לא סתם ביישנות: כך תזהו חרדה חברתית בילדים
אם הילד שלכם חושש להצביע בכיתה, מקבל כאב בטן לפני כל טיול שנתי ובטוח שכל הילדים האחרים צוחקים עליו - ייתכן שהוא סובל מחרדה חברתית, הפוגעת באחד מכל שמונה אנשים. התערבות מוקדמת במצב תחסוך לו שנים של סבל ובדידות
משפחתה של נועה בת ה-12 נמצאת בטיפול משפחתי. בין הוריה מתגלעות מחלוקות, ונועה נמצאת רוב היום בבית ומנסה לפשר ביניהם, להרגיע את האווירה. במסגרת הטיפול התברר כי נועה חוששת מאוד לפגוש את חבריה, הלועגים לה על שפתה העשירה ועל חיבתה ללימודי מדעים.
עוד סיפרה נועה כי היא משוכנעת שבזמן ההפסקות שאר התלמידים בוחנים אותה ומרכלים עליה. ההסמקה ותחושת הגמלוניות מונעת ממנה לגשת אליהם, והיא יושבת לבד ומשחקת במכשיר הסלולרי.
קראו עוד על חרדה חברתית :
נועה מתארת סימפטומים מובהקים של הפרעת חרדה חברתית. חרדה מפני חריגות ודחייה חברתית קיימת במידה זו או אחרת אצל מרבית האנשים, אך היא נחשבת להפרעה כאשר הפחד מפני ביקורת, דחייה חברתית, לעג והשפלה הם כה תכופים ועוצמתיים עד שהם גורמים למצוקה ולפגיעה תפקודית ניכרת.
החרדה מתחילה כבר בילדות
חרדה חברתית משבשת את חייהם של אחד מתוך שמונה אנשים, ועל פי רוב היא מתחילה כבר בתקופת הילדות. החרדה יכולה להיות ייחודית ולהתעורר רק במצבים ספציפיים, או כללית כך שתופיע במרבית הסיטואציות החברתיות. היא עלולה להתעורר בזמן הסיטואציה החברתית, לפניה - כשהילד חושש מפניה, או אחריה כשהוא מבקר את תפקודו בזמן הסיטואציה.
החשש ממגוון מצבים חברתיים או מביצוע פעילויות בפומבי - שיחה, הבעת דעה, הימצאות במוקד תשומת הלב - מלווה בסימפטומים גופניים של סטרס, כמו דופק מואץ, הזעה, הסמקה, רעד בגוף ובקול, גוף נוקשה ומתוח וקוצר נשימה.
כאשר לא ניתן להימנע מסיטואציות הכרוכות באינטראקציות חברתיות, חווה הילד החרד מצוקה חריפה. החששות המופרזים מפני מבוכה או תפקוד לקוי עלולים להפוך לנבואה המגשימה את עצמה, ולגרום לתפקוד לקוי בתחום החברתי והלימודי. במקרים רבים אחרים נכנע הילד לרצון העז לברוח, ונמנע מהמצבים המפחידים. ההימנעות משבשת אספקטים תפקודיים רבים, החרד הולך ומסתגר וחייו מצטמצמים.
ילדים ומתבגרים עם חרדה חברתית הם פגיעים, בעלי דימוי עצמי נמוך ודרוכים יתר על המידה לסימני ביקורתיות וליחס שלילי מצד הסביבה. תחושת הנחיתות והשיפוט העצמי הנוקשה נובעים משכנוע עמוק שדעתם של אחרים עליהם שלילית. הם מודעים לעצמם יתר על המידה, לכל תנועה ולכל מילה, ונוטים לפרש אירועים באופן שלילי ומאיים.
לחוויה הפנימית שלהם יש ביטויים התנהגותיים: הם מפחדים לענות על שאלות בכיתה גם כשהם יודעים את התשובה, ממעטים להשתתף בפעילות בית-ספרית וחברתית כמו פגישות כיתה, טיולים שנתיים ופעולות בתנועות נוער, ומתלוננים שוב ושוב על חולי פיזי בזמן אירועים חברתיים.
בניגוד למבוגרים, הם לא תמיד מודעים לכך שהפחד שלהם מוגזם. בהיעדר דרכי התמודדות יעילים, לא זו בלבד שהם מתקשים להירגע, אלא שהם נוטים להגיב באופן שמעצים את החרדה, כגון לצאת באמצע המבחן, להיאחז בהוריהם וכדומה.
ביישן או סובל מחרדה?
למרבה הצער, חלק מהילדים הסובלים מחרדה חברתית אינם מאותרים על ידי מוריהם, הטועים לחשוב שהם מופנמים וביישנים.
יש לתת את הדעת לכך שביישנות וחרדה חברתית נמצאות על אותו רצף, והמרחק ביניהן מתבטא בעומק המצוקה ובהיקף ההימנעות מסיטואציות חברתיות. כשהילד מדווח לעתים תכופות שחבריו לועגים לו, וכשהוריו מבחינים שמעגל ההימנעויות שלו הולך ומתרחב - או לחלופין כשהמערכת החינוכית מסבה את תשומת לבם לכך - כדאי מאוד להתייעץ עם מומחה.
אם מדובר בביישנות, עידוד וחיזוקים חיוביים מצד ההורים יביאו לשיפור הדרגתי. במקרים של הפרעת חרדה, התנהגות כזו לא תפחית את מידת החרדה ויש צורך בהתערבות מקצועית.
מאיזה גיל מתחילים לטפל?
אבחון בגיל צעיר - אפילו בגיל חמש-שש - וטיפול עשויים למנוע מהחרדה להפוך לכרונית, ולחסוך שנים של החמצה וסבל.
בעשור האחרון חלה התקדמות משמעותית בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי המשולב בטיפול תרופתי. הטיפול הפסיכולוגי הוא קצר מועד, ממוקד בהפרעה ובעל שיעורי הצלחה גבוהים. הטיפול מתבצע באןפן יחידני או קבוצתי, והוא כולל איתור סימנים מקדימים לתחושת החרדה, חשיפה הדרגתית למצבים המאיימים, הפחתת ההתנהגויות הימנעותיות, המרת מחשבות והנחות שגויות ואימון בכישורים חברתיים.
במסגרת תהליך טיפולי הנמשך בדרך כלל מספר חודשים, מעלים את המודעות של הילד למנגנונים הפסיכולוגיים העומדים בבסיס הפוביה, מסייעים לו להגמיש את מחשבותיו, מאמנים אותו לזהות את הפער שבין תחושת החרדה הסובייקטיבית לבין מהלך האירועים האובייקטיבי, ומתווים יחד איתו מסלול חיים שיספק חוויית הצלחה שתגביר את ביטחונו העצמי. כמו כן, מלמדים אותו ליישם טכניקות של הרפיה ודמיון מודרך, המאיצים תהליכים סוגסטיביים.
לפגישות עם אנשים נוספים הסובלים מחרדה חברתית יש ערך מוסף, משום שהם יוצרים מתחם מוגן שבו ניתן לתרגל מיומנויות חברתיות, שיחות ויצירת קשרים באווירה תומכת. גם אם הטיפול איננו מבטיח לבטל את החרדה, הוא תורם לריסונה ומאפשר לילד לשלוט בה.
מה תפקיד ההורים בתהליך?
מעורבותם של ההורים בטיפול משמעותית מאוד, שכן בכוחם לרכך את הפחדים. ההורים מקבלים הנחיות לעידוד ולחיזוק התנהגויות מתמודדות. בנוסף, הם לומדים לסייע לילדם לפתח תחביבים חברתיים ולהרחיב את מעגל חבריו, בלי "לדחוף אותו החוצה" בבת אחת.
גם המורים יכולים לתרום לצמצום התופעה: היות שכל הערה של מורה נחשבת לסוג של שיפוט וציון, כדאי ליצור אווירה תומכת ופחות תחרותית, להימנע משיפוטיות וליצור שותפות בין הילדים. בנוסף, מגיל צעיר צריך ללמד את הילדים שגם אם הם נכשלים - זה לא סוף העולם.
מחנך המזהה תלמיד הסובל מתופעות של חרדה חברתית אמור לסייע לו בבית הספר ולערוך עבורו התאמות (למשל, להכין אותו מראש לפני שיישאל שאלה בפרהסיה). כמו כן, עליו ליצור קשר עם המערך הטיפולי של בית הספר.
חשוב לזכור כי רגישות ויחס מכבד מצד ההורים והמורים חיוני לשיפור הרגשתו של הילד ולהפחתה בהימנעויותיו ממצבים חברתיים.
הכותבת היא מטפלת משפחתית וזוגית ומדריכת הורים, לשעבר מנכ"ל אור שלום - ארגון המטפל במאות ילדים במסגרות משפחתיות
לפנייה לכתב/ת 
