"הבלתי אפשרי": לרגש בכל מחיר
"הבלתי אפשרי" עושה שימוש מניפולטיבי, מתנשא וירוד בסיפורה של משפחה ששרדה את הצונאמי בתאילנד, ומרדד את הסבל האנושי לכדי קיטש. אולי לפחות לנעמי ווטס, שמגישה תצוגה של חרחורים, ייצא מזה אוסקר
הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו של "הבלתי אפשרי" ("The Impossible") הוא שנעמי ווטס מחרחרת בו למופת. כאישה בריטית ניצולת צונאמי המאושפזת בבית חולים בתאילנד, היא מגישה תצוגה של סבל מהסוג האהוד במיוחד על חברי האקדמיה המעניקים מועמדות לאוסקר. האם זה יעזור לה? – התשובה בקרוב.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
"הבלתי אפשרי" מבוסס על סיפורה האמיתי של משפחה ספרדית (שהפכה בגרסה הקולנועית למשפחה בריטית), ששרדה את גלי הצונאמי האדירים ששטפו את חופי תאילנד ומדינות אחרות באוקיאנוס ההודי ב-26 בדצמבר 2004, וגבו את חייהם של כרבע מיליון בני אדם. הסרט מתחיל בשחזור ריאליסטי ביותר של נחשול ענק המוחק באחת אתר נופש תאילנדי, וממשיך בתיאור עז ומזעזע במיוחד של הישרדות שבסופו מוצאים אם ובנה מחסה על צמרת עץ. מה שבא אחר כך בעייתי הרבה יותר, בלשון המעטה.
ווטס מגלמת פה את דמותה של אישה בריטית המגיעה יחד עם בעלה (יואן מקגרגור) ושלושת ילדיהם לנפוש בתאילנד. האסון מפריד בין האם והבן הבכור (טום הולנד) לבין האב ושני הילדים האחרים, ובהמשך עוקב הסרט אחר ניסיונותיו לאתר אותם בבתי חולים באזור, ובמקביל אחר מצבה ההולך ומתדרדר של האם המאושפזת באחד מהם.
חלקו הראשון של הסרט עלול להוות אתגר לבעלי קיבה רגישה. הבמאי הספרדי, חואן אנטוניו ביונה – הוא ביים ב-2007 את סרט האימה "בית היתומים", וזוהי עבודתו הראשונה בשפה האנגלית – נדרש לדימויים גראפיים מאוד בבואו לתאר את הזוועה. ננסח זאת כך: דומה שמאז סרטי "האימה הגופנית" המוקדמים של דיוויד קרוננברג ("Rabid", "Shivers") לא נראו דימויים מבעיתים כל כך של הגוף האנושי. כאשר ווטס מתעוותת ופולטת מפיה קיא שחור ומה שנדמה כמו שרוך אורגני – זה כבר בהחלט יותר מדי בעבור חלק מהצופים.
איסטווד עשה את זה יותר טוב
נאמן לתפיסה הרואה בכל אירוע קטקליזמי בראש ובראשונה טרגדיה של האדם המערבי – "הבלתי אפשרי" מתצפת על תמונות ההרס והמוות כלא יותר מאשר רקע לסיפור ההישרדות המופלא של המשפחה הנ"ל. יתר על כן, נדמה כאילו הקטסטרופה הנוראה מזוהה אך ורק עם סבלם של אירופאים אחרים שנפשו באזור – תיירים שוודים, איטלקים ואמריקאים שאתרע מזלם – בעוד אסונה של האוכלוסייה המקומית אינו מעורר כל עניין.
הדברים מגיעים לשיא בלתי נעים כאשר הבן הבכור נהפך דרך מקרה לשליח המסתובב בבית החולים ומסייע לניצולים לאתר את בני משפחותיהם. זהו דימוי בוטה למדי המזהה את בן המערב כמי שמביא מעט גאולה ונחמה לבני האדם שהזוועה הנוראה פקדה אותם – רובם, כאמור, מערביים כמוהו.
במילים אחרות, "הבלתי אפשרי" מצטמצם לשאלה אחת – מתי ובאיזה אופן תצליח המשפחה שבמרכזו להתאחד מחדש? חוסר העניין והחמלה שהסרט מגלה כלפי כל השאר, "הבלתי מערביים", גובל על כן בהתנשאות מעוררת סלידה. הדמות המקומית היחידה שהתסריט שכתב סרג'יו ג'. סנצ'ז מרשה לעצמו להתייחס אליה היא זו של רופאה תאילנדית שתפקידה מתמצה בטיפול מסור באישה הלבנה. כאשר המשפחה המאוחדת עוזבת סופסוף במטוס את הגיהינום עלי אדמות (ואין במסירת הפרט הזה משום ספוילר) – מסכם המבט מלמעלה על מראות הזוועה את עמדתו המוסרית של הסרט עצמו.
מתבקש להשוות בין הסרט הזה לבין "מכאן והלאה" של קלינט איסטווד, שאחד הסיפורים בו עקב אחר עיתונאית צרפתייה ששרדה את אסון הצונאמי, ומתקשה להתגבר על החוויה הטראומטית ולחזור לשגרה. אלא שסרטו היפה של איסטווד ביקש להימנע מכל היבט וולגרי ונצלני הכרוך בסיטואציה, שעה ש"הבלתי אפשרי" נדרש בגסות לאסתטיקה הלקוחה מעולם סרטי האימה – ובעשותו כן מרדד את הסבל האנושי לכדי קיטש.
מחלקת האיפור השקיעה את מירב העבודה על הסרט, ופצעיה וחבורותיה של ווטס אכן נדמים משכנעים. אך כדרמה אנושית הסרט נדרש לכלים בסיסיים ביותר, שלא לומר עילגים ומניפולטיביים. "הבלתי אפשרי" אינו מפתח באופן מעניין או מספק את הקשר שבין הבן הבכור לאמו הפצועה הנאבקת על חייה בטריטוריה כאוטית, ומשחקה של ווטס הולך ומצטמצם כאמור לסדרה של חרחורים. גם רגעי השבירה של האב (כמו גם סצינות של חסד אנושי) אינם אלא קלישאות מלודרמטיות ירודות המבקשות לסחוט רגש בכל מחיר. כתוצאה, "הבלתי אפשרי" נותר סרט אינטנסיבי אך מעורר רתיעה.
