לכבוש את הוליווד עם הכיבוש
הקולנוע העלילתי הישראלי מתעלם בשנים האחרונות מהסכסוך הישראלי-פלסטיני בברכת הממסד, אולם זה מה שמעניין את העולם. את הנימה הביקורתית והכנות הוא מקבל מהיוצרים הדוקומנטרים, ולכן אנחנו מוצאים שניים מהם כמועמדים לאוסקר
די לכיבוש! זוהי לא סיסמת בחירות, אלא השורה תחתונה בסרטים הדוקומנטריים "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" שעשו את הבלתי יאומן והתקבלו כמועמדים לפרס האוסקר התיעודי. די לכיבוש! זוהי המסקנה שעולה שצופים בסרטים, וככל הנראה גם נקודת המבט שחולקים דרור מורה מצד אחד, עימאד בורנאט וגיא דוידי מצד שני. בעצם, שניהם מדברים על אותו דבר משני צדי הקו הירוק, ושניהם מגיעים בסופו של דבר לאותה הבנה - דרוש הסכם לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אבל כשחושבים על זה מההיבט של הקולנוע הישראלי בכללותו, נראה כי סיום הסכסוך - לו שואפים פחות מדי ביננו ובינהם - עשוי להביא אסון. שקט, שלום, שלווה ושגשוג אינם החומרים מהם יוצרים סרטים תיעודיים טובים. בטח לא כאלה שמעוררים עניין מעבר לים. "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" וכן "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' שזכה בפסטיבל סאנדנס אשתקד ורבים אחרים, ניזונים מהמשאבים התכניים שהסכסוך יוצר עבורנו, ומעוררים תשומת לב גלובלית.
- ראשי השב"כ מטלטלים בחקירה: שמוליק דובדבני על "שומרי הסף"
- גם הלב נשבר: אמיר בוגן על "חמש מצלמות שבורות"
- גיא דוידי מספר על עשיית הסרט "חמש מצלמות שבורות"
הטריילר של "שומרי הסף"
כל זה אולי לא משתלב בחלומות שלנו הישראלים לחיי שיגרה שפויים, ולשיקופם באמצעות מסך הקולנוע. אנחנו היינו מעדיפים להתבונן בו על תקן מראה מראה שעל הקיר ולראות מי הכי יפים בעיר. כך אנחנו מעדיפים את החברה הישראלית - נורמטיבית, מודרנית, שגרתית. וכך אנחנו מעדיפים את הסרטים שלנו בימים אלה: דרמות משפחתיות או קומדיות עממיות. קונפליקטים? אולי כאלו אינטימיים שעולים מהצצה לחדרי חדרים של המתבדלים שביננו - חרדים למשל.
כך קורה שבישראל יש פחות ופחות סרטים פוליטיים. ואם כבר יש כאלו שנוצרים, על אפם וחמתם של ראשי הממסד התרבותי בארצנו, הקהל נוטה להפנות את ראשו ולא להתבונן בהם ובכך גם להימנע מהתבוננות פנימית בצדדים הפחות יפים שלו. כך למשל במקרה הסרט "השוטר" של נדב לפיד, שאיכזב בקופות בישראל, ומנגד זכה להצלחה כבירה בחו"ל - בין המבקרים וגם בין הצופים.
הקהל הישראלי, כמו אלו שאמונים על אספקת המזון הרוחני שלו, לא אוהבים פוליטיקה. הממסד כמובן מסתייג מסרטים ביקורתיים נוקבים, וכפי שניתן לראות בטקסי פרסי אופיר בשנים האחרונות - אלו שנשלחים לייצג אותנו באוסקר הן דרמות שמתכנסות אל תוך הישראליות, מתוך התעלמות כמעט מוחלטת מהפלסטינים שלצדנו ובתוכנו.
אפילו "בופור" של יוסף סידר, "לבנון" של שמוליק מעוז ו"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן עסקו בטראומת המלחמה בלבנון. צפו צפונה, מבלי להסב מבט מזרחה. "עג'מי" של סקנדר קופטי הוא יותר הצצה לעולמם של צעירים יפואים בתוך מובלעת ערבית מוזנחת בלב הישראליות, ממש כמו ש"למלא את החלל" של רמה בורשטיין פותח צוהר לעולם המיסטי של הקהילה החרדית בואך שדרות רוטשילד. אפילו "עלטה" של מיכאל מאיר הוא יותר סיפור אהבה הומו-אירוטי בין ישראלי לפלסטיני מאשר דרמה פוליטית נוקבת. אפשר לומר שהקולנוע הפוליטי בישראל גוסס, ואין מי שרוצה להחיותו במצב הנוכחי (וגם סרטים כמו "רוק בקסבה" של יריב הורוביץ, אשר מעזים לגעת בסכסוך, הפכו לנדירים יותר ויותר).
הקולנוע הישראלי מעדיף את הישראלי היפה. הוא לעיתים מחייך, לעיתים בוכה, אבל נשאר יפה. הבעיה היא שמתחת לפני השטח, מאחורי המסך, קורים דברים מכוערים - למשל מה שקורה בשטחים, מעבר לגדר ההפרדה. יוצרי הסרטים העלילתיים ופטרוניהם מעדיפים להתעלם מהם, ובקו התפר הזה בדיוק בוקעים הסרטים התיעודיים. הם חושפים את הג'יפה מתוך התת מודע שלנו. אנחנו אולי לא נהנים לראות את זה, אבל תודו: זה פשוט יותר מעניין. אם לא אותנו, אז את העולם.
תחשבו על זה. דרמות משפחתיות מצמררות וקומדיות רומנטיות מרגשות יש להוליווד למכביר מתוצרת בית. מה שאין להם זה גישה ישירה לקונפליקטים במקומות אחרים בעולם, וזה מה שהם מצפים לראות בקטגוריית הסרט הזר. קחו את רשימת הזוכים האחרונה בפסלון בקטגורייה זו: "פרידה" האיראני, "בעולם טוב יותר" הדני, "הסוד שבעיניים" הארגנטינאי - כולם נגעו בסוגיות אנושיות שמתרחשות בצל תהפוכות פוליטיות. "למלא את החלל", "הערת שוליים" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שייצגו את ישראל לאחרונה, בוודאי לא היו כאלה.
ואם הממסד הקולנועי שלנו לא מספק לעולם (או ליתר דיוק לחברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע וטלוויזיה) את מה שהוא מצפה מאיתנו כאיזור סכסוך בעל השלכות בינלאומיות, אז הוא פונה לנתיבים אלטרנטיביים - כמו הנתיב הדוקומנטרי, נתיב עוקף בירוקרטים. שם העולם לא זקוק לתיווך הממסד הישראלי, ויכול ללקט קולות רעננים בעצמו. שם הוא יכול למצוא עושר יצירתי ובעיקר כנות בנוגע לנושאים שנוגעים גם לו. מהיבטים שלא נחשף אליו בעבר. היבטים חשובים, שמנקודת מבט לאומית, היה עדיף לו היו נשמרים חסויים.
לא, ששת ראשי השב"כ שהתראיינו למורה בצילומי "שומרי הסף" אינם חושפים סודות צבאיים, וגם האינפורמציה שהם מספקים מהשטח מוכרת פחות או יותר - לפחות לישראלים. אבל אברהם שלום, יעקב פרי, עמי איילון, כרמי גילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין עושים מול המצלמה משהו שמעולם לא עשו בארץ או בחו"ל: להוציא ולו חלק מהכביסה המלוכלכת. הם אף מודים בכך שתרמו לא פעם ללכלוך, ומנגד מציעים דרכים לעשות סדר. זרים שמתבוננים בסרט מגלים עולם נסתר, ומרתק. אבל מעבר לסקסיות של נושאי ביון ומודיעין, יש פה גם אמירה פוליטית ביקורתית שאומרת משהו מהותי.
מהצד השני ב"חמש מצלמות שבורות", עדשת המצלמות של בורנאט, תושב הכפר בילעין, מראה לנו איך נראית שגרת יומם הבלתי נסבלת של הפלסטינים בצלו של השב"כ, צה"ל והמתנחלים. איך מה שאנחנו פוטרים כעניין בטחוני, הופך למשבר אנושי קשה שדורש מלחמת הישרדות יומיומית. מי שצופה בסרט, לבו נחמץ. אבל כמה ביננו רוצים בזה? כמה ביננו רוצים להיאבק במצפון הכבוי שלנו? ובכן, בעולם המערבי, המצפון - גם אם הוא כפול - הוא עניין לדון בו.
לצד ההבטים העקרוניים, ליוצרים דוקומנטרים יש אפשרות גם לחשוף חומרים נפיצים וחזקים, גם בלי להמציאם יש מאין בהפקה שדורשת השקעה כספית גדולה - כזו שעשויה לשעבדם למקורות תקציביים ממסדיים. "מה שהופך חומר וידאו לסיפור טוב זה הרבה מעבר לתקציב", מסביר דוידי, "סרט עלילתי היה דורש משאבים הרבה יותר גדולים כדי לספר את הסיפור שמצלמת וידאו פשוט קלטה בשטח. המציאות עצמה היא זו שפונה לאנשים".
על הרקע הזה, אפשר להבין מדוע יוצרי "חמש מצלמות שבורות, מרשים לעצמם להשתחרר מהסד הלאומי בדרך לאוסקר, והחנופה הנלווית לו. "אני לא צריך את הברכה של הממסד", הבהיר דוידי, "אבל אני כן מצפה שהם ייקחו החלטה אחראית ויאמצו את הסרט שהופק בין השאר על ידי גופים ישראלים. למשל הייתי מצפה שיכניסו אותו לתוכנית של משרד החינוך. תנו לציבור אפשרות ליהנות ממנו". ליהנות ממנו? כמה ביננו היו רוצים ללמוד על שגרת חייהם של הפלסטינים?
וכמה ביננו רוצים להיכנס למורכבות של ענייני חוק ומשפט והדרכים בהן מערכת החוק מכשירה את שרץ ההתנחלויות והכיבוש? אלכסנדרוביץ' מציג ב"שלטון החוק" תמונה קשה, שצריכה להציק לכל אזרח ישראלי, אבל התהילה הגדולה שלו הגיעה דווקא מבחוץ - בפסטיבלים בינלאומיים (ולצורך העניין, פסטיבל ירושלים הוא אחד כזה), ואף באו"ם.
