שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אנחנו בסכנת השחתה: מילון המלחמה היהודי
    בשפה היהודית לא "מחסלים" בני אדם, אלא הורגים או רוצחים. בשפה היהודית מנצחים יש בבית המקדש, וגם בין הלמדנים של עם הספר. בשפה היהודית גבורה וכיבוש שייכים למי שמתאפק. אל תשחיתו את השפה היהודית עם השפה הישראלית

    בפרשת השבוע "ויצא" יעקב כמעט וניהל קרב פנים מול פנים עם לבן. בפרשת השבוע הישראלית כמעט העמקנו את הקרב שלנו עם החמאס ועם תושבי עזה. בסופו של דבר, כרת יעקב ברית עם לבן. האם אנחנו נצליח לכרות ברית עמידה עם החמאס ועם תושבי עזה?

     

    >> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<

     

     

    יהודים בעולם ובישראל מרבים לעסוק בשאלה האם העם היהודי נמצא בסכנת הכחדה; אנחנו דואגים מההתבוללות, מהאנטישמיות ומהמלחמות. אני לא מוצאת את עצמי מוטרדת משאלת ההישרדות של העם היהודי, אבל בתקופה האחרונה באופן מיוחד, אני מוצאת את עצמי מודאגת עד מאוד מסכנת ההיעלמות של התרבות היהודית. תרבות שבנינו בזיעת אפיים, באומץ נדיר, ביצירתיות ובכאב, באלפי שנות תרבות (שחלקן הגדול היו בגלות). ימי המלחמה חידדו את הפער בין השפה והתרבות הישראלית ההולכות ומתחזקות, לשפה ולתרבות היהודית שקולן הולך ונחלש.

     

    פניתי אל החברותא שלי, פרופ' אריה כהן, בוגר ישיבת הר עציון בעברו, וכיום מרצה לתלמוד באוניברסיטה בלוס-אנג'לס (American Jewish University) וביקשתי ממנו לסייע לי לכתוב מילון קצר למילות "מלחמה" ו"שלום" הנמצאות בסכנת השחתה. הנה ראשיתו של המילון העצוב והמושחת שלנו.

     

    חיסול: אמרו הרג או רצח

    כשעיתונאים ופוליטיקאים מדברים על הרג מחבלים ואנשי חמאס, הם משתמשים באופן כמעט קבוע במילה "חיסול". השפה

    היהודית לדורותיה ולרבדיה, לא מכירה את האפשרות "לחסל" בני אדם. ללקיחת חיי אדם על ידי אדם, יש שתי הגדרות מרכזיות: הריגה או רצח. אפשר גם לומר: שפיכת דם.

     

    אם אנחנו רוצים לדבר "יהודית", אנחנו צריכים לבחור אחת מהמילים האלו, גם כשמדובר בבני עוולה. יהודי נדרש להחזיק מורכבות בידיו. הוא מצווה לזכור שאלוהים ברא את כל בני האדם בצלמו, והוא נדרש לדעת שברואי האל מסוגלים לעשות מעשים איומים.

     

    כשהמצרים טבעו בים, נזף הקב"ה במלאכי השרת שאמרו שירה (בבלי, מגילה, י', ב'): "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" השפה היהודית מכירה מלחמות, אבל היא מסרבת להכיר בהכחשת מוראותיה. בשפה יהודית בני אדם אינם "מטרות" ואי אפשר "לחסל" אותם. אפשר להרוג, לרצוח, או לשפוך דם.

     

    במקרא מוזכרת חיה קטנה הדומה לארבה, ששמה 'חסיל' (יואל א', ד'): "וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל" ובתלמוד הירושלמי מפורש "למה נקרא שמו חסיל? שהוא חוסל את הכל" (תענית פרק ג', הלכה ו'). אנחנו לא רוצים להיות חסילים קטנים, מבהילים וחסרי אבחנה. נטילת חיי אדם שנברא בצלם, היא דבר קשה עד מאוד לאלוהים ולבני אדם. אסור לנו לאפשר לפוליטיקאים ולעיתונאים לכבס לנו את המצפון. כדוברי יהודית עלינו לבחור את המונח המתאים: הרג, רצח או שפיכת דמים.

     

    ניצחון: איזו מלחמה אתם רוצים לנצח?

    במקרא, מנצח הוא מנהל העבודה, והוא גם קשור למלאכת הניגון והשירה: "למנצח בנגינות מזמור לדוד". רש"י בפירושו לתהלים, קושר בין הכוח ובין הניצחון המוזיקלי: "לשון ניצוח נופל ב (מתייחס אל) מתחזקים בעבודה, כעניין שנאמר (עזרא ג'): 'יעמדו הלווים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'".

     

    הקשר בין ההובלה והכוח מתהדק, ובתלמוד אנחנו מוצאים ביטויים רבים לניצחון במלחמה. ברוב התיאורים, אלוהי הנצח הוא המנצח את מלחמות עמו. רצתה ההיסטוריה והעם היהודי נוצח (כלומר, הובס) בכמה וכמה מלחמות שהוא יזם; מרד החורבן, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא.

     

    התבונה היהודית העצובה ומצילת החיים, בחרה להעביר את חוויית הניצחון מהשדה הצבאי - אל השדה הלמדני (בבלי, בבא מציעא, נט ב): "תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה". הלמדנות הפכה ל"מגרש המשחקים" היהודי החדש, ושם השמיים היו הגבול, ואפילו את אלוהים הצליחו הלמדנים לנצח (בבלי פסחים קיט, א): "מהו שכתוב: (תהלים ד) 'למנצח מזמור לדוד', זמרו למי שנוצחים אותו ושמח... הקדוש ברוך-הוא נוצחים אותו ושמח".

     

    העם היהודי המיר את מלחמת העמים במלחמתה של תורה, והוא גם הבין את הקושי להכיל יחד את שני סוגי הניצחונות (בבלי, עבודה זרה, יז, ב): "אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא" (במקום שיש נושאי חרבות אין ספר, ובמקום שיש ספר אין נושאי חרבות). אי אפשר לנצח בכל החזיתות. המתח בין הספר והסייף בעולמנו עצום, וצריך לומר זאת מפורשות. תקציב המלחמה אוכל את תקציב החינוך, ויש צורך להכריע בין השניים, ולראות בעיניים פקוחות לאן מוליכות אותנו מלחמות צבאיות. כעם הספר עלינו לבדוק עם עשינו הכל למען ההידברות והשלום, ולמען החזרה היהודית ל"מלחמה שעל ידי ספר, שאהבה יש בסופה".

     

    אנחנו רק מבקשים שתזכרו שאי אפשר להרוויח הכל, ואם אתם קובעים שאין סיכוי לשלום, אתם גם קובעים שעם הספר מוותר על אחריותו להיות עם הספר, והוא חוזר לימים המוזרים של החשמונאים ובר-כוכבא. איזו מלחמה אתם רוצים לנצח?

     

    גבורה וכיבוש: הכובש את יצרו

    לאחר שדיברנו על חוכמת הגלות, ועל התבונה היהודית הייחודית שנולדה בעקבות הניסיונות הכושלים לחיות ככל העמים - אין צורך

    לשוב ולהכביר מילים. נזכיר בקצרה את ההיפוך היהודי של המושגים גבורה וכיבוש (מסכת אבות ד, א): "בן זומא אומר: איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז): 'טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר'".

     

    אתמול בלילה חזר העם היהודי היושב בציון למושגי הגבורה והכיבוש היהודיים. אנחנו מברכים את מנהיגינו על השיבה אל הבית היהודי. הלוואי שניצור ברית עמידה בינינו לבינם, הלוואי שנמשיך להיות עם הספר, הלוואי שנדע לשמור על צלם אלוהים.

     

    הלוואי שתהיה שבת שלום.

     

    • בכתיבת המאמר השתתף פרופ' אריה כהן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים