עוד לא ראיתם כלום"

     

    כך, העבר הולך ומשתלט על ההווה, הדמות - על השחקן שגילם אותה. רנה משלב כתובית מתוך "נוספרטו" של פ.וו. מורנאו מ-1922: "כאשר עברו את הגשר, באו רוחות הרפאים לקראתם", על מנת להמחיש את האופן שבו אובדים גיבורי סרטו בזמן ובמרחב. ואכן, לעיתים נדמה כאילו הם משחקים ולעיתים - כאילו הם חיים את תפקידיהם ונבלעים בתוכם.

     

    זה נשמע אולי מייגע (ועלול לייגע חלק מהקהל), אך התוצאה משעשעת ולפעמים גם מרגשת - בעיקר כאשר שחקנים מבוגרים מגלמים תפקידים המיועדים לשחקנים צעירים מהם בהרבה, אך בזכותם מתאפשר להם לחשוף את רגשותיהם בפני בני/בנות זוגם מהעבר (בדומה לשנסונים שבקעו מגרונם-תודעתם של גיבורי סרטו המצליח ביותר מהשנים האחרונות, "החיים הם שיר"). כך, סרטו של רנה הופך להרהור מלנכולי על הזמן שחולף, על קולנוע ותיאטרון, עבר והווה, מציאות ודמיון, ואהבה - כזו שפורצת את גבולות הבמה, ושממשיכה להתקיים מעבר למרחבי הזמן.

     

    "עוד לא ראיתם כלום" מזכיר את הקריאה מלאת החיים "מדאדיו" ("עדיין לא"), שבה בחר אקירה קורוסאווה לקרוא לסרטו האחרון מ-1993. כשבמאי שחגג בחודש יוני האחרון את יום הולדתו ה-90 קורא כך לסרט שיהיה, ואולי לא, סרטו האחרון - יש בכך מידה של אופטימיות משעשעת שדבקה גם בצופים. פרידה מהעולם? רנה הכריז בינתיים על פרויקט חדש - עיבוד למחזה מאת אלן אייקבורן הבריטי, "החיים של ריילי", שעתיד להיות שיתוף הפעולה השלישי בין השניים (אחרי "מעשנת/לא מעשנת" ו"לבבות").

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מת'יה אמלריק ב"עוד לא ראיתם כלום"
    לאתר ההטבות
    מומלצים